טנטרום
יודע חקלאי פיקח, וגם הורה קצת מנוסה, שכשהילד מגיע לסביבות גיל שנתיים כדאי להגיף תריסים וחלונות, להתחפר עמוק בבית ולא לנסות מעשי גבורה נואשים כמו יציאה איתו למקומות ציבוריים.
דא עקא, ששני הבנים לימדו אותי שמעבר לבאז סביב גיל שנתיים הנורא אין הרבה. מקסימום איזה בכי מתפרץ פה ושם. פחחחח.. אמרתי לסובבים אותי. גיל שנתיים? זה בכלל לא נורא. הצרות מתחילות הרבה אחר כך.
נדמה לי שזה המקום לבקש סליחה מהסובבים. אח, היהירות שבחוסר הידיעה. כמה נמוך היא יכולה להביא אותך.
כי אחרי שני בנים - שממרחק הזמן מצטיירים כסוג של מלאכי שרת (למרות שאין לי שום ספק שהם לא היו כאלה, וגם עליהם - בזמנם - הייתי יכולה לשפוך ערימות של טענות) - הגיעה המיניאטורה במלוא הדרה. כמו שאמרה לי עליה פעם מישהי - she has a mind of her own. כמה נכון.
 
קחו למשל את אירועי אמש.
מסתבר שבאמריקה צריכים לשלם מיסים! אללי! אבל כמו בישראל, גם כאן, מתקיים המירוץ העממי לדד ליין האחרון, האולטימטיבי, שאין בלתו. זרקנו את עצמנו במלוא יכולותינו הספורטיביות לתוך המירוץ והגעתי אתמול לדואר כשבאמתחתי שתי מעטפות עמוסות טפסים רק כדי לגלות שכל תושבי השכונה, השכונות שלידה וגם אלה שבמרחק עשרה מייל התייצבו אף הם בתור. ג'יימס בעמדת פקיד הדואר תיזמן שעת המתנה. תודה ג'יימס. אוי ויי.
בהתחלה היה לנו נחמד. שיחקנו במכונת הבולים האוטומטית, הסתכלנו על האנשים שבתור. הייתי בטוחה שנעבור את זה כמו גדולות.
ואז - אזעקה עולה ויורדת. משהו קרה. אני מסתובבת לנסות ולהבין מי הילד שמפר כך את השלווה, והמבט מגיע לאיזור הברכיים שלי - הו, המיניאטורה.
בחיים לא ידעתי שהיא יכולה להגיע לגבהים כאלה בצרחות שלה.
אבל אני, לא עשו אותי באצבע, ואת כל העצות בדבר גיל שנתיים קראתי כבר לפני חמש שנים. אז אני מנסה להכיל, לשקף, להבין אותה, ובסוף - כעשר דקות לתוך סאגת הצרחות - אני מתעלמת במשיכת כתף. שלי? מי אמר שהדבר הצווחני והזועם הזה הוא שלי? זה רק במקרה שהיא דבוקה לג'ינס שסביב רגלי. ההיא כבר תפתור את הבעיות שלה בעצמה.
האמריקאים מסביב לא יודעים איך להתייחס - להתעלם? להזיז את המבט? לתת עצות (הו, לא. זה חורג באופן משמעותי מקוד הנימוס המקומי), לנעוץ מבטי זעם ותוכחה חסרי תוחלת באם האומללה? all of the above ועוד קצת.
כאמור, אותה לא עשו באצבע, ואחרי ההתעלמות היא עוברת שלב במשחק. השתטחות רבתי על הקרקע כולל בטישה ברגליים. זה רק מחזק אותי בהתעלמות שלי, אבל נותן לפקידי הדואר משהו לדבר עליו. ג'יימס מתחיל להראות עצבני, אגלי זיעה ניגרים במורד הזקן שלו, והוא נראה מייחל לכך שנגיע דווקא לפקיד היפאני שלא מדבר מילה אנגלית ולא אליו.
כשסבב שני של נסיונות הרגעה לא עובד, אני מרימה אותה על הידיים. הו, איזו דממה מפתיעה. היא מבסוטה - זה אמנם לא מה שהיא התכוונה אליו במקור (לא שהיא או מישהו אחר זוכר מה היה במקור, אבל מילא) אך בלית ברירה גם "עלי!" (צורת הציווי הפרטית של "על הידיים, שלך, נו! שלך. את לא מבינה את זה, אמא אהבלה שכמוך?!") הוא אמצעי אפקטיבי לפיזור מהומות. שמישהו ימכור את הרעיון למג"ב. במקום גז מדמיע שינסו להרים פלסטינים מפגינים על הידיים. בטוח שזה יעבוד.
אנחנו מגיעות, שתינו מתנשפות, לג'יימס. הוא נראה מבועת מהצורך לקבל אותנו, ומנסה להתבדח.
פקידים אמריקאיים - חוש ההומור שלהם רחוק מלהיות משובח במיוחד. אני מניחה שלפקידי הדואר בבריטניה יש הומור יבש ואיכותי מג'יימס שלנו, ובכל זאת - הוא מנסה.
"את רוצה לשלוח אותה בדואר אויר או דואר ים?"
האמת? הצליח לו. אני מפליטה חיוך.
"כמה יעלה לי דואר אקספרס לסבתא שלה?"
"אה, זה עלי. רוצה מדבקה?" הוא פונה למיניאטורה.
היא מחייכת מתוך הבכי - חיוך ממיס לבבות. יש לה את זה, כשהיא רוצה, למלעונה הקטנה.
הוא מדביק עליה מדבקת דואר אויר גדולה, וכולם מרוצים. היא, אני, ג'יימס וקהל הממתינים מאחורינו שנאנח בהקלה כשהרודנית הקטנה יוצאת, מנופפת לעדת מעריציה.
 
