שבוע הספר
בבית הספר של השאטני חוגגים את שבוע הספר.
בדמיוני ראיתי את הג'ים החדש מלא בדוכני ספרים של הוצאות שונות, ילדים היושבים בפינות קריאה, פוסטרים שהילדים ציירו בנושאי הספרים (כן, קיבלנו הזמנה לצייר כזה, השאטני נמנע) והכי חשוב - ספרים. המון ספרים.
כשהייתי ילדה (וגם מבוגרת, למען האמת) שבוע הספר היה חגיגה שחיכיתי לה בכליון עיניים. גם הילדים שלי מחכים לשבוע הספר בארץ. מבחינתם העובדה שההורים משחררים את רסן הארנק ומאפשרים יד חופשית-אך-מנווטת בבחירת הספרים עד דלא ידע, היא סיבה למסיבה. קיוויתי מאד שכך זה יהיה גם כאן, היד המנענעת את הארנק שוחררה ויצאנו בהתלהבות לבית הספר.
אבל זה לא היה זה.
ראשית, שבוע הספר הוא בחסות "סקולאסטיק", הוצאה לאור מהמשובחות שיש, אבל עדיין - הוצאה אחת, מונופוליסטית, ששולטת הלכה למעשה במצאי הספרים שהילדים חווים במסגרת בית הספר. מילא.
שנית, באוניברסיטה היה לי פעם מרצה למשפט בינלאומי שמאד חיבב את המושג "טרה אינקוגניטה" והיה משתדל להשחיל אותו בכל משפט שני. בלי להלאות יותר מדי (וזה קשה כשמדובר במשפטים) "טרה אינקוגניטה" הוא שטח יבשה שאף מדינה לא תבעה בעלות עליו. ארץ לא נודעת.
על אף שנים של צפיה אדוקה בבוורלי הילס ותאווה בלתי נשלטת ללוקרים, קפיטריות ומכוניות עם גג נפתח, בית הספר הוא עדיין טרה אינקוגניטה עבורנו.
קחו למשל את עניין מצאי הספרים ביריד - בערך 20% מהם היו ספרי דיסני, ספרי לגו, ספרי משחק וספרי בולשיט שבאו כתוצאה של הרחבת מותגים (מי אמר פאווריינג'רים ולא קיבל?). בעיני - וסליחה על הפומפוזיות - אלה לא ספרים.
עניין נוסף היה הקראת סיפורים. כל מורה-מחנכת, הקריאה במשך חצי שעה סיפורים לילדי הכיתה שלה או למי שרצה לשמוע.
הלכנו לשמוע את המחנכת של השאטני.
כמה שזה היה מעושה. עיניים גדולות ופקוחות, אינטונציה ילדותית והכוונה בלתי פוסקת שלא מאפשרת לדמיון להשתולל - והרי מה שיא האושר בקריאה? היכולת לדמיין, לשחרר את המחשבה, לשקוע בעלילה.
פה זה לא עובד - מסבירים לך, במילים קטנות וצפופות ובקול מתלהב אך פלסטי, מה חשבו הדמוית ומה הניע אותן. ללא מקום לצאת מהריבוע. הריבוע הוא המלך והמחנכת היא נציגתו עלי אדמות.
למען הרקע הכללי, המחנכת דנן היא בערך בת 28, בעלת מראה של ילדונת בת 15 לערך ופוזה של מעודדת בלונדינית, אפעס קצת חלולה. קשה לי להשתחרר מהמחשבה שהיא לא בדיוק הדמות שהייתי רוצה שתחנך את בכורי בשנתו הראשונה בבית הספר בכלל, ובהתמודדות עם העולם החדש שלו, בפרט. כשהיא קראה, היה ברור שהיא קוראת למען השואו. לא למען הילדים.
משם ועד למחשבות על איך הילד הפרטי שלי נעלם בעיניה, הדרך היתה קצרה.
ברור לי שהיא לא מכירה אותו. שהיא לא הצליחה לחדור מעבר לנמשים שלו. ללמוד את הילד המבריק, הסקרן, המצחיק הזה. כל זה בכיתה של 21 ילדים בלבד.
גרוע מכך - אין לי שמץ של מושג איך לקרב אותה אליו.
בארץ הייתי יכולה לפגוש אותה לשיחה, הייתי יודעת מה לומר ואיך לומר.
בטרה אינקוגניטה אני מאבדת כיוון. לא יודעת מה מקובל, איך פונים (ממילא רוב התקשורת פה נעשית באמצעות האימייל) ואיך אני מגשרת על הפער של העדר השפה המשותפת בינה לבין השאטני - הוא עדיין לא מדבר אנגלית ברמה המאפשרת שיחה אמיתית איתו, היא בוודאי לא מדברת עברית.
אין סיכוי שהיא תדע שבעברית הוא קורא כבר ספרים של כיתה ג' או ד', שהספר שהוא הכי אוהב בעולם הוא צ'רלי והשוקולדה, אבל גם באריך קסטנר הוא לא מזלזל. בעיניה הוא, מן הסתם, הילד שבקושי רב מחבר שתי מילים למשפט קוהרנטי ושקורא ספרים ברמה בה קרא לאחרונה בגיל ארבע וחצי.
ולנו אין מושג איך למצוא את הדרך לליבה, ולהראות לה את היכולות האמיתיות שלו. ממילא, כשאני נדרשת לשיחה אינטיליגנטית באנגלית, אני מרגישה כאילו אוטומטית נגרעו ממני 60-80 נקודות איי.קיו.
הנחמה העיקרית היא שהוא לא מבלה את כל ימיו איתה. שיש לו מורה לאנגלית שאוהב את הלימודים, אוהב את התלמידים אהבת נפש ומשקיע את נשמתו בהם. אני מקווה שהוא ידע להכיר את הילד שמעבר לנמשים.
אם צריך לדרג את הקשיים שכרוכים במעבר, אני חושבת שתחושת השטיח הנשמט מתחת לרגליים, והדרך שבה השטיח הנשמט הזה בא לידי ביטוי אצל כל אחד מאיתנו, היא הקושי הגדול ביותר.
הוא מאבד את היתרון היחסי שיש לו בתחום הקוגניטיבי, את כישורי השפה המדהימים שלו. את הברק של הכוכב.
אני מאבדת את היכולת לעזור לו ולתווך עבורו את עולם המבוגרים, לפחות חלקית. לפחות עד שאני אבין אותו לגמרי.
וזה קשה. כל כך קשה.
שמור בטל
נכתב על ידי
אורזת, 27/10/2006 04:38
, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-31/10/2006 07:07
