שושן פורים
סוף הקיץ. שני אנשים צעירים, בני 21-22 בערך, אוהבים. כבר כמה שנים שהם זוג, מימי התנועה. ביחד הם טווים חלומות לעתיד. נסיעה לארץ רחוקה, חיים במקום אחר - טוב יותר, מאתגר יותר, כזה שמרחיב את הלב ואת הדעת. הם עוד לא נשואים אבל להם זה לא ממש משנה, למרות שאולי המשפחות שלהם מרימות גבה פה ושם. זה לא כל כך מקובל במקום שממנו הם באים. והיעד - הו, היעד. כולם מסכימים שנסיעה כזו, סוג כזה של הגשמה, הוא רעיון נפלא. אפילו ייעוד. זו תקופה של מילים גדולות וכוונות גדולות עוד יותר.
עוד שבועיים וקצת לנסיעה. המסמכים כבר מוכנים, המזוודות חצי ארוזות. הפרידות עוד לא נאמרו - כי הן מחכות לרגע האחרון. לא קל להפרד מבלי לדעת מתי תתראו שוב, שהרי המרחק רב.
שבועיים לפני תאריך היעד מתחילה מלחמה. הנמלים נסגרים, הדרכים נחסמות. אין שום דרך להגיע לקיבוץ שמחכה להם בארץ ישראל. זה אולי נדמה כעיכוב זמני אבל הוא לא. רק שש שנים לאחר מכן הסיוט יגמר. 1 בספטמבר 1939 משנה את העולם.
 
שושן פורים. שנתיים או שלוש אחר כך. הגרמנים בעיר. הם כבר היו שם קודם, אבל עכשיו הם שם, מלוהקים בתפקד המן ועם הרבה עצבים להוציא. הם יורים, הם הורגים, הם מתעללים במי שהם יכולים למצוא בדרכם.
על ערימת זבל של חזירים הם זורקים את הגופות. גם את שלו.
הוא נרצח. היא נשארת בחיים, עם הזכרון. לעולם לא תשתחרר ממנו - בזמנים טובים ובזמנים קשים היא תזכור אותו. תזכיר אותו. הוא יהיה חלק מהמשפחה שהיא עוד תקים. הדמות שלו תהיה ברקע. קרובי המשפחה החיים שלו עוד יפגשו איתה. בשקט הם בטח יבכו אותו, את זכרו. את מה שהיה יכול לקרות ולא קרה. ביום יום, הוא פשוט יהיה נוכח במשפטים שגרתיים, בקטעי זכרון.
את השם שלו, היא לא תאמר. רק תפטיר "החבר שלי".
 
שושן פורים. 58 או 59 שנים אחר כך.
תמיד שושן פורים הוא יום קשה בשבילה. המשפחה תמיד מבקרת ביום הזה. שיוקל לה קצת, שינעם. התחפושות תמיד מעלות חיוך, ובעצם לא צריך להתאמץ הרבה כדי לגרום לה לחייך. משהו בה תמיד נשאר אופטימי, שמח, גם בשושן פורים. והשושן הזה שונה משאר השושנים - הסיבה בת שבועיים. בעצם, בן שבועיים. עם ידיים קטנות שמנסות לאגרף את האויר ועיניים בוהות בחלל, עוד לא מפוקסות. הוא עוד לא מכיר אותה, הוא יכיר, אבל היא כבר אוהבת אותו עד עמקי נשמתה. הוא הנין שלה והוא בן שבועיים.
 
שושן פורים. 66 או 65 שנים אחר כך.
הנין שלה בן שבע, בפורים. הוא רחוק ממנה, והלב שלה נקרע. היא שולחת מתנה שהיא יודעת שהוא יאהב. היא שולחת גם קופסאות של אזני המן כמו שרק היא יודעת לעשות עם מתכון עוד "משם". הוא אוהב אותה מרחוק, ותמיד אומר "סבתא אף פעם לא כועסת, נכון?". נכון. היא אף פעם לא כועסת. רק אוהבת. ומתגעגעת. נורא, נורא מתגעגעת.
בבוקר יום ההולדת היא מתקשרת, והוא - בסבלנות מפתיעה - מדבר איתה, משתף, אוהב בחזרה. סוג של נחמה, נדמה לי.
 

---

יומיים לפני החג, במטבח רחוק, אני מנסה לשחזר את המתכון האולטימטיבי שלה לאזני המן. אין אזניים כאלה בעולם ואי אפשר להשוות אותן למשהו קנוי באריזת פלסטיק. פשוט אי אפשר.

 אני נכשלת. אזני ההמן מתפרקות, נפתחות, הופכות לעוגיות שטוחות מכוסות בערימות של פרג. אבל תמונה שנשלחת, של ידיים קטנות שאוחזות עוגיית-המן-כושלת ולחיים תפוחות וורודות מכוסות בפירורים של פרג, גם היא סוג של נחמה. נדמה לי. 
 

 
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 5/3/2007 04:37, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-7/3/2007 20:10

18,471