עוד אפיזודת טנטרום עברה.

---

 
היום אחר הצהריים הייתי צריכה לאסוף את שני הבנים מבית הספר. מאחר ובסה"כ מדובר בפעילות איסוף שגרתית, לא ממש טרחתי על הופעתי. ג'ינס וטי שירט ארוכת שרוולים שבילו איתי ועם המיניאטורה בבריכה בהחלט הספיקו לצורך העניין.
ואז נפגשתי פנים אל פנים עם מליסה.
מליסה היא יו"ר ועד ההורים הבית ספרי, והאמא מהגיהנום. זו שאמנם עוסקת כל היום בפעילות התנדבות ולחלופין עושה עבודות יצירה אל תוך הלילה עם הילדים שלה, אך במקביל נראית כמו the all american girl האולטימטיבית, לרבות טורי שיניים ענקיות, ישרות וצחורות, שיער בלונדיני (קנוי, אבל זה לא משנה) חלק למשעי ומבריק למהדרין, ולבוש שנראה כאילו לפני שניה נקטף מהקטלוג של אן טיילר. גם אם היא בדיוק עסוקה בכיתוב פלאיירים על יריד האביב המתרגש עלינו. היא כמובן לא נראית כאילו שרדה שתי לידות ו/או כאילו היא בת יותר מ-28. נבלה.
בשל התלהבות נעורים קצרת טווח שהעטירה הבת של מליסה (שנראית כמו שעתוק צעיר שלה) על השאטני, לא זכיתי לצערי למבט המתעלם-חלול המקובל במקרים כאלה. "הו, שלום לך, מה שלומך? מזמן לא התראינו" אמרה, כשהיא מודדת למעלה ולמטה את מצבי השלוכי, במבט מזועזע קלות.
טרידילידי, טרילידה, שיחת חולין מיותרת בתכלית ומביכה עד אימה, והופ - אני מגלה שהיום אחר הצהריים משחק הכדורסל בין מורי בית הספר. למה הם משחקים? לא ברור. האם יש מטרה במשחק חוץ מאשר לראות את המחנכת של השאטני במכנסונים קצרים (לא הסתייע. הגיעה בטריינינג)? כנראה שלא. אבל מליסה מבסוטה. יש אקשן!
כך מצאתי את עצמי, על אפי ועל חמתי, מובלת בסיועם של שני ילדים מתלהבים ואחת מליסה לאולם הכדורסל.
אני מסתכלת סביב, ובא לי לדפוק טנטרום מהאגדות - כל האמהות שיש שם, אבל כולן נראות כאילו הרגע הגיחו מפתח מכון הקוסמטיקה הקרוב למקום מגוריהן. הלבוש מהוקצע (כן, כן, גם אם הוא חליפת טריינינג מושקעת), השיער מתנפנף למקצב הפן, האיפור מושלם. לא רוצה להיות פה, קחו אותי מכאן. לקמצ'טקה הדרומית, אם אפשר.
כמובן שבדיוק בשלב הזה, בסיוע מקהלת המעודדות מכיתה ג', הרעש מרקיע שחקים והמיניאטורה דופקת את הטנטרום של החיים שלה.
המבטים, שעד לפני שניה היו מבטי "המממ... זה מה שאת לובשת כדי להביא את הילדים מבית הספר??" עכשיו הופכים למבטי חמלה ובוז מעורבים.
 
הו, ג'יימס איש הדואר - היכן אתה עכשיו?
האם אני יכולה לשלוח את עצמי באמצעותך לקמצ'טקה הדרומית או לכל אי בודד שבו מעולם לא נשמעה המילה "טנטרום" ו/או הצלילים "אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההההההההה!" ?
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 20/4/2007 01:40, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
35 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-1/5/2007 20:24

18,471