מדרג הזכרון
הפוסט הזה לא נכתב ביום הזכרון, אבל יפורסם בו. כמו שנינה כתבה פעם בהקשר אחר, הזכרון הוא משהו יום יומי. ימי זכרון רק נותנים את העטיפה ה"ממלכתית", את החובה לזכור כאן ועכשיו.
לא מתאים לי לזכור דווקא בימי זכרון רשמיים. הזכרון חד יותר וחשוב יותר בימים כתיקונם - ימי הולדת, ימי הלידה של הילדים, יום החתונה, יום ההולדת שלו (שגם זכרון התאריך המדויק הולך ומטשטש עם השנים. 6 או 7 בחודש? מה זה בדיוק היה?).
על החורים המתרחבים בזכרון היה לי פעם ויכוח עם חבר. למי היה קל יותר, מי "הרוויח" יותר?
הוא - שאבד את אביו בגיל 10, באופן פתאומי - או אני, בגיל שנתיים וארבעה חודשים?
הוא - שגדל איתו, שחווה את החיים עם אבא - או אני, שלא ממש יודעת מה אומר המשפט הזה, מה חשיבותו של אב בבית או בחיים.
נדמה לי שאחרי ויכוח ארוך ומפותל, שנינו הסכמנו שאני בת המזל בין שנינו. לי קל יותר, כי דבר שלא מכירים - לא חשים בחסרונו. כמו עיוור שלא יודע לדמיין מה הוא צבע אדום או כחול. כמו מי שלא טעם מעולם שוקולד.
"אבא" היה במשך שנים מושג אבסטרקטי, שכולם מדברים עליו אבל כשהוא איננו - הוא איננו. בדיוק כמו שיכולתי לדמיין איך הייתי גדלה לו הייתי גבוהה יותר, נטולת משקפיים או בלונדינית עסיסית, כך יכולתי לדמיין גם את החיים כמשפחה בעלת יותר משני מרכיבים. אמא, אבא, ילדה. אולי גם עוד ילדים. לא, זה מוזר מדי. לא מבינה בזה כלום, תעזבו אותי. לדמיין אין משמעו להבין.
מצד שני, הויכוח הזה התנהל כשהיינו בני אחת עשרה לערך, כך שאת תקפות מסקנותיו אולי כדאי לקחת בערבון מוגבל מה.
עברו הרבה שנים מאז.
עברתי את גיל 28, הגיל בו נהרג אבי, ואני מבוגרת ממנו כבר כמה שנים טובות. זו תחושה מאד מוזרה. אנשים בני 28 נראים לי היום כמעט ילדים. זה הופך את החיים שלו למשהו כל כך... מפוספס. מה כבר אפשר להספיק עד גיל 28?
גם בן זוגי עבר את גיל 28, כמה שנים לפני. במפתיע - לא התאלמנתי באותה שנה. עד כמה שזה נשמע מוזר, באמת הופתעתי. איכשהוא, זה נראה לי משהו מאד הגיוני, אולי אפילו מתבקש.
כשבכורי נולד חיכיתי שיעבור את גיל שנתיים וחצי. כששרד אותו עם שני הורים (ואח בדרך), הופתעתי שוב.
אני מחכה עכשיו שהמיניאטורה תהיה בת שנתיים וארבעה חודשים. עוד שמונה חודשים. כשהיא תעבור את מכשול הזמן הזה, אולי אנשום לרווחה.
נדמה לי שעכשיו אני מבינה באופן קצת פחות תיאורטי את משמעות ה"אבא" במשפחה. אני רואה את בעלי עם הילדים, את האהבה שלהם, את הקרבה שלהם, את מה שהוא עושה איתם ועבורם. דברים קטנים. של יומיום. טבעיים שכמותם. דברים שהופכים את הבנת החסר לקצת יותר גדולה.
ועדיין אני חושבת שאני בת מזל יותר מהחבר ההוא.
ומשהו על ההררכיה של השכול -
להיות יתומת צה"ל זה סוג של סמל סטטוס. זה לא "סתם" יתמות. כשאומרים "אה, אני יתומת צה"ל" בנסיבות שונות (כשהרופא, למשל, תוהה מה גרם לאחד מהוריך למות בגיל כה צעיר), מבטו של זה שעומד מולך משתנה, העמידה מזדקפת קלות, ההבנה קלה ופשוטה יותר.
זה אדיוטי.
במיוחד לאור העובדה שאת אבא שלי, למשל, אפשר לשייך למלחמה מסוימת, אבל בפועל הוא נהרג אחרי הפסקת האש, ובנסיבות הכי לא הירואיות שאפשר לדמיין - בתאונת דרכים.
במשך שנים הסתפקתי בהסבר לאקוני של "מלחמת יום כיפור" וזהו. לא העזתי לומר שהוא נהרג בתאונת דרכים. איכשהוא זה מהל את השכול, הפך אותו לדלוח יותר, חשוב פחות. עמידתו של מי שמולי היתה הופכת זקופה פחות, ההוד, ההדר ומגש הכסף היו נעלמים ברגע. כולה תאונת דרכים, יכולה לקרות גם בדרך חזרה מהעבודה, לא?
