ערב בינלאומי

השכונה שלנו היא סוג של שכונת חיים. יש בה ילדים כמוך וכמוני.

ויש בה גם המון ילדים שהם ממש לא כמוך וכמוני, אלא באו מקוריאה או יפן או קולומביה או שוודיה והמון הגיעו מסין ומהודו. אבל איכשהוא, לנו נדמה שיש הכי הרבה ישראלים. אולי כי ישראלים הם רעשנים במפגיע, ואולי כי האוזן שלנו רגילה לזהות את העברית מבליל השפות שמסתובב סביבנו.

 

בבית הספר שלנו טורחים לשמר את המסורת של המדינות מהן הגיעו התלמידים. הם יודעים שחלק גדול מהם באו לכמה שנים, לגיחה קצרה יותר או פחות, ויום אחד יחזרו לבית האמיתי שלהם. יש גם כאלה שנשארים כאן לתמיד, אבל גם אצלם טורחים לטפח את מסורת "המולדת הישנה". בכל שנה לקראת הקיץ עורכים בבית הספר ערב בינלאומי, שבו מקבלים הילדים וההורים דרכון ועוברים בין דוכני המדינות השונות. בסיום, מופיעים הילדים מהמדינות השונות בשיר או בריקוד שמייצג אותן.

וכל מדינה, נראית כמו שהיא - כנראה - באמת. לישראלים עוד נגיע. תאמינו לי...

היפאנים והקוריאנים מתאמנים כבר שבועות על הרמפה בשכונה.

הילדים היפאנים עומדים בשורות ישרות, אחידות, מבט מופנה ישירות לאמא-האמרגנית, תוך יומיים הם ידעו כל מילות סאקורה (מן הראוי, בעיר שמתהדרת בפריחת הדובדבנים האולטימטיבית) ושרו אותן בצלילות (כנראה. אני לא מבינה מילה ביפאנית...). גם הדוכן שלהם היה מדהים - עם סושי להמונים ואמהות וילדות בקימונואים תואמים.

הקוריאנים הביאו טיי-קוון-דו, וכיסחו את הצורה (באחידות, כבר אמרנו?) לכל מה שעמד בדרכם.

 

 

הרומנים - משפחה אחת בקושי בכל בית הספר - הביאו את הסבתא, את הצ'ורבה ואת הממליגה, וריקדו ריקודי עם כפריים כולל כובע שכנראה תפקד בחיים קודמים כעציץ שבו גודל כרוב חמוץ, על ראשו של הילדון המרקד. החדווה במחנה הישראלים ממוצא רומני לא ידעה קץ.

הבריטים והשבדים איחדו כוחות עם כדורי בשר מאיקאה ו"אבבא" בווליום היסטרי (בכל זאת, הם זכו באירווזיון עם "ווטרלו". תגידו שזו לא אחדות אירופית חוצת גבולות?).

 

והיו גם הודים, ספרדים, קולומביאנים, אוקראינים, הולנדים (אחלה גאודה!), סינים ואפילו משפחה אחת שאמנם מתהדרת בשם אמריקאי כאילו נפלה עכשיו מהמייפלאוור, אבל הסבתא חיפשה היטב ומצאה שורשים נפאליים, ולכן מיד נפתחה באסטה נפאלית.

האמריקאים, שלא ממש מצאו את עצמם בכל האתניות המתפרצת הזו, חילקו אבטיחים לכל דורש. שהרי ידוע שהאבטיח הוא הפרי הלאומי של ארה"ב. מה חבל שהם לא חשבו לשדרג אותו עם קצת גבינה בולגרית. מה רע בקיבוץ גלויות קולינארי שכזה?

 

והישראלים. כן, הישראלים.

הדוכן הישראלי הורכב ממה שאנחנו יודעים הכי טוב לעשות - להתעצבן ולאכול. להתעצבן - כי זה שהיה אמור להביא פלאפל איחר, וזאת עם הבצק לסאג' (להיט! הילדים האמריקאים היו בשוק, חלקם גם הביא את הפיתות שלהם מרוחות כבר בשוקולד למריחה...) התעכבה. ואוכל? נו, אתם מכירים את השטיק - פלאפל-חומוס-סלט בפיתה, קצת פיתות על הטאבון, תמונות של ארץ ישראל ו-goodies לחלוקה בחסות השגרירות, ומיטב מסורת ה"ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, אכלנו". היה להיט.

 

וההופעה? כבר שבועות הילדים הישראלים מתאמנים על הדשא שליד הבית שלנו. אחרי שנפסלה האופציה לייצג את ישראל באמצעות פינוי התנחלויות מדומה או לש"ב, נבחרו "עוד לא אהבתי די" בריקוד ו"ארץ ישראל שלי" בשירה. 3 פעמים בשבוע, ועדיין - עד הרגע האחרון - זה נראה יותר כמו חפלה משפחתית מאשר חזרות למופע. בין שיר לריקוד הילדים משתוללים על הדשא, מטפסים על העצים, מחליפים ביניהם חטיפים ישראליים (שני קליק תמורת חופן במבה), ובאופן כללי לא ממש שמים על המופע. מבטים מוגנבים לעבר השלוחה היפאנית המדוגמת העלו דאגות מאד רציניות לגבי היכולת של הילדים לייצג אותנו בכבוד.

מסתבר שלא היה צריך לדאוג. כשמנהלת בית הספר קראה את הטקסט שהוכתב לה באותיות לועזיות אך בעברית צחה, היא זמררה בחדווה "Eertz Israel Sheli Yafa Ve Gam.... Poshaat"*. הפזורה הישראלית נחנקה מצחוק.

 

מי אמר שלא מכירים אותנו היטב בחו"ל?

---

 

* בשלב הזה ביקשתי שהילדים יצרו את האותיות "מ ש ה ק צ ב", כמו בהר הרצל, אבל נרשמה התנגדות של ההנהלה. בשנה הבאה - פוטש!

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 31/5/2007 20:35, בקטגוריות הקיבוץ המאוחד, יש לנו ארץ נהדרת, רק באמריקה
48 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של לי ב-4/6/2007 14:09

18,471