|
11/2006
כמה זה במכנסיים?
אני בחורה שטחית. לפעמים אני עושה קולות של אינטלקטואלית דה לה שמאטע, אבל בבסיס - אני שטחית.
קחו לדוגמא את עניין המדד.
כשהגענו לפה כימתנו כל הזמן את הקניות - עגבניות בדולר וחצי לפאונד זה אומר שקילו עולה בערך 15 ש"ח. בעזרת שער המטבע פיתחנו לעצמנו נוסחאות שנדרשו להשתנות תדירות. כמה הבעל מרויח? כמה עולה מלפפון (יפני, שהוא בעצם מלפפון ישראלי כמו שאנחנו אוהבים ולא זוועת אלוהים באורך של חצי מטר)? איך שני הסכומים חיים זה עם זה, וכמה זה היה עולה לנו בארץ.
כל ההסברים שרמת החיים פה שונה, שהמשכורות שונות ושההשוואה אינה רלוונטית לא עזרו.
עד שמצאתי את המדד הפרטי שלי.
בחנות הבגדים של אן טיילור יתברך שמה, מצאתי זוג מכנסיים שמצא חן בעיני. מחירם הבסיסי היה שערורייתי. במכירות סוף העונה הם עלו 30 דולר לערך.
מכאן והלאה, מדד המחירים לצרכנית עמד על זוג מכנסיים.
כל רכישה נותחה בהתאם - זה יותר ממכנסיים? פחות ממכנסיים? האם זה כדאי יותר מהמכנסיים?
מי צריך המרות מטבע ושערי חליפין כשאפשר להתדרדר לסחר החליפין הבסיסי ביותר: בקבוק יין לארוחת ערב עם חברים או מכנסיים? (התשובה - כאילו, דא?!), כמה קילו עגבניות נכנס בזוג מכנסיים אחד במידה לא מאד גדולה? שאשקיע בכמה זוגות מכנסי פוטר חמים לילדים או אתפרע על מכנסיים לעצמי?
העובדה שעצם רכישת המכנסיים נשארה תיאורטית (שכן השפע האמריקאי מתעתע, והידיעה שהמכנסיים הם רק במרחק קולב ולא מצריכים רכישות אינטרנטיות, קומבינות עם הדודה מאמריקה או פינטוז, מביאה לכך שאתעצל לגשת ולקנות אותם - וכבונוס אוותר על הצורך להתמודד עם סוגיות של התאמה, משקל ומידה) רק הפכה את המדד לרלוונטי בהרבה, שהרי מרגע שהחפץ הנחשק אינו מושג, ההשוואה אליו משמעותית עוד יותר. תראו לי את מי שמעוניין שמדד המחירים לצרכן ישכון בארונו.
קולגה של הבעל, יצור תבוני בהרבה ממני, עורך בימים אלה מחקר שבו נשאלים המשתתפים את השאלה הבאה:
מחר בבוקר (או בעוד חמש שנים), בהיותכם בני ארבעים, אתם מתעוררים כשכל גפיכם משותקות. בנוסף, אינכם יכולים להביע את עצמכם. אתם מסוגלים לחשוב, לשמוע, לראות, אך לא להפיק כל משפט או דרך אחרת להבעה עצמית.
עומדות בפניכם שתי האפשרויות הבאות:
א. לקבל תרופה שתחזיר אתכם למצבכם הקודם אך תקצר את חייכם.
ב. להשאר במצב זה.
הנשאלים שעונים כן לשאלה א', נדרשים גם לציין על כמה שנים מחייהם היו מוכנים לוותר תמורת הריפוי. 10 שנים? עשרים? שלושים? ארבעים?
התוצאה המתקבלת היא למעשה כימות של הערכת האדם את איכות חייו. כמה היה מוכן "לשלם" - במטבע היקר ביותר - עבור איכות חיים תקינה. לא מובטחת איכות חיים אולטימטיבית, אלא המצב הקיים טרום הפגיעה.
בשלב הבא, הנשאלים גם מנמקים את הבחירה בפרק הזמן המסוים.
אישית, קו הגבול שלי עומד סביב ארבעים שנה, אם אני יוצאת מנקודת ההנחה הפסימית (בהתחשב בגנטיקה המשפחתית) שתוחלת החיים שלי תהיה שמונים שנה. לא הייתי רוצה לחיות בלי יכולת לבטא את עצמי, בלי יכולת לסייע לעצמי.
מישהו, ששמע את הדיון אודות המחקר, ציין שהיה רוצה להשאר בחיים כדי לראות את הילדים שלו גדלים. גם אני.
אבל נדמה לי שמצב כמו שמתאר המחקר הוא מצב שמטיל על הילדים עול נורא, גדול יותר ממות הורה, וכזה שנמשך פרק זמן בלתי ידוע. לא הייתי רוצה להכביד עליהם כך. אבל זו רק אני. מן הסתם לאנשים אחרים תהיינה תגובות אחרות - על כך הרי מתבסס כל הרעיון המחקרי, שהרי אם לכולם אותו ערך לאיכות החיים, בשביל מה לטרוח ולקבל גראנט?
אם לחזור להבלי העולם הזה, אני לא בטוחה שיש הבדל בין מדד-המכנסיים לבין מדד איכות החיים.
כן, התמורה שונה בתכלית. בהחלט.
אבל הסוגיה המרכזית היא מול מה אנחנו מודדים את ההחלטות שלנו, את הבחירות ואת המעשים.
תמיד אנחנו מכמתים. תמיד אנחנו משווים. יש בחירות טובות יותר או פחות. וכולן כאלה ביחס לאלטרנטיבה - תהא היא מכנסיים או חיים.
מעניין כמה זוגות מכנסיים אפשר להכניס בגראנט מחקרי אחד? יכולתי לתת להם את התשובה ברגע.
ובשאלות של חיים, ובעיקר מוות - הבלוג של אבא של עמר.
באיפוק - המתחייב לאור הכתיבה הכה פשוטה ויומיומית שלו אודות הדברים הכי נוראיים בחיים - אפשר לומר שהוא קורע את הלב. תקשיבו לו.
שמור בטל
נכתב על ידי אורזת, 12/11/2006 05:12 , בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי, אינטלקט בגרוש וחצי
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-17/11/2006 04:44
18,471
|
