זה שלנו מהבית
הלכנו לראות את בוראט. זהירות, ספוילרונים בדרך.
למי שלא שהה על הכוכב הכחול שלנו בחודשים האחרונים או היה בסדנת ויפאסאנה מורחבת מהרגיל, כדאי להבהיר שבוראט הוא (עוד) שם פיקטיבי של קומיקאי בריטי מחונן שנולד בשם סשה בארון כהן. האלטר אגו המפורסם יותר של בארון-כהן הוא עלי ג'י, ערס לבן שהיה מת להיות שחור ונוטה לראיין אנשים, ברצינות תהומית, על הדברים הכי בוטים בעולם. בקולקציה הפסיכוטית הזו נמצא גם ברונו, הומו אוסטרי נטול עכבות וחובב נאצים.
כאמור, הכוכב החדש (וזה שנוגס באכזריות ברגלי הפופולאריות של עלי ג'י) במשפחת הדמויות הפסיכוטיות של בארון-כהן הוא בוראט - נציג משרד ההסברה הקזאחסטני ודמות הזויה בפני עצמה. מפינה לא קבועה בתכנית של עלי ג'י הפך בוראט לסרט באורך מלא.
כמו שמתבקש בכל סרט, יש פה גם סיפור מסגרת (קלוש למדי) על בוראט היוצא למסע ברחבי ארצות הברית, כדי להביא מתבונתה של האומה הדגולה לארצו הדלוחה ולקדם אותה. שמו המלא של הסרט הוא: "borat's cultural learnings of america for make benefit glorious nation of kazahstan". כן, וזה מצחיק כמו שזה נשמע. לא באופן אינטיליגנטי כלשהוא, לא בצורה שתגרום לכם לחלוק בדיחות עם החברים בארוחת הערב (תסבירו לי איך אפשר לחלוק סצינה הומואירוטית - מצחיקה עד דמע ומריחת מסקרה - בה שני גברים עירומים מתאבקים בחדרם במלון ואחר כך ממשיכים בהאבקות לתוך המעלית, הלובי וכנס של רואי חשבון תמימים שנקרו בדרכם). זה קורע בצורה הכי פרימיטיבית וגסה שאפשר.
בארון-כהן הוא קומיקאי מוכשר בטירוף. משהו בטירוף שלו מזכיר (עם כל ההסתייגויות המתבקשות) את אלי יצפאן. אי אפשר לדעת מי מהבארונים-כהנים הוא הדמות שאתם רואים. עלי? בוראט? מישהו אחר מהקולקציה המופרכת שלו, או שיש גם סשה בארון-כהן אמיתי, כזה ש(באמת) למד בקיימברידג'? לא ברור.
אבל סרט, מצחיק ככל שיהיה, צריך גם יחסי ציבור כדי שהמפיקים שלו (שבאופן מפתיע אינם אנשי משרד ההסברה של קזאחסטן) ירוויחו כמה ג'ובות. המפיקים של "בוראט" החליטו על טקטיקה משומשת אך יעילה - לעצבן מישהו. מל גיבסון מעצבן את היהודים? סבבה, ישו שלו מצלצל בקופות. מייקל מור מעצבן את ג'ורג' בוש? מניות סרטי התעודה עולות במאות אחוזים.
במקרה של בוראט היו שני קהלי יעד מוצלחים לעצבים. אחד מוצדק יותר, והשני אוילי יותר.
הראשון - ממשלת קזאחסטן. זו טענה בתוקף שבוראט מציג את המדינה בדרך לא מדויקת, מביכה, מעליבה, פוגענית ושאר שמות תואר עצבניים. מאחר ומעולם לא הייתי בקזאחסטן, אין לי שמץ של מושג אם הם צודקים או טועים. מה שכן, סוכנות הידיעות הקזאחית רשמה מספר שיא של כניסות לאתר האינטרנט שלה בעקבות עליית הסרט, וגם שער המטבע הקזאחי עולה בהתמדה (מה שאומר שכנראה לא משתמשים שם בעיקר בסחר חליפין של תרנגולות, כמו שבוראט טוען). חילוקי הדעות סוכמו בהזמנת בוראט לאירוח רשמי בקזאחסטן. זה צפוי להיות מרגש כמעט כמו הפגישה ההיסטורית של מנחם בגין עם כוכבי דאלאס.
השני - הארגונים היהודיים, בעיקר בארה"ב. אלה החליטו לצאת ברוב עם נגד בוראט. עוד בהיותו פינה פעוטה בתכנית של עלי ג'י הוא עלה להם על העצבים. לשיטתם, הסרט הוא מסמך ארוך של שטנה ושנאת יהודים. ובאמת, כשבסרט משובצות סצינות כמו זו בה בוראט מסביר שלקאזחסטן יש שלוש בעיות עיקריות: כלכלית, חברתית ויהודית, או אחרת, בה הוא מגיע לחרדתו לבד אנד ברקפסט של יהודים ובלילה מבלבל בין צמד מקקים לבין מארחיו היהודים וכדי להבריחם משליך עליהם כסף, בהחלט ניתן לחשוב שהסרט הוא מתחרה מוביל בתחרות הסרט האנטישמי של השנה ע"ש לני ריפנשטל.
אלא שמאותם ארגונים נעלמה (או פשוט לא נחשבה) עובדה מעניינת פעוטה, כמו סיומת שם המשפחה שלו. או לחלופין, שמו הפרטי - בארון-כהן נולד בשם המלא - סשה נעם בארון כהן. כן, הוא משלנו. ולא סתם משלנו - השמועות טוענות בתוקף שאמא שלו ישראלית.
הקשר הישראלי לא מתמצה רק באמא שלו, אלא גם בעובדה שלמעשה בוראט מדבר במהלך כל הסרט בשפה שכולה בליל של עברית וג'יבריש. וכך, קריאת הכתוביות הופכת למעשה חתרני בעליל, כשבוראט מסנן "קוס אחותך" בעברית (ערבית?) צחה (הי, אמרתי שזו לא בדיוק קומדיה שייקספירית), ובמקביל הוא מתורגם ל"אני אהרוג אותך".
צפיה בסרט באולם מלא אמריקאים כשאתם האנשים היחידים באולם שמבינים את הסאב-טקסט, היא חוויה... מעניינת. צחוק היסטרי כששומעים אותו פולט "ווה-ווה-ווי-ווה" כל חמש דקות, וזה מתורגם ל"מעולה, נמשיך ככה", כשכל הקהל מסביב שותק, מביאה עליך מבחר מבטים תמהים עד זועמים.
ובכל זאת, למרות הצחוקיה המטורפת, נעתי בחוסר נוחות בכסא.
האמירה ש"לנו מותר לצחוק על עצמנו, אבל לאחרים לא" הדהדה לי בראש במשך כל הסרט. בוראט מקלל את היהודים (בעברית)? כולם באולם צוחקים. בוראט מדמיין שהמארחים היהודיים שלו הם למעשה השטן שמנסה להרוג אותו או שר עם חבורת רד-נקס אמריקאים שתויים שירי שטנה ליהודים - וכולם גועים בצחוק. כן, גם אנחנו. אבל לנו מותר, זה שלנו מהבית.
אתם מכירים את זה - בדיחות שואה, בדיחות על פולניות קרות או ערסים חמים, בדיחות על עורכי דין או בדיחות על נשים. את אלה מותר לנו לספר, כל עוד אנחנו חלק מהקולקטיב שסופג את הבדיחה. כל עוד אנחנו צוחקים על עצמנו, הכל טוב. גם בארון-כהן יכול לצחוק על היהודים עד לקצה קזאחסטן וחזרה, כי הוא "משלנו". הוא מגחיך עד דמע את כל האמירות האנטישמיות המוכרות. זה בסדר, זה במסגרת הכללים.
אבל על מה אלה שלידנו בשורה צוחקים? על בוראט, על חבורת האדיוטים גסי הרוח שמקיפה אותו או על ה"יהודים" (בררר...) - אותו גוף גדול, נטול צורה ודמות ששולט בעולם, כלומר אנחנו?
אנחנו יכולים להבין את הסאב-טקסט, הם לא. אנחנו יכולים לצחוק. הם? שאלה טובה. אז אולי הסרט הוא מעשה חתרני, ואולי הוא מציג את הפן האמיתי של אמריקה הרפובליקנית והנבערת, או שגם בפן הזה - בדיוק כמו בעברית השזורה בסרט - מדובר בהפוך על הפוך, שאנחנו לא מצליחים להבין ובעצם הם באמת שונאים אותנו?
אין לי ספק שהארגונים היהודיים יצאו אדיוטים מוחלטים בהתייחסות שלהם לסרט או לבארון-כהן (ארגון קקיוני בבריטניה איים-בכאילו שלא להכניס אותו לבית הכנסת בחגים. אכן, תגובה יהודית הולמת). מצד שני, הם גם לא טרחו למנף את הבעיות שעולות ממנו כך שיובן בדיוק בבלון של מי בוראט או בארון-כהן תוקע את הסיכה המחודדת שלו.
בסופו של דבר נשארנו עם צחוקים מבדיחות על סקס, גסויות ופדיחות בין תרבותיות, הרבה עברית מושתלת וקריצה לא מוסווית ל"ארץ נהדרת". וגם קרדיט לדובל'ה גליקמן.
נסו ותהנו.
שמור בטל
נכתב על ידי
אורזת, 19/11/2006 05:58
, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
1 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
תגובה אחרונה של nina ב-22/11/2006 07:34
