ופתאום כשלא באת
ירד השאטני במדרגות והודיע ש"משהו מציק לי בגוף. אני לא יודע מה זה, אבל הגוף שלי אומר שלי שאני עצוב".
והבלונדיני התחפר בכריות של הספה הנפתחת וניסה להסניף קצת את הריח שלך.
המיניאטורה בכלל התבלבלה, ומזלה הגדול הוא שהשטיק החדש שלה הוא המילה "אין" כששתי כפות הידיים פרוסות הצידה, כאילו היתה איקונין קאתולי נוגה.
 
ואני?
סתם.
נזכרתי כמה שמחתי כשבאת, איך הצלחנו לעלות זו לזו על העצבים בשלושת השבועות האחרונים (ובאיזו מהירות מפתיעה ולא מתאימה לשתינו ירדנו מהעצבים האלה. משהו השתנה ב-15 השנים האחרונות מאז שחיינו בפעם האחרונה תחת קורת גג משותפת), איך הצלחת לאדות את הברוקולי למוות כמו שאת רגילה, וכמו שאנחנו תמיד צוחקים עלייך. איך זכרת להביא לכל אחד מאיתנו בדיוק את הדברים הקטנים שאנחנו אוהבים.
 
חזרתי הביתה מהשדה וחיפשתי אוטומטית את הנעליים שלך בכניסה (כדי להעיף אותן הצידה, בטבעיות. הרי אני צריכה להתעצבן על משהו שעשית...). הן כמובן לא היו שם. לא ברור לי למה הופתעתי. יותר ברור לי למה הגעגוע תפס אותי בגרון.
באויר נשארה השאלה מתי נתראה שוב. באביב? בקיץ הבא? אולי קודם? אולי רק אחר כך?
אף אחת משתינו לא העזה לומר משהו החלטי בנושא.
 

---

אם התחלתי כבר בדירוג הדברים היותר קשים במעבר לחו"ל הנה המקום השני המכובד -
הפרידות החוזרות ונשנות מאנשים שאתה אוהב, והידיעה שלמרות שזה נראה כאילו זו פרידה זמנית וקצרת טווח, המרחק גדול מכדי שהיא באמת תהיה כזו.
או במילה אחת - הגעגוע.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 3/11/2006 04:36, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
16 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-5/11/2006 05:37

18,472