ואתם רוקדים
כשהתחתנו, לפני עשור ומשהו, לא היו הרבה אלטרנטיבות. שניים-שלושה גני אירועים, הרבה אולמות שבהם לא דרכה ולא תדרוך כף רגלנו, שלושה-ארבעה צלמים ששמם הסתובב בין כל המתחתנים, ושבעת'לפים סלוני כלות מזעזעים. גם די-ג'יי-אים לא היו הרבה, והבחירה היתה בין "כפיים! כפיים! שמפניה לשולחן המצטיין!" לבין שני דיג'יי שנראו סבירים בעליל. בחרנו באחד. ככה, כי הוא נראה סימפטי.
ואז ניהלנו איתו את הויכוח ההזוי הבא -
לא תהיה פסדובלה בחתונה.
כן תהיה.
לא תהיה פסדובלה, וגם לא וואלסים ולא ריקודי שנות השישים.
כן יהיו, הקהל המבוגר דורש את זה.
לא יהיו. על גופותינו יהיו.
מה, לא תעשו קצת שמח לדודה ברוניה ולסבתא? אתם תראו איך אחרי שיר או שניים למבוגרים, הם לא ירדו מהרחבה גם באומצה-אומצה שלכם. עלי.
מה עלייך? זו החתונה שלנו, נראה לך שנרצה אצלנו בחתונה פסדובלות? את זה תשאיר לאולמי רסיטל. לא לנו.
(האמת היא שהיינו קצת יותר צעירים, נאיביים ונטולי אסרטיביות, כך שהשיחה היתה יותר מונולוג מדיאלוג).
 
בסוף הוא ניצח. ברור שהוא ניצח. ולא רק שהוא ניצח - הוא צדק.
כי הדודות-ברוניות לדורותיהן החלו לקפץ כעיזי הרים על הרחבה למשמע הפסדובלה, או מה שזה לא היה, ונשארו שם עד אמצע הלילה. אחד הקטעים ההזויים ביותר היו החברות של אמא שלי, שכונו על ידי עצמן "האלמנות העליזות" (כן, הן היו גם זה וגם זה) מקפצצות בעליזות למשמע "Fantasy" של אדמה, רוח ואש. בעצם, תראו לי חתונה מאותו עשור שלא היה בה לפחות שיר שלהם. אין חיה כזו.
 
השבוע הלכנו לעשות כבוד לאלמנות, ולשמוע את אדמה, רוח ואש בהופעה.
ההופעה נערכה במקום הכי שווה להופעות קיץ באזורנו - פארק, שהוא למעשה "פארק לאומי לאמנויות הבמה", ובעברית - אמפיתאטרון. אבל שווה. עם המון דשא ועצים מסביב, ואפילו איזה במבי מזדמן בדרך. דשא כזה פשוט קורא לפיקניק, והאנשים הטובים של אמריקה הבינו את זה, ודאגו לכך שבפארק הזה, בניגוד לכל האחרים, אפשר, מותר ואף רצוי להביא אלכוהול ואוכל. וכך עד תחילת ההופעה בולסים על שמיכות פיקניק (אנחנו הסתפקנו בתרמיל, אבל היו מי שדאגו לפיקניק כהלכתו, כולל כוסות יין קריסטליות וצלחות על מצע קש). ואז התחילה ההופעה.
על הבמה, שהיתה יכולה לשמש היטב את דורי בן זאב בפתיח "עוד להיט", כולל המרצפות מחליפות הצבעים, עולים 4 חטייארים. בני ששים לערך, עם אנרגיות של ילדי קולג' בני 18.  הקהל מורכב ברובו מאנשים בני דור האדמה-רוח-אשים. אנשים שראו את וודסטוק בעיניהם, ואפילו על הדשא של ההופעה היו מי שהניחו כד קטן עם קטורת. שיהיה נעים פה, בשאנטי.
 
והאדמה-רוח-אש-ים? הם טובים, הם מהוקצעים להפליא, הקולות עדיין אותם קולות, כולל הפלסט של פיליפ ביילי (כושי ענק ומפחיד לכאורה שיכול היה להשתמש בקול שלו לסדוק את הקריסטלים של המפקנקים), אבל איך היה אומר צדי צרפתי, החבר של דרורית? זה היה ליד. לא בדיוק. לא מסעיר. בעיקר נוסטלגי. אבל יופי של נוסטלגיה.

 

 

ובכל זאת, למרות הכל ובגלל הכל, לשירת ההמנון - ספטמבר - הקהל קם על רגליו, ולא ממש התיישב. בעיקר ה...(הממ, איך אומרים את זה בעדינות פוליטיקלי קורקטית?) כושיות.

מסתבר שכגודל התחת כך יכולת הריקוד. וכך ראינו דמויות ענקיות, קיבורות ידיים אימתניות ועכוזים שהיו יכולים להטביע ספינות (מדובר פה במאות פאונדים), מקפצצים במורד המדרגות לתחתית האמפיתאטרון בקצב ובסטייל שלא נותר אלא לקנא בו.
לקנא, וגם קצת לרקוד.
 

---

אבל זה כלום לעומת מה שמתוכנן פה בשבוע הבא - אחת מתחנות הרדיו המקומיות עורכת הגרלה, בה יזכו כמה ברי מזל בהופעה פרטית של פול מקרטני, לכמה עשרות אנשים, במקום לא ידוע בזמן לא ידוע.
נשבעת כאן ועכשיו שאם אנחנו זוכים, אני לוקחת איתי את השאטני, שעד עכשיו לא מצליח להבין איך זה שפול ורינגו עדיין לא מדברים, ולמה עניינים פעוטים כמו מוות מונעים מהביטלס להתאחד.
תחזיקו אצבעות.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 8/6/2007 21:11, בקטגוריות נעים, רק באמריקה
32 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של רדרל ב-14/6/2007 23:14

18,471