3 עזים קטנות
לפני שהגענו לפה כולם אמרו "ילדים קולטים את השפה נורא מהר, לא תהיה להם שום בעיה. בצ'יק צ'ק הם ידברו אנגלית". הסתכלנו על הדוברים בעין קצת עקומה, יען כי סקפטיים אנחנו, ומיד פצחתי בחיפושים אחר מורים לאנגלית. הפכתי את כל איזור השרון, ליקטתי המלצות משלל מורות שאני מכירה, הגענו עד ברליץ והתפלצנו לשמוע מה הם מציעים וכמה הם דורשים עבור אותה הצעה, ובסופו של דבר, בלית ברירה הסתפקנו בלומדת מחשב ובלקוות לטוב. תמיד נוח יותר לקוות לטוב מאשר לעשות משהו פרודוקטיבי בעניין. עם hello, my name is ו-goodbye הם יצליחו להסתדר. הם, לפחות, היו בטוחים שכך יהיה, ואנחנו - מצידנו - לא עודדנו אותם לחשוב אחרת.
 
האסימון נפל, בבום, בפסטיבל הסרטים. מדי שנה מתקיים פסטיבל סרטים קיצי על הדשא הקרוב למקום מגורינו. הלכנו לראות את מדגסקר, סרט שהילדים הכירו ואהבו. אחרי 5 דקות של סרט (אם לא פחות) נפלו פניו של השאטני. "אני לא מבין כלום", הוא ייבב. ניחמנו אותו שעוד מעט הוא יבין, ועוד ועוד משפטים שלא לגמרי האמנו בהם, אבל קיווינו. שבועיים אחר כך התחילה שנת הלימודים. כיתה א'. היום הראשון היה סיוט. הילד ברח בבכי היסטרי מתוך בית הספר, הוא רצה הביתה, אלינו, לחיבוק שלנו, וסרב להכנס לכיתה. בכוח ניתקה אותו אחת המורות שדיברה כמה מילים בודדות בעברית (אחר כך הסתבר שאנחנו חולקים גם שם משפחה משותף) ולקחה אותו לבית הספר. כשבאתי לקחת אותו בצהריים הוא היה בהיפר וונטילציה מהבכי.
ביום השני לא היה טוב יותר. הוא התחנן שלא ללכת לבית הספר. הוא בכה, ואני בלעתי את הדמעות. הוא בכה והסבים בארץ בכו איתו בטלפון. הוא בכה, ונדמה לי שגם אבא שלו. היה רע לתפארת. לאוטובוס הצהוב הייתי צריכה להעלות אותו בכח, לדחוף עם הרגל את הטוסיק ועם הידיים את הכתפיים, כי אחרת הוא היה בורח. זה נשמע נורא כמעט כמו שזה הרגיש.
פחדתי שהחוויה תשרוט אותו לנצח. מילד אוהב לימוד וידע הוא הפך לקיפוד קטן ומפוחד. הוא לא רצה לשמוע אנגלית ולא רצה ללמוד אנגלית. את האזניים הוא כיסה בכל פעם שציינו את שם האוטובוס עליו הוא עולה בדרך לבית הספר (כדי להוסיף חטא על פשע, כשהגענו הדירה שלנו עוד לא היתה מוכנה ולכן גרנו במלון מרוחק 10 מייל מהאיזור, נסענו כל יום לכיוון בית הספר וחזרה לחדרונים הקטנים של המלון. היה סיוט. לכולנו). פחדתי שיווצר לו דימוי של בכיין, שהילדים יצחקו עליו. שלעולם לא ימצא את מקומו בבית הספר. כולם המשיכו לומר לנו ש"עד חנוכה הוא ידבר אנגלית שוטפת". אנחנו המשכנו להניד ראש בחוסר אמונה מוחלט.
 
לאט לאט הוא יצא מההתקפדות שלו. זה דרש זמן, מורה מדהים וסבלני, וזה היה לגמרי לא קל. אבל בדצמבר, בין חנוכה לכריסמס, הרגשנו שינוי. פתאום שמענו מילים באנגלית בבית. עם הזמן הן תפסו יותר ויותר מקום בשיחות. פתאום הוא עושה reverse engineering למשפטים באנגלית ואומר לי "אמא, אני יכול ללכת על המחשב?". אחרי פחות מחמישה חודשים אפשר היה לומר שהילד דובר אנגלית שוטפת. אולי לא מושלמת, אבל בהחלט עשירה ובעלת רבדים שונים. והוא התחיל לתקן לי את המבטא. כשהיום הזה הגיע יכולתי לנשום לרווחה.
 
למה נזכרתי בזה עכשיו? לא רק בגלל חבצלת שאו טו טו עושה את הדרך הזו, כמו שאנחנו עשינו בשנה שעברה.
גם, ובעיקר, בגלל שסוף השנה הגיע. בשלב כלשהוא במהלך השנה הוא עבר ללמוד אנגלית עם הכיתה האורגנית שלו, ובילה בכיתת ה-ESOL (תמיכה למי שאינם דוברי אנגלית) רק חלק קטן מהיום. הוא התחיל לקרוא ספרים - לא רק ספרי מתחילים, אלא ספרי פרקים. את רובין הוד הוא קורא כבר פעם שמונ'תלפים ברצף.
והשבוע חגגה הכיתה שלהם את הצגת סוף השנה.
הוא היה הטרול (לא, לא זה מהקטע למטה. טרול אמיתי ומוצלח בהרבה...). הביא הביתה את התסריט והתלונן שהתפקיד שלו קטן מדי והוא כבר יודע אותו בעל פה, וממש אין לו על מה להתאמן. רפרף על הדף לשניה, זרק אותו הצידה, ונזכר בו מחדש רק כשהוא נדרש לבוא לבוש בגדים חומים לרגל הוד טרוליותו. והוא היה טרול מופלא, כזה שמפחיד עזים תמימות מכיתה א' העוברות על הגשר. עם ידיים שלובות בהבעת ניצחון, ומבט חצי מרושע-חצי צוחק בעיניים. הסתכלתי בו, התמוגגתי. ניסיתי להזכר במה שהדחקתי, באותם ימים ראשונים וקשים בבית הספר, ומיד גירשתי את הזכרונות האלה. שישארו להם אנקדוטה שנצחק עליה כשיהיה בן 18. עד אז אולי אתאושש ואוכל לצחוק עליהם.
 
היום הוא חזר הביתה עם ערימות של ניירת. מחר היום האחרון של בית הספר, והיום מנקים מגירות. עברתי על כל מה שכתב בשיעורי ה-ESOL. איך מילד שלומד לצייר אותיות באנגלית הפך במשך השנה לכזה שכותב סיפורים קצרים, עם איורים, הומור ואפילו סאבטקסט. השתאיתי.
 
לקח לו זמן, לקח גם לנו. אבל הוא בחר בהטמעות. והוא מצליח לעשות את זה באופן מופלא. אם לפני 7 חודשים מישהו היה אומר לי שכך יהיה הייתי צוחקת צחוק מר. אבל הוא הפתיע אותנו, הטרול הזה שלנו. בתפיסה, ביכולות שלו, בחוזק שלו - שהתערער כל כך בסתיו, ובאביב כבר שב בחזרה.
 
ומחר - מתחיל החופש הגדול. אמאל'ה. צוות הבידור נערך לכוננות ספיגה.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/6/2007 23:31, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
26 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-21/6/2007 15:56

18,471