זמנך עבר

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון. למסיבת פורים. זוועת אלוהים חיה. ואז התעוררתי. זה כבר לא היה חלום, והתיכון חלף לפני כמעט עשרים שנה, אבל התחושה היתה זהה.

פיקניק יום העצמאות של הישראלים בתפוצה שלנו. ואני מרגישה שוב כמו בת 16 שעומדת ליד הקיר במסיבה, בלי לדעת מה לעשות ובלי שאף אחד יסתכל עליה. לא יודעת למה טרחנו ללכת לשם, כשאת יום העצמאות שלנו חגגנו עם חברים, כהלכה. האלטרנטיבה דהיום היתה להשתרע בעייפות טוטאלית על השטיח בסלון. אם כבר בית עטוף כולו בשטיחים מקיר לקיר, אז שיהיה בשכיבה. ממילא היינו אחרי בראנץ', חנוקים מאוכל, ומנגל היה הדבר הרחוק ביותר מיכולת הספיגה שלנו, מנטלית ופיסית. אבל טלפון מהשכנים והמחשבה שכולם עושים חיים שם, שכנעו אותנו ללכת. ביג מיסטייק. יוג'. 

אני לא מצליחה לרדת לעומקם של היחסים החברתיים כאן. הם מתנהלים במישורים שונים לגמרי מאלה שבארץ. אולי העובדה שאין כאן את המעטפת של משפחה וחברים משכבר הימים מחייבת ליצור חברויות אינסטנט, שהיום הן כאן - הדוקות כמו גומי תחתונים חזק מדי או רופפות כמו שלום-שלום מנוכר - ומחר הן אינן כי האנשים שמולך עזבו, נדדו או חזרו לארץ. אולי המשקל של אותן חברויות רב מבארץ, בהעדר אלטרנטיבה אחרת, אהובה ומוכרת יותר. שהרי האמריקאים הם לא בדיוק תחליף הולם לחברויות נוסח הארץ. היכולת לקבוע ארוחת ערב מעכשיו לעכשיו, להקפיץ מכרים במקרה חירום או לסנג'ר זה את זה לשירותי בייביסיטר מזדמנים, הם מאפיין של הקשר הישראלי. עם האמריקאים נוכל לקבוע ארוחת ערב לעוד שבועיים, בהתקיים ירח מלא. וסינג'ור לענייני ילדים הוא בכלל עניין שתלוי בקיומו של ליקוי חמה באספקט מזל גדי ואופק בעקרב. ולחברים שבארץ אפשר בעיקר להתגעגע. בהעדר הדבר האמיתי, חיים עם התחליף הזמני.  

חבורות-חבורות מסתובבים כאן הישראלים. האקדמים שמסתכלים במבט עקום על אנשי המובינג והמוסכניקים, אנשי ההייטק שמסתכלים מלמעלה על האקדמאים, אלה שנשארים כאן לצמיתות מול אלה שבאו לתקופה קצובה. וגם בתוך הקבוצות האלה, כמקובל, יש תתי קבוצות, תתי זרמים, חיבה ושנאה, סלידה וצביעות. יש הכל מכל. העובדה שמדובר בקבוצה קטנה, שנפגשת בחגים, מועדים ובחלק מהמקרים גם מדי יום, הופכת את הכל לעיסה מבעבעת. רכילויות, התחברויות אינטרסנטיות, מסיבות "סודיות" ליודעי ח"ן והזמנות פרטיות בלבד (שכולם כמובן יודעים עליהן, כי את שמען טורחים להפיץ בקול רם. רק ההזמנות נעשות במחשכים...). ביומיום קל מאד להתעלם מזה. באירועים המוניים, עתירי ישראלים, שבהם עוף השמיים (זה שלא נצלה באותה דקה על המנגל) מוליך את הקול ומספר על ה"אלה ואלה, שהזמינו את ההם וההם, וכמה נחמד היה אצל הזאתי, אח, חבל באמת שלא הוזמנתם", קצת יותר צפוף באוזן. עד היום אני זוכרת איך החבר'ה בשכונה ידעו לספר לנו אצל מי אכלנו ארוחת ערב שישי, לפי העקבות שהשארנו בשלג.

עמדתי שם בפיקניק, בצד, הסתכלתי. לא לגמרי מצאתי את עצמי. רציתי הביתה, בדיוק כמו לפני עשרים שנה בערך, במסיבת הכיתה. 

 גם אם לאחר רגע משקיטים את זמזום הרכילות הגועש, נזכרים בפרופורציות האמיתיות של הדברים, בחברים (של אמת) שיש כאן או בארץ, בכך שמדובר בסך הכל בבועה קטנה ולא באמת חשובה, שהרי את כיתה ו', וגם את בית הספר התיכון, עזבנו מזמן, ולמה לחזור אליהם מרצוננו? בפה נותרה תחושה חמוצה של חוסר נוחות. וזה בלי לאכול בכלל מהמנגל.

<ולמרות שזה לא "זמנך עבר", גם זה אהוד, והשורה התחתונה אצלו כל כך זהה לזו שלנו. בסוף - כולם יודעים. הכל>.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 30/4/2007 01:05, בקטגוריות הקיבוץ המאוחד
44 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אמלש ב-8/5/2007 03:20

18,471