SAHM

אמא שלי טוענת שאני עושה יותר מדי כביסות. "אם הולכים פעם אחת עם בגד לא צריך לכבס אותו". טענה נכונה, שהתקפות שלה מוטלת בספק כשמדובר בטרנינג המג'ויף שמחזיר הבלונדיני מהגן או בסווטשירט שהשאטני מסרב להוריד גם בשעת ארוחת הערב. התוצאה היא מלחמה מתמדת עם ערימות הכביסה-הקיפול-ההכנסה לארון. לרוב אני מובסת תבוסה ניצחת, אבל לפעמים גרב אחת בודדה שנותרת בסל מסמלת סוג של ניצחון. ואם זה הנצחון שאני חוגגת - מה נהיה ממני?  

 

במצבי הנוכחי אני SAHM, שזה התואר החינני (?) שהמציאו האמריקאים לעקרות בית או Stay At Home Mom. רוב האמהות האמריקאיות שאני מכירה הן כאלה. גם אלה שתחזקו קריירה מרשימה וארון מלא חליפות אי שם בעברן, הופכות עם לידת יורש העצר לסחבת טריינינג (שני חלקים! תואמים!) המתנייעת במיני ואן ומשכילה מעיתונות-על כדוגמת Ladies Home Journal. לשלב הטריינינג, תודה לאל, לא הגעתי. אם אי פעם אצא מהבית בחליפת טריינינג יש לכם רשות וזכות לקחת אותי לכיכר העיר ולירות בי.  

 

ואני קרובה, כל כך קרובה לשם. לקום-לארגן (איפה הלאנץ' בוקס שלך???)-לשלֶח-לשעשע-לסדר-לשעשע-להאכיל (עוד ביס אחד של קציצה!)-להדיח-לבשל-לקפל כביסה-לקבל ילדים-לחייך-לשעשע-להקשיב-לשחק-להפריד-לצעוק (אולי די כבר?!)-להרגיע (שמעת? הוא התנצל)-להאכיל (אבל אמרת שאתה רוצה עוף!)-לסדר-להדיח-לנוח.

קוביה אחר קוביה אחר קוביה של רוטינה.

 

לא שאין רגעים של קסם. המיניאטורה שמנהלת את חיי היא חיוך מהלך על שניים. מגלה עולמות קטנה שגדלה מול עיני. זה תהליך מרתק, לראות אותם גדלים. לא ממש יצא לי לחוות את זה בילדים הקודמים. יש משהו מאד נינוח בקשר שלנו (כשהיא לא יושבת לי על הצוואר כל היום); יש כייף בהתכרבלות הדדית מתחת לשמיכה ביום גשום - במיוחד כשהחלופה היא ישיבה במשרד ניאוני; יש הרבה טוב בכך שאני בבית בשביל הילדים, גם אם הם לא ממש מתעניינים בקיומי.

 

כשאני חושבת על ההחלטה המושכלת להשאר בבית השנה, אני כמעט תמיד בטוחה שהיא הנכונה. אבל לא תמיד. יש גם ימים כאלה. משעממים. ארוכים. חסרי תוחלת. אני מסתובבת סביב הזנב של עצמי ולא מוצאת מנוחה, ומצד שני, גם לא ממש מתאמצת. אין לי כח. עייפתי. מהאינרציה של החיים, ממידת השעמום. מערימות הכביסה-בישול-סידור הבלתי נגמרות.

ובעיקר - מתחושת הזרות בשיחות הנסובות על מקומות עבודה או על היציאה לעולם שאינו גן שעשועים או קניות ושכולל גם מבוגרים שלא לובשים טריינינג תואם. התחושה היא שאין לי מה לתרום לאותן אנקדוטות קטנות שבונות שיחה.

בעצם, הידעתם שלחיצה על שלט הטלויזיה שורפת 0.6 קלוריות בעוד שהליכה אינטנסיבית עד לטלויזיה שורפת 3? ושקניות באינטרנט שורפות 30 קלוריות לשעה, בעוד שמסע ברחבי הקניון ישרוף עבורכם 240 קלוריות (לא כולל הדונאטס, הקפה הקר והמאפין על הדרך)? כן, כן, זה ופיצוח האטום. שני נושאי שיחה מרתקים.  

 

אם נחזור רגע לאמריקאיות - הן לא מבינות איך אפשר אחרת. ובאמת - אי אפשר. האלטרנטיבות הן קריירה דוהרת ונאני לתפארת או ישיבה בבית. החברה האמריקאית לא ערוכה לאמהות עובדות. דיברתי לפני שבוע עם מישהי שבנה בן חצי שנה. התעניינתי בנימוס מתי היא מתעתדת לחזור לעבודה. היא כמעט הוציאה מכיסה מחשבון וחישבה - "אנחנו רוצים משפחה גדולה, 2 או 3 ילדים, ואנחנו לא רוצים רווחים גדולים ביניהם, אז אני מניחה שבעוד כמה חודשים אהיה שוב בהריון ו.. (אני מתָקצרת מפאת השעמום) כשהשלישי יהיה בגן חובה אני חושבת שאחזור לעבודה". משהו כמו עוד 8-9 שנים מעכשיו. אני מאחלת לה, מכל לבי, ששוק העבודה יחכה לה, אבל הרשו לי להיות סקפטית קלות.

 

החברה האמריקאית לא בנויה לאמהות עובדות. מעונות יום הם מחזה נדיר, גנים שנפתחים בתשע וחצי ונסגרים בשתים עשרה וחצי הם מחזה נפוץ דווקא, ומספר ימי החופש, אותם ביכיתי בעבר, עבר מזמן את הממוצע הישראלי המכובד.   והן מחייכות, מתוך הטריינינג התואם שלהן.

 

הן לא מקטרות, אלא בעיקר תמהות - איך אפשר יותר מילד אחד או מקסימום שניים? אה, נורא פשוט - בשביל שיהיה עם מי לדבר, שם במדבר ה-SAHM.

---

אבל אם לעצור לרגע ולהריח את הפרחים (או החיתול), הנה משהו שכן עושה שמייח. במיוחד למיניאטורה שמנענעת מולו את הראש כאילו היתה ב-headbangers ball, ולי - כי כשהיא מחייכת כל כך ועוד ממייקל סטייפ - מתרחב הלב.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/3/2007 23:07, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של שרה (הקודמת) ב-29/3/2007 23:07

18,471