החיים בטבע
חם. חם נורא. זה לא אומר שלא יורד גשם - נהפוכו. יש מין חוק כזה - ברגע שאני מגיעה לבריכה על טפי ועל שלל חפציהם, אביזריהם ומטלטליהם, מתחילים רעמים. ורעמים פה, משמעם שמיד לאחר מכן מגיע הברק, והשילוב של חשמל מהברק והמים של הבריכה לא ממש מוצלח, גם למי שלא לגמרי מבין פיזיקה. כמוני.
כך שעניין השכשוך בבריכה מוטל פה בספק תמידי. אבל חם. חם נורא.
ואין כח לחשוב, אין כח לכתוב, וגם אין כל כך על מה לכתוב.
הגמדים בחופש, אחד מתויק בקייטנה ומבסוט חלאס, השני מתוייק על אמא שלו עד שבוע הבא, ולא ממש מרוצה מזה, וגמדה אחת באופן כללי מרוצה מעצמה. וחם. נורא חם. מזל שלא יצאנו לקמפינג - דובים הורגים שם.
אבל דווקא הבוקר, כשעוד לא היתה תחושה של מרק בחוץ, הזדמנו לנו כמה רגעים של טבע בבית.
 
כבר כמה שבועות מקננת לנו אדומת חזה אמריקאית על אדן חלון חדר השינה.

כשהיא התחילה לבנות את הקן הסתקרנו, אבל זכרנו זוועות יונים מהארץ ושקלנו להעיף אותו משם. העמלנות שלה ניצחה את העצלנות שלנו, ועד שחשבנו מה לעשות ואיך, היא הטילה בה ביצה אחת, תכלכלה. ברגע שהיתