כולם מדברים על מזג האויר ואף אחד לא עושה שום דבר בעניין
 
כבר כמה ימים מפמפמים את הסופה שעומדת להגיע.
דני רופ היה יכול להתקנא עמוקות בכבוד שמקבלים פה החזאים, שפותחים את מהדורות החדשות בפנים רציניות ומחפשים בכל פעם מונחים חדשים ומילות תואר מוגזמות ומפארות כדי לתאר בהם את הסופה שתקרה. ואולי לא תקרה. זו שתביא ערימות של שלג שיחסמו את הכבישים. או שלא. וגם גשם קפוא. אולי. ואולי לא. קשה, קשה להיות חזאי שאין לו מושג מה עומד לקרות בשתי היממות הקרובות.
 
אחד הספרים הראשונים שקראתי כשהגענו לכאן היה "The childrens' blizzard" של דיוויד לאסקין. לאסקין, שאינו סופר אלא סתם אחד שתחביבו הוא עיסוק במזג האויר (כן, תחביב מוזר. מצד שני, איסוף שעוני קוקיה נשמע לכם פחות מופרך?), החליט לכתוב ספר על תופעת טבע אכזרית, במופע הכי קשה שלה במאה ה-19. האם ספר על מזג האויר יכול להיות מרתק? מסתבר שכן.
"סופת הילדים" התרחשה בערבה התיכונה (Midwest) של אמריקה בחורף 1888. לאחר חודשים של חורף קשה ומתיש, ביום אחד בחודש ינואר, עלו לפתע הטמפרטורות לרוחב כל הערבה האמריקאית. "עלו" הוא מושג יחסי - מדובר על עליה שהשאירה את הטמפרטורה עמוק מתחת לאפס, ובכל זאת לאור היום ה"חמים" חוואים יצאו לשדות לתחזוקה שנדחתה מזה זמן, ילדים יצאו לבית הספר בלי מעילים ובלבוש קל בלבד (ביזארי ככל שזה נשמע כשקראתי את הספר לראשונה, כשהטמפטורה עולה פה למינוס 1-2 מעלות אנחנו יוצאים בלי מעיל. לכו תבינו אנשים), ואנשים שהיו כלואים בבית במשך שבועות בשל קור נורא ורוחות עזות, יצאו להנפש בעיירות הסמוכות.
אבל באמצע הבוקר מזג האויר השתנה בפתאומיות. רוחות אדירות וגשם של טיפות קפואות וחותכות החל לרדת. בתי הספר, שברובם המורים היו כמעט בני גילם של תלמידיהם, שחררו מיד את כל התלמידים כך שיגיעו הביתה מהר ככל האפשר, ובכך דנו את חלקם הגדול למוות - התלמידים שיצאו ברגל הביתה, מרחק של כמה מייל לפחות, לא עמדו בקור הנורא ובטיפות הגשם המפלחות שמתוארות בספר כ"קיר של טיפות זכוכית חדות". חלקם נקבר מתחת לשלג, שירד בכמויות גדולות, וחלקם פשוט קפא. בסופו של אותו יום נמנו כ-500 ילדים מתים או נעדרים ברחבי הערבה.
את כל זה לומדים כבר בפתיחת ספרו של לאסקין. הסוף ידוע מראש. ובכל זאת, הספר נקרא כמו ספר מתח כתוב היטב. המחבר מניח לאט לאט יסודות להכרות עם תושבי האיזור, יוצר קשר אינטימי בין הקורא לבינם, ובאחת עובר לתיאור כמעט ציורי של הילדים המנסים למצוא מסתור מסופה מהירה ומטמפרטורות שיכולות להקפיא למוות אדם בתוך עשר שניות. הסבל והייאוש הילדותיים של אלה שניסו להגיע הביתה צובט את הלב. 
אבל לא פחות מכך, התיאור של לאסקין את העלילה המקבילה - זו שהתרחשה במרכזי חיזוי מזג האויר של צבא ארצות הברית - מרתק. מסתבר שבאותה תקופה לא היה קיים שירות מטאורולוגי אזרחי. כל יכולות החיזוי רוכזו בצבא, וממילא האמצעים שעמדו לרשות החזאים היו מעטים ופרימטיביים. מצד שני, לא רק דלות אמצעים מנעה הגנה על האזרחים והתראה מפני הסופה המתקרבת - פוליטיקה פנימית ושחצנות הביאו את אנשי מזג האויר להניח שהמתיישבים בערבות, רובם מהגרים שלא מכבר הגיעו לארצות הברית מכפרים אירופאים, לא ממש זקוקים לאזהרות וגם אם יקבלו כאלה לא ידעו מה לעשות עמן.
 
הכעס המתגבר תוך כדי הקריאה, ההבנה שלממשל לחלוטין לא היה אכפת מהאזרחים שהוא עצמו עודד באגרסיביות לעבור ולהתגורר בישובים הנידחים בערבה, הפוליטיקה הפנימית שמניעה החלטות הרות גרול והתהיה אם גם כיום אדישות כזו - מעין משיכת כתף חסרת ברירה - היתה יכולה להתממש, מניעים את גלגלי הסיפור לא פחות מהתיעוד המדויק והמצמית של מה שהתרחש באותו יום בערבה.
 
אין סוף טוב. כאמור, הסוף ידוע מראש והוא מצמרר. אבל הדרך אליו מרתקת.

---

 
אנחנו, בכל מקרה, ניזונים משפע של ערוצי מזג אויר, פרשנויות, משדרים מיוחדים והודעות אימייל ממערכת החינוך. מסתבר שעודף מידע, בדיוק כמו חסרונו, לא מאפשרים קבלת החלטות מושכלת. כי אחרי הכל, ולמרות הכל - לאף אחד אין מושג מה יהיה מזג האויר. בבוקר הודיעו שבתי הספר נפתחים. בתשע השלג כבר נערם. בעשר הודיעו חגיגית שבתי הספר יסגרו בצהריים. אבל עד הצהריים הסתבר שהסופה הגדולה לה ציפו כולם היא בסך הכל כמה אינצ'ים של שלג, וכך הרוויחו הילדים עוד חצי יום של חופש מבתי הספר שיוקדש בעיקר לגלישה על מזחלות שלג במדרון שליד הבית.
את הגאלונים של חלב, שימורים ופנסים שאגרנו - כמתחילים עלובים - נשמור לפעם הבאה.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/2/2007 21:21, בקטגוריות רק באמריקה, אינטלקט בגרוש וחצי
8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-16/2/2007 17:09

18,471