שנכניס גם את האלמנט?
ביפ! האור האדום הקטן שכתוב עליו brake מהבהב קלות, ונדם.
"הממ... משהו מוזר בברקסים" הוא אומר. "אה, כן" אני נזכרת - "כבר היו כמה פעמים כאלה, אבל הוא תיכף כבה".
הוא מסתובב אלי במבט המום - "זה האור של הברקס, את יודעת? זה אומר שמשהו לא בסדר בברקסים".
"כן, אבל הוא תמיד נכבה אחרי שניה, אז לא התייחסתי".
"יופי" הוא מפטיר בציניות. "אז לא יהיו לך ברקסים".
 
אז לא יהיו ברקסים. נו, מה אני יכולה לעשות? האוטו נוסע? נוסע. במצב סביר? סביר. בגלל בלינג! אחד קטן של תאורה צריך להכניס אותו למוסך? לא.
אם לא מדובר בקטסטרופה מוחלטת או תאונה מתקרבת אני לא רואה סיבה להתקרב למוסכים. מוסכים הם מקום מפחיד שבולע נערות תמימות כמוני. כמעט כמו בנקים. מוסכניקים ופקידות בנק שמתקשרות באמצע היום - הרי לכם שני סוגי אנשים שאתם לא רוצים כל קשר איתם, וזיווג בין שניהם מבטיח הולדת ילדים שיפוצניקים, עם חריץ מבצבץ מהמכנסיים ומבחר הבטחות שמחר יחזרו, שהשיש ישר ושהנזילה הזאת מהחלון היא בעצם מפל דקורטיבי. המגזר המפחיד בעולם.
 
כשנולדתי עמדתי כנראה בתור שבו חילקו תבונה מסוימת, ידיים יצירתיות יחסית וחוסר יכולת מוחלט לתקשר עם בעלי מקצועות מהסוג האמור.
לשמחתי הרבה, במשך 20 השנים הראשונות לחיי נחסכו ממני רוב האינטראקציות האלו, בחסות אמא שלי. אח"כ נאלצתי לעבור כמה שנים טובות של תעיה בשבילי התעוקות היומיומיות ששיאן מפגשים בלתי אמצעיים עם פקידי הביטוח הלאומי. לשמחתי הרבה, אחרי כמה שנים התחתנתי ומיד ביצעתי אאוט-סורסינג למטלות האלה.
 
לא בגלל העיניים היפות שלו (ויש לו - אני יודעת שאתה קורא את זה...), ולא בגלל הממון הרב שהביא איתו (והוא לא...) ולא בגלל שאר טובות הנאה הכרוכות בחיי הנישואין בחרתי להפוך לאשה מוחזקת. את זה יכולתי לעשות תיאורטית גם בלי טבעת על האצבע. אבל הטבעת נותנת את ההכשר האולטימטיבי לבזר סמכויות. לדעת שמעכשיו ועד עולם יהיה מי שיקח את האוטו למוסך, ידבר עם הפקידה בבנק, יתווכח עם השיפוצניק, ישפצר את המחשב ובאופן כללי ימלא את תפקידו הגברי, ידאג לכסותי, עונתי ויהרוג בשבילי ג'וקים.
נכון, היו כמה כשלים בדרך. כמו ג'וק שהופיע בזמן שכבודו בילה בשירות המולדת, וחייב אסטרטגית תקיפה נועזת בעורף האויב (כן, יש לו עורף והוא עושה קולות ממש מגעילים כשהוא נמחץ). או  טראומה מביקור במכון לבדיקת רכב (+בטן של חודש תשיעי) כי הוא בדיוק היה עסוק בתורנות בעבודה. נו, באמת, איזה תירוץ עלוב.
אבל מלבד זוטות כאלה מתנהלים חיי הנישואין שלנו על מי מנוחות:
הוא במוסך. אני קונה מתנות לחגים.
הוא מסדר דוחות מס. אני מחליטה מה הילדים לובשים וזוכרת שהחלפת נעליים כדאי לעשות לפני שכפות הרגליים מתכדררות בחוסר מקום בנעל.
הוא מתקן פנצ'רים באופניים. אני מזכירה לו מה התאריך הנכון של יום ההולדת של אמא שלו.
מאד נוח.
 
לפעמים אני מתהפכת על משכבי בלילות ותוהה מה יקרה אם נפרד. תעזבו את הלוגיסטיקה, שברון הלב של הילדים והצורך לחזור לעולם הדייטים (אמאל'ה!). הכי מפחיד זה לחשוב כמה תעצומות נפש תדרשנה כדי ללכת למוסך, להתמודד עם המסך הכחול שמבליח מדי פעם אצל המחשב או עם בלינגים מזדמנים מצד האוטו או הבית.
אני מניחה שבטי פרידן היתה סוקלת אותי בשמחה (בטח בתוך בור הבדיקות הזה של הטסטים) על הפרשנות הבלתי פמיניסטית בעליל של החיים, אבל אם הברירה היא בין עצמאות ומוסך לבין הנחת הראש מעדנות על כתף חסונה ועפעוף עפעפיים חינני שיביא לכך שהוא זה שיצא החוצה לסידורים ואני אשב על הספה בבית עם ספר צ'יק-ליט רדוד ודיאט קולה, הבחירה שלי ברורה. שבטי פרידן תלך למוסך, ואם אפשר - שגם תדבר עם הבנק.
 

---

ואיפה אתם בסדר?
רחוק. בטיול.
היו שלום ותודה על המצות. נתראה אי שם אחרי החג.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 28/3/2007 15:37, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי
30 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של דרורית ב-6/4/2007 19:00

18,471