סיכום ביניים ופתק לעצמי
היום עברו חודשיים מאז שנחתנו כאן.
את הדירה הזמנית ששכרנו ממכרי-אינטרנט החלפנו בדירת קבע, שהולכת ומקבלת צורה של בית.
את המבט המזוגג בעיניים החליפה לאות של מי שכבר מכיר את הסופר הרלוונטי, הרמזור שכדאי לעבור בו לפני שהפייק נפקק (אונומטופיאה מפוספסת?), ואפילו בגן אני כבר מכירה את המנהלת בשמה הפרטי (ביג, ביג התקדמות. לרוב זו mrs. so and so).
הבעל יוצא מדי בוקר, כולו מעונב, למטרו בואכה מקום העבודה, הילדים עולים ילד-ילד על הסעתו - מי בschool-bus ומי ב-car-pool.
רק אני נותרת כשהג'ינס לעורי וגופיית הטריקו שהיתה נקיה בחמש הדקות הראשונות בהן נלבשה, מוכתמת מיידית על ידי המיניאטורה.
איך אני ממלאת את יומי? אלוהים יודע. זה אפילו די מביך: קניות, סידורים, סידורים, קניות, ג'ימבורי פה, חומרי יצירה שם. באלוהים, כמה שזה משעמם.
יש מין הנינוחות ב-suburbia הכל אמריקאית. הכל שלו, ירוק, שקט. רק הסנאים התחילו להתחרפן לקראת החורף המתקרב. הם עטים על כל אלון כאילו עידן הקרח בדרך, וחופרים במלוא העוז והעזוז בורות להטמנת אוצרות.
אני, אין לי בורות לחפור או בלוטים לאגור. הפוך הגיע בדואר, במקרה של מזג אויר גרוע יגוייס לאלתר הצ'ולנט האלמותי. אני מסודרת. ומשועממת עד מוות.
כך שאחרי חודשיים של רקב שקט ויחסי, כשאני מספרת לשכנים - אבל בעיקר לעצמי - סיפורי גבורה מהימים בהם לבשתי בגדים של אנשים מבוגרים, דיברתי דיבורים של אנשים מבוגרים (יותר מהמקובל בכוס קפה של בוקר עם השכנה) ועשיתי מעשים של מבוגרים, הגיע הזמן לשינוי.
מהאוניברסיטה לא נשמעים קולות של קבלה. למעשה, בחודשיים האחרונים מתקבלת דממת אלחוט מוחלטת מכיוונם למעט איזה גישוש אדמיניסטרטיבי בענייני ויזה. לא נראה לי שמשם תבוא ישועתי.
את התזה אין לי כח לכתוב. מדהים אותי שרק לפני שלושה חודשים הייתי כה נלהבת לגביה. היום היא נדמית כמו משהו מעולם אחר, לא מוכר. המאמרים שהבאתי איתי מתויקים בצורה מסודרת (ומאד לא אופיינית לי) בקלסר חינני. מאז שנחתנו לא עיינתי בהם והסיכוי שאעשה את זה הולך ומצטמצם.
מה נשאר?
לחפש עבודה. אוי, כמה שאין לי כח לזה.
קריאת בלוגים יכולה להיות מעשה חסר תוחלת ומתסכל בתכלית. מקריאה אקראית עולה שכל בלוגר/ית בעלת מנת משכל מינימלית שחושק/ת בשינוי תעסוקתי, ודאי כזה שנטל מטלטליו ועקר מעבר לים, זוכה אוטומטית בהצעות עבודה מפתות ומרשימות כאחת, שמשלבות תנאים נוחים ומשכורת עתק, מעמד נחשק ואתגר אינטלקטואלי חסר תקדים.
מיד אני חושבת על עצמי ומתקפדת לפינה הקרובה למקום מגורי. הרי אין סיכוי שמישהו יסכים להעסיק יבחושה בת שלולית מאיזו מדינה קטנה מוקפת אויבים במזרח התיכון, עם היסטוריה תעסוקתית שקצת קשה להכביר עליה מילים ותואר שני שדומה במהותו לסימפוניה הבלתי גמורה.*
אבל לא לשם כך התכנסנו - יהיו לי עוד מספיק נסיבות לפרוס בהן את שלל הנוירוזות שלי.
המטרה כרגע היא שינוי ויציאה משלוות הג'ינס והטי שירט (הארוך. הסתיו הגיע ובגדול, ע"ע הסנאים).
השלב הראשון בתכנית 12 השלבים שלי (נניח. אם יהיו לה 2 שלבים אהיה מרוצה עד מאד. זה פשוט נשמע הרבה יותר דרמטי ככה) הוא כתיבת resume. שכן בניגוד למכורתי האביונה, בה קורות החיים הם רק משהו שהבן דוד של השכנה מעביר למכרה שלו ששמעה על תפקיד פנוי, בארץ האפשרויות וגו' מייחסים חשיבות רבה לרזומה, וכותביו משתדלים למצב את עצמם כנכס מפואר שלא יסולא בפז, עבור המעסיק הפוטנציאלי. אותו מעסיק שפשוט עוד לא יודע איזה אוצר נחשק מחכה לו מעבר למכתב.
אז במקום לשלוח את תקציר הפרקים הקודמים בהיסטוריה שלי, הגיע הזמן לשווק את עצמי. אין לי שמץ של מושג איך עושים את זה, ולמעשה - גם אין לי שום יכולת לעשות את זה.
ולכן המשימה לשבוע הבא (פתק לעצמי) היא להפסיק לקרוא בלוגים מעניינים ו/או חדשות מהארץ, ולהתרכז באתרי אינטרנט שמסבירים לאהבלים נטולי נסיון כמוני איך לעזאזל כותבים רזומה. ולא סתם רזומה אלא כזה שיעיף להם את המכנסיים מרוב התרגשות (ותסלחו לי על האנגליזמית, אני מתאמנת...).
אח"כ אדרש לזוטות כמו:
- איזו עבודה.
- מה עושים עם המיניאטורה.
- מה בעצם אני באמת רוצה מהחיים.
הרשו לי להדחיק את אלה בינתיים.
מי שמתנדב לבעוט בעכוזי בעוד שבוע ולברר האם חלה התקדמות כלשהיא (רגע של הפגנת סקפטיות מרומזת), יזכה בשפע ברכות ו/או בנים זכרים, לפי בחירתו. ההשתתפות אסורה על כותבת הבלוג ובני משפחתה.
* תקשיבו, תקשיבו. היא מכניסה למצב רוח מלנכולי ועתיר רחמים עצמיים שמתאים היטב לפוסט הזה.
שמור בטל
נכתב על ידי
אורזת, 6/10/2006 04:25
, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
תגובה אחרונה של nina ב-16/10/2006 08:25
