מיאו, חתולה - חלק א'

ננזפתי נזיפות מעודנות בעניין החתולה מכותרת המשנה, אז לפני שהרמיזות הופכות לאמירות בלתי משתמעות לשתי פנים, הנה סיפור החתולה שאולי לא היתה חתולה.  

כמה ימים אחרי שעברנו לגור בבית שלנו, במישור החוף המהביל, ראינו לעת ערב צללית של נמר על הקיר. מאחר ונמרים אינם ידועים כחיות אנדמיות לאיזור החוף הארץ-ישראלי, די נדהמנו. יצאנו החוצה וגילינו חתול בגודל נמרי למדי, יושב בפוזה חתולית להפליא (כולל הזנב הכרוך סביב הגוף) כאילו הוא מחכה לצילום ל"בוק" של הנשיונל ג'יאוגרפיק. מאחר ומעולם לא הייתי חובבת חתולים יתר על המידה, לא נפלתי מאושר. לו היה מדובר בכלב, ניחא. אבל חתול? אני? לא תודה.  

אלא שהחתול דנן היה חתול יסודי ועקשן. לאט לאט ובנחישות הוא אילף אותנו לגדל אותו, יצר לעצמו נישה בבית והרגיל אותנו לעובדה שהוא מתיישב על אדן החלון בציפיה לאוכל. ליבותינו הרחומים נכמרו והתחלנו להאכיל אותו. מפה ועד לחדירות קומנדו לכיוון המטבח הדרך היתה קצרה, ואחרי זמן מועט הוא כבר היה אורח קבע בסלון.  

אז הגיעה לבקר בת דודה רחוקה שנדמתה כמבינה בענייני חתולים (אפילו היתה לה במכונית קופסא עם אוכל לחתולים מזדמנים - היש יותר מבין מזה?). היא החזיקה אותו, ליטפה, ההוא גירגר והיא פסקה - "זה לא חתול, זו חתולה. מעוקרת, אבל חתולה". הגודל האימתני שלו - בהחלט היה מדובר במוטנט מסדרי הגודל של חתולי הביצות - לא הטריד אותה. זו חתולה, נקודה.  

מאחר וכבר קראנו לו "תומאס" על שם תומאס או'מאלי החתול שבצמרת, והוא התרגל (או שלפחות חשבנו ככה), החתולה נשארה בשם תומאס.  אם יש "שיר הבן" ו"שיר הבת" או ניצן או יובל או שחר, יכולה להיות גם תומאס.  

תומאס הפכה לבת בית כה חשובה (במיוחד כשנטייתה להביא מנחות של עכברים או ציפורים מתות למדרגות הכניסה דוכאה באסרטיביות) עד שהסבתות יצאו מגדרן להביא לה שאריות אוכל. לאט לאט ובנחישות חתולית היא פילסה לעצמה דרך לתוך הבית ואפילו לימדה אותנו לרכוש לה אוכל מיוחד לחתולים. נכון שברוב הפעמים היא גורשה בבושת פנים החוצה, במיוחד כשהיעד שלה היה השניצלים על השיש, אבל בגדול - היא אילפה אותנו להפליא. הקשרים שנקשרו בינה לבין המיניאטורה היו מחממי לב. היא זכתה לליטופים ובתמורה נתנה למיניאטורה לחמוס לה את השיער, למשוך לה בזנב ובאופן כללי להתעלל בה כמו שרק תינוק יכול.  

 

הנמרה בגודל טבעי, והמיניאטורה גם.     

כשהנסיעה החלה קורמת עור וגידים נשאלה בשקט השאלה "מה עם תומאס". מצד אחד, היא כבר כמעט בת בית. מצד שני, היא לא בדיוק החתולה "שלנו". היא נעה ונדה, בין הבית לבין השכונה. למעשה, היינו בטוחים שהיא מספסרת בין כמה משפחות שמפטמות ומטפחות אותה. ובכל זאת, לא יכולנו להשאיר אותה ככה סתם, לבד.

ניסינו לברר - מסתבר שהקומפלקס בו אנחנו גרים לא מחבב חתולים, בלשון המעטה. כלבים עד גודל מסוים עוד אפשר להעביר, חתולים - נייט.

שלב ב' היה מציאת בית הולם לנמרה. לתוכנית הגמר המפוארת, שחייבה את המשתתפים לעמוד בשלל משימות והוכחת יכולות טיפוח חתוליות מתקדמות, עלו שניים - גיסי, הרווק התלאביבי ההולל, ומשפחת ק', חברינו השאנטים מהצפון. לאחרונים יש כבר קולקציה נאה של חתולים (שנוטים ללקות במנגנון השמדה עצמית שגורם להם להתאבד מתחת לגלגלי המכונית הבודדת שעוברת ביישוב ההררי בו גרה משפחת ק', פעם בכמה שבועות). מאידך, לרווק ההולל יש יתרון מאד משמעותי בפולניה - הוא "מהמשפחה". המחשבה על כך שתומאס תשאר בתוך המשפחה שימחה את הנוער (ואותי) עד מאד.

וכך נפל הפור, והרווק ההולל זכה בחתולה.

על כל מה שקרה אחר כך - בפוסט הבא.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 24/9/2006 06:00, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של טלי ב-3/2/2007 12:32

18,471