המכתב
המכתב נחת אתמול בתיבת האימייל. היה עלול ליפול גם בחוצץ של הספאם. מסמך וורד פשוט, לא מתוחכם.
"בשם הוועדה ללימודי דוקטורט אנחנו שמחים להודיעך שהמלצנו על קבלתך ללימודים בסמסטר אביב 2007, עליך להודיענו עד תאריך 31.12.2006 על החלטתך האם להתחיל את הלימודים....".
אה.
אופס.
חשבתי שחירבתי את הראיון.
הראיון
לפני קצת פחות משבוע היה הראיון. תהליך מחויב כחלק מבקשת הקבלה ללימודי דוקטורט. אחרי שישבתי ועשיתי את עצמי קוראת מאמרים בנושא הלימודים העתידי במשך כמה ימים, ואחרי קומבינות לוגיסטיות מרשימות שהיו אמורות להבטיח שהילדים לא יפריעו בזמן הראיון הטלפוני הם הודיעו (באימייל, כמובן) באותו יום ש"עיסוקים אחרים מונעים מאיתנו לקיים היום את הראיון, התנצלויות רבות וכנות וכו' וכו'". התנצלותם התקבלה. המועד החדש לראיון נקבע בעמל רב לשעות הבוקר, עת רוב ילדי הבית ממוסגרים במסגרות חינוכיות שונות. השאלה העיקרית היתה מה לעשות עם המיניאטורה. תיזמנתי את שנת הבוקר שלה לשעת הראיון - הערתי אותה בשעת בוקר פלילית (היפוך משעשע של יחסי הכוחות בינינו) ולא נתתי לאף עין טרוטה להניא אותי מכוונתי לגרום לה להיות עייפה מאד עד לשעת הראיון. זה עבד כמו שעון קוקיה שויצרי - חמש דקות קודם לראיון היא נרדמה.
ארבע דקות אחר כך היא התעוררה. היא מיצתה את מכסת השינה שלה לאותו יום.
את הראיון ניהלתי תוך שאני מנסה לדלות מנבכי זכרוני העלוב שמות של מאמרים או ספרים בולטים בתחום, להמציא מחקרים שתכננתי לערוך ושיטות מחקר שתכננתי ליישם, להסביר למה בעצם אני מאוהבת עד אין כלות בתחום המסוים הזה ואיך בכלל הגעתי אליו, ו... להניק. זו היתה הדרך היחידה להשאיר אותה דוממת.
אפשר לדמיין סצינה ביזארית לחלוטין בה אני יושבת על השטיח, מקפלת ערימות של כביסה, מיניקה ותוך כדי זה מתראיינת לוועדת הדוקטורט באוניברסיטה די מכובדת. הזכיר לי משהו שראיתי פעם באיזה סרט נשכח על מישהי שמתפרנסת מסקס טלפוני, נושפת ונוהמת בפיתוי לתוך השפופרת (פעם היו כאלה) תוך שהיא מגהצת עם סיגריה בזוית הפה. להבדיל.
יצאתי מהראיון בהרגשה רעועה שספק מאד רציני אם יקבלו אותי.
אבל זה לא היה נורא. בגלל השיחה.
השיחה
אחרי כמה לילות נטולי שינה, אי שם לפני חודש בערך, הושבתי את הבעל לשיחת "יחסינו לאן".
כמו כל גבר, כשאמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר הוא נלחץ. הצהרה על שיחה מתוכננת מפחידה, גם אם מדובר בצמד קשקשנים בלתי נלאים כמונו. עצם ההזמנה לשיחה היא מסוג הטרדות שלא ניתן לגרש מהמוח בקלות.
אולי בגלל הלחץ מיד קבענו לעצמנו מועד בו מינימום ילדים יהיו בסביבה (כלומר בצהריים) ונפגשנו לארוחה.
כל מה שרציתי לומר לו הוא שאני חושבת שאולי יהיה הכי טוב אם אשאר עם המיניאטורה בבית עד שיתפנה מקום בגן מוצלח ולא להתפשר על משפחתון או מסגרת אחרת מהמעטות שיש פה. המשמעות היא השארות בבית עד הקיץ, כנראה, שכן רשימות ההמתנה לגנים הטובים ארוכות כאורך הגלות, ולמרות שרשמנו אותה כבר לפני שנה ומשהו היא עדיין במקום 100 ומשהו המכובד (העיקר ההשתתפות, לא?) - אגב, יש אנשים שרושמים את ילדיהם העתידיים לגן טרם נולדו או נהרו. את תאריך הלידה הם משנים בהתאם לתחזיות האולטראסאונד. אבל אני סוטה מהעניין.
ישבנו לדבר, דיסקסנו את כל האפשרויות, את הדברים הטובים שיצאו מזה (הקשר שלי ושלה, הבטחון לגבי הטיפול במיניאטורה, הנינוחות היחסית שלי בבית) והחסרונות (טירוף הדעת המצטבר שלי מהשארות בבית, חשבון הבנק). והחלטנו שזה בסדר. שאת ההחלטות שלנו תכתיב למעשה הכניסה לגן ולא פרמטרים אחרים. ושאם תהיה לי ולה תכנית מסודרת לפעילויות זה "ירגיש" טוב יותר ולא כסתם מריחת זמן בבית.
חזרתי הביתה כולי מאושרת ומבסוטה מפסק הזמן הנוסף שניתן לי.
ובתיבת האימייל - כן, כבר אפשר לנחש - היתה הזמנה לראיון.
