|
12/2006
נצחונות קטנים
לפעמים נדמה לי שכשהאלים רצו להעניש את סיזיפוס היו יכולים פשוט לתת לו להיות הורה. החיים כהורה הם שורה ארוכה של רגעים טובים יותר וטובים פחות, אבל ברובם מדובר בגלגול של סלע ענק (או ג'ינגול של כמה) במעלה ההר. עוד יום ועוד יום, עוד מטלה ועוד אחת, משבר פה ורגע של נחת שם.
משום מה יש עונות שבהן המשברים הרבה יותר משמעותיים מהנחת. בכל יום צץ משהו חדש שמערער את שלוות הנפש ודורש התייחסות דחופה או שבעיות אקוטיות מבעבעות זמן רב מתחת לפני השטח ומתפרצות (תמיד בעיתוי הכי גרוע, כמובן). הסיזיפוס המקומי נדרש לטאטא, לנחם, לסדר, להרגיע, להמשיך לדחוף את הסלע.
השבועות האחרונים זימנו לנו כמה ערעורי-נפש שכאלה.
זה יכול להיות משבר קטן, אפילו משברונצ'יק, שבמסגרתו הזאת-מהכיתה-שאמורה-להיות-החברה-הכי-טובה מבריזה מביקור. היא בכלל קבעה עם מישהו אחר לאותו אחר צהריים. או שהיא לא עונה לטלפון. או שיש לה שיעורים.
סדר הגודל המצומצם של המשבר ושל העומדת בבסיסו לא ממש מדכאים את הצורך שלי לצאת מיד אל הכפור תוך רצון עז לחנוק אותה אחת ולתמיד. איך היא מעזה לשחק בליבו של השאטני-יקיר-לי? מי היא בכלל? האם זו תחילתה של מסורת ארוכה של שברונות לב הצפויה לו? איך אני יכולה להסביר לפנים המכורכמות שלו שיהיה בסדר. שיהיו כאלה שיאהבו אותו וכאלה שלא, ומי שלא - הפסד שלה.
ההסברים נחסכו ממני, כי בסופו של דבר היא הגיעה. הנהרה שמתפשטת על הפנים המנומשות של היקיר-לי מספיקה בכדי שאאחל לילדונת המתוקה הזו חיים ארוכים,שלווים ומלאי אושר לנצח. כן, מעולם לא הבטחתי שיציבות נפשית היא הצד החזק שלי. העיקר שנרשם נצחון קטן לצד של הטובים.
זה יכול להיות גם משהו גדול יותר. כמו בעיות גופניות של הבלונדיני.
משהו שבגללו הבטן מתהפכת, הדאגה מכרסמת גם בלילות. לא מחלה או בעיה חמורה, חלילה. "סתם" משהו שיקשה עליו את החיים, ושהחושים ההוריים שלנו נדרכים לעומתו.
הליכה לרופאים ולמומחים לא פותרת את הבעיה. היא כן פוטרת אותנו בניד ראש. זה "סתם" וזה יעבור עם קצת מאמץ. אבל ה"סתם" ממשיך לערער, ולא מראה סימנים שהוא עובר או הולך למקום כלשהוא.
קפיצה בזמן כמה חודשים טובים קדימה, אנחנו רוצים אבחון, ומקבלים אותו. ארוך, מקיף, מקצועי (כנראה) יותר, ול"סתם" יש שם. עם השם בא גם הטיפול ויש דרך לעבור בה. כשיש מטרה ודרך מוגדרת, גם אם היא ארוכה, מתפשטת בגוף תחושת הקלה. סוג של נצחון קטן.
ואז, כשהכל נראה רגוע יחסית, מבעבעת האדמה במקום אחר.
מצמצים את שעות התגבור באנגלית לשאטני. קיצוצים - כן, גם כאן יש כאלה - מהיום למחר. שעות הבוקר עם המורֶה הנערץ שלו שהצליח לפתוח בפניו את שערי האנגלית ולהניס את החרדה הנוראית שהוא חש בתחילת השנה, מקוצצות לחצי. הוא עובר לקבוצה עם כל הכיתה.
מה יהא עליו? הוא ישתתק? ההתקדמות שלו תעצר? מי ישים לב לצורך שלו בחיזוקים ובתשומת לב אישית כשהוא יוצא מהחממה של תגבור האנגלית? מהמורָה שלו אני לא מצפה לגדולות ונצורות.
ביום הראשון שלו בחזרה בכיתת האם עם תגבור אנגלית מצומצם, אני מסתובבת עם בטן מתהפכת, חוששת מכך שקטסטרופת תחילת השנה תחזור על עצמה.
הוא חוזר הביתה.
איך היה בבית הספר?
בסדר. יש לי שיעורים.
שולף מהתיק ספר בן עשרים עמודים באנגלית. צריך לכתוב יומן קריאה מדי יום ולהחתים את ההורים.
תקרא לי את הסיפור, בבקשה.
הוא קורא. הוא קורא! הוא מבין את הכל. כותב ביומן הקריאה, צוחק מהבדיחות, ממציא כותרת חלופית לספר.
במונחים טוטאליים זהו נצחון קטן. במונחים שלנו - נצחון ענק. לגמרי לגמרי שלו.
אני תוהה מתי זה קרה, שהחיים הפכו לרצף של משברים קטנים ונצחונות קטנים. מתי הם אבדו את תחושת ה"משהו ענק עומד לקרות כאן" או שהתחושה הזו בכלל לא היתה קיימת או שמא היתה רק אשליה של נערות?
סיזיפוס חוזרת לנסות ולהרדים ילדה ולקרא ספר בשקט. סוג של השבת הזמן הפרטי שלי ונצחון קטן בפני עצמו.
שמור בטל
נכתב על ידי אורזת, 12/12/2006 20:26 , בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-15/12/2006 04:24
18,472
|