הרגשתי סוג של פיקציה. לא יתומה "אמיתית". לא כמו אלה של הצנחנים וגולני שבו ידיהם שחררו את החרמון ועוד כמה מקומות, שהרי אבא שלי היה פרופילניק. הוא לא נלחם ממש, הוא רק היה מאלה שאוספים את הפיסות בסוף המלחמה.
גם בבתי הקברות נשמרה ההררכיה באדיקות. כיתובי המצבות שונים, הדיסטנס נשמר -
"נהרג בקרב" לחשובים באמת;
"נפל בעת מילוי תפקידו" לאלה שהיו שם, על יד, לא בדיוק באמצע הצנטרום של האתוס;
"נפל בעת שירותו" לכל השאר, המתים ממחלות, המתאבדים, המתים מתאונות שלא במסגרת מלחמתית.
אנחנו היינו שם באמצע. נפל בעת מילוי תפקידו. נישט א הין נישט א הער, ובכל זאת - בקאסטה קצת יותר נחשבת מהנופלים-סתם. קל יותר להטשטש כך, ולא להצמד לעובדות המדויקות כשמסביבך כולם חושבים שאבא שלך חייל-גיבור-על-המשמרת ומינימום שחרר את הכותל בעצמו.
אולי רק אחרי שבגרתי יותר ממנו קל לי להודות בדיס-סטטוס שלו בקול מלא.
את בית הקברות "שלנו" אני אוהבת. תמיד צחקנו שפעם נעשה עם הילדים העתידיים שלי, הנכדים, פיקניק "אצל סבא".
יש שם עצים, והמון המון דשא, וגבעה קטנה שגם בימים הכי חמים במישור החוף יש בה רוח. באמת מקום מקסים. ושקט. גם ביום הזכרון הוא לא עמוס כמו בתי הקברות הגדולים, ואנחנו מברכים את מזלנו הטוב שהביא אותו (ובעצם, את רוב המשפחה) דווקא לשם. אפילו טלפון ציבורי התקינו שם, באמצע החלקה הצבאית.
אמא שלי תמיד אומרת שזה בשביל שאבא שלי יוכל להזמין לעצמו פיצה כשהוא משחק קלפים עם החבר'ה שסביבו. לא שהוא יודע שיש שליחויות של פיצה. ב-73' דומינוס עוד לא ממש הפציעו וגם טלפונים - כאלה עם חוגה - היו מצרך נדיר.
אנחנו בחלקה של ה"ותיקים". אלה שלפני לבנון. יש שם כמה מהמאורעות שלפני מלחמת העצמאות, כמה מ-48, ובעיקר ממלחמת ששת הימים ויום הכיפורים.
ההורים כבר מתמעטים, הנשים מזדקנות, הילדים מביאים את הנכדים. כולם מכירים את כולם.
הנה, שניים משמאל מאיתנו זה אח של הפרופסור המכובד. זה שביום רגיל לא יגיד שלום בלי שישלמו לו כמה אלפים על חוות דעת שניה, עוצר לרגע, עוסק בשיחת חולין.
ומימין, המסכן ההוא ש"נפל בעת שירותו", וכבר שנים לוחשים - בכל שנה פחות ופחות בשקט - שהתאבד. ההורים שלו כבר מתו ואם לא נדליק את הנר על הקבר שלו אף אחד אחר לא יעשה.
ומאחור המשפחה התימנית. "דער פרענקים" היתה סבתא, אמא של אבא שלי, לוחשת. הם תמיד מתפרצים בבכי, והפולנים מהשורה הראשונה היו מעקמים את האף. אבל הפולנים, וגם היא, כבר לא איתנו.
ושוב החזן הצבאי, ממלמל את תהילים קי"ט בסוג של הדרת כבוד מכורכמת. אני יודעת בעל פה את הפסוקים שמתחילים בה"א. תנסו אותי: "הוריני אדוני דרך חוקיך ואנצורך עקב... הט לבי לאדוותיך...". מסכן אבא שלי. נתקע עם שלושה ה"אים בשם המלא שלו.
את התרמילים של ירי הכבוד אוספים ילדים אחרים, כבר לא אני. זה היה אחד משיאי יום הזכרון. האיסוף וההשוואות שאחריו.
מעניין אם גם השנה החצוצרן הצבאי עם החצ'קונים על הפנים (לא משנה שבכל שנה הם מתחלפים, הם תמיד נראים אותו דבר - רק אנחנו מזדקנים) יזייף או שיצליח לחצרץ את תרועת הכבוד בלי פספוס? בלי זיוף זה לא נחשב יום זכרון כהלכתו.
וכמה קלישאות יאמר נציג הממשלה במשך שלוש דקות הנאום המקובלות? "מחבקים", "חושבים", "מחויבים"?
במקום זה נלך לטקס של הקהילה הישראלית המקומית. שנאמר, במותם ציוו לנו את הפאתוס.
שמור בטל
נכתב על ידי
אורזת, 22/4/2007 17:24
, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת, על עצמי לספר ידעתי
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
תגובה אחרונה של קתרינה ב-29/4/2007 14:02