אבל זה לא היה בעייתי. בגלל ההתכתבויות שלי עם המרצה לשעבר.
המרצה לשעבר
כשהתחלתי להשבר מהאוניברסיטה ומהעובדה שאני לא שומעת כלום מהם, ומצד שני לא ידעתי מה נכון לי לעשות, כתבתי מכתב למרצה לשעבר שלי מהתואר השני. הוא איש נחמד מאד וטוב לב (אין הרבה כאלה באקדמיה) וגם מקושר היטב - בתוך האקדמיה ובפרקטיקה.
שאלתי אותו מה לדעתו יהיה נכון עבורי - לחפש עבודה בתחום כאן, בלי נסיון אמריקאי ועם סיכויי הצלחה לא ברורים, או ללכת לעשות דוקטורט.
הוא היה חד משמעי - לעבוד. נסיון בארה"ב לא יסולא בפז, גם אם הוא "ליד" התחום, כמו שהיה אומר המר"ן צדי צרפתי. באקדמיה קשה למצוא היום עבודה, יש הרבה מתחרים ומי שלא עשה דוקטורט בארץ ומשם יצא לפוסט מאבד חלק גדול מהקשרים שלו.
לכי לעבוד! הוא אמר באופן חד משמעי.
אבל זו כבר היתה בעיה. עבודה היא בעיה.
עבודה
אז באמת נבהלתי - לחפש עבודה? מי יקח אותי? למה שיקחו אותי בעצם?
[איך לעזאזל אני כותבת רזומה אמריקאי, שהרי זו משימה כמעט בלתי אפשרי למי שמורגלת בקורקטיות ישראלית מצויה.
כללי הרזומה קובעים למשל, כי אם במהלך השירות הצבאי שלי נקלעתי לתורנות מטבח מצערת, במהלכה נדרשתי לחתוך כעשרה קילוגרם פלפלים ירוקים, ובייאושי כי רב שיתפתי פעולה במהלך משולב שכלל הטחת הפלפלים בקיר המטבח כדי שיתבקעו תוך שירת שירי דיכאון מבית מדרשו של זוהר ארגוב זצ"ל (כן, נפלתי בזוהר. אלה היו ימים קשים), יש לנסח זאת כך –
"במהלך שירותי הצבאי פיתחתי שיטה חדשנית לתפעול מרכיבים מרכזיים בשרשרת האספקה של מספר נרחב של חיילים. הפיתוח פרי ידי, שילב ניתוח אנליטי, ביצועים טכנולוגיים ושינויים בתרבות הארגונית. כתוצאה מיישומה של שיטה זו נחסכו כמחצית משעות העבודה שנדרשו לביצוע המשימה, ויעילות האתר שופרה בכ89%".*]
ההשקעה הנפשית שנדרשת ממני לשם חיפוש עבודה גדולה מכוחותי. בעצם מה רע בבית? כמה נעים להיות אדון לזמני (נניח), לעיסוקי, להנאותי או למטלותי.
למה שאעמיד את עצמי במבחן שבו צריכים לקבל אותי לעבודה? אני הרי אתרסק אם לא יקבלו ואתמוטט מעומס הפחד אם יקבלו אותי. וממילא, למה שמישהו יסתכל על רזומה הפלפלים שלי? לא, ברצינות.
אני לא רוצה להיות מזכירה או "עוזרת אדמיניסטרטיבית" - כמו שעושות רבות הנמצאות כאן. במלוא הצניעות המתבקשת - זה קטן עלי.
אני רוצה לעבוד בתחום שלי. שהרי מה הרבותא? טוב להשאר בבית מאשר להתפשר, אבל האם היכולת למצוא משהו שאינו פשרה בכלל מצויה בכלי? אני בספק.
הדילמה
ידעתי שאני לא רוצה בדוקטורט. כלומר, אני כן רוצה, זה נושא מעניין. אבל נושא מעניין לא מצדיק החלטה שתשאיר אותי בגיל 40 עם תואר יפה לפני השם ובלי יותר מדי עתיד, אחרי השקעה של אי אלו עשרות אלפי דולרים בהשכלה, ומי יודע איזה מתחים ולחצים בדרך.
אז לא דוקטורט.
אבל המכתב שוכב לו מקופל יפה בתיבת האימייל ומחכה לתשובה. הוא קורץ לי. הוא מפתה.
אבל אני לא רוצה דוקטורט, מנוסים ממני אמרו שלא כדאי.
והקול הקטן לוחש לי - ומה יהיה אם לא תצליחי למצוא עבודה? תשארי לנצח עקרת בית? קירחת מכאן ומכאן? תסתובבי כל החיים כמו החברה הזו של אמא שלך שחיה את פספוס חייה ולכן מייגעת את כל שומעיה בתיאורי הילדים המוצלחים והמשכילים שלה? תחיי את חייך דרך הילדים שלך, או גרוע מזה - תסתובבי עם המכתב המרופט בארנק ותראי לכולם שהתקבלת לדוקטורט אבל את החלטת לוותר?
זה רע. רע לתפארת. זה לא טוב. את לא תתמודדי עם זה טוב, וגם לא הסביבה שלך.
אז מה עכשיו?
עכשיו להדחיק. יש עוד עשרה ימים לערך עד מועד ההחלטה הסופי.
אפשר להדחיק בינתיים. לא?
* עם חיילי בה"ד מסוים וצוותי הרפואה בבסיס בשנת 1989, הסליחה.
