בום, טראח, מה קרה?
לתורים יש חיים משלהם.
אם מסתכלים על התור ל-school bus "שלנו", בנקודה שסביבה מרוכזות רוב המשפחות הישראליות בקומפלקס, אפשר לראות את הישראליות מבצבצת מתוך כללי הנימוס וההתחשבות האמריקאים שהילדים עטו על עצמם. הם משתדלים, בחיי. הם עומדים בשורה ישרה ומחכים לאוטובוס. אבל הילדות והישראליות כבירות מהם. אם האוטובוס לא מגיע תוך כמה דקות מעת ההתכנסות, הם נפוצים לכל עבר בתנועה בראונית. רצים, מתנגשים, משחקים תופסת, בודקים מה חדש בהמשך המדשאה. ילדים. האוטובוס מגיע, האמריקאיות משתלטת עליהם בחזרה והם נעמדים בשורה מסודרת, מנפנפים לשלום ונעלמים אל האופק.
 
במרחק של מאה מטר מאיתנו יש עוד תור. רובו מורכב מילדים סינים, יפניים או קוריאניים, נדמה לי שיש שם גם כמה "אמריקאים" אורגינל. התור שלהם אחר, מסודר. הם עומדים ומשוחחים בקבוצות קטנות ומדוגמות, לא סוטים מהשורה, בטח לא מתערבבים בתופסת של הישראלים שיכולה להגיע עד אליהם בימים מסוימים.
 
גם הבוקר זה היה ככה. תור מסודר ותור פרוע. אוטובוס מגיע ואוטובוס יוצא. בסופו של דבר כל אחד יודע מה התפקיד שלו.
ככה זה היה בדקה לתשע.
 

---

בתשע ורבע היה בום. על-קולי כנראה. אף אחד לא טרח לצאת החוצה.
בתשע וחצי כבר היה רחש של מסוקים באויר. קר מדי מכדי לצאת החוצה, מטורף מי שיוצא לראות מה קורה.
ברבע לעשר כשהמיניאטורה דרשה את "אֶ(ל)מו!" שלה, נפתחה הטלויזיה על החדשות. הי! זו השכונה שלנו! והיא נשרפת!
 
מסתבר שאחת המתגוררות במורד הרחוב נסעה ברכב בזמן שחטפה התקף מסוג כלשהוא. לב, אפילפסיה, מה זה משנה. היא עלתה על תמרור והמשיכה לתוך צובר גז. ופתאום, בום, טראח, מה קרה? הבניין התפוצץ. הבניין נקרע.
הבניין עלה בלהבות.
6 בתים, העתק מדויק של הבית שלנו, נהרסו. חלק מהם נעלמו לגמרי. החלק הזה של הקומפלקס נסגר - הבניין נראה כאילו הוא עומד להתמוטט בכל רגע.
 

אנחנו לא מכירים את מי שגר שם, הם לא חלק מהחבורה הישראלית. אני מניחה שאם היה מדובר בישראלים כבר היתה מתארגנת משלחת סיוע מסודרת, כולל חלוקת לינה, אוכל וציוד חירום. במצב הנוכחי זה עובר כמעט לידינו.

 
כמעט - כי כשהילדים חזרו מבית הספר, ליד אותה תחנה הסמוכה לבתים שנעלמו, הם דרשו לראות את מה שנשאר.
זה לא היה פיגוע, זה לא פגע בנו או במישהו שאנחנו מכירים.
אבל בגלל שהבתים האלה זהים לשלנו עד לצבע השטיח הכעור, ומשאנחנו יודעים בדיוק איפה ניצב המקרר, איפה חדר השינה הגדול ואיפה יש ארון לכלי מיטה, משהו בכל זאת זז בלב.  
מעניין איך יראה התור מחר.

עדכון - מסתבר שאנחנו (במובן המשפחתי של המילה) מכירים (במובן המאד רחב של המילה) שתיים מבין המשפחות שנפגעו. ילדה אחת מהם לומדת עם השאטני בכיתה. הקטע הכי מוזר, ואולי דווקא לא, הוא שבמקביל למחשבות ולמעשים שהמבוגרים נוקטים - איסוף כספים, ציוד, עזרה בהתארגנות של הימים הראשונים - הילדים חווים את הכל כסוג של הרפתקאה מופלאה.

כשהשאטני חזר היום הביתה הוא סיפר בהתרגשות שהבית של זאת מהכיתה נשרף, אז עכשיו הם בבית מלון ונורא כייף להם. הוא בטוח שכשאתה בבית מלון החיים ורודים ונפלאים ומישהו נעלם דואג לכל צרכיך. איזו ראיה ילדותית, נקיה ותמימה זו. אני תוהה מתי היא תתקלקל.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 5/12/2006 04:12, בקטגוריות הקיבוץ המאוחד
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של ינאי ב-2/2/2007 12:49

18,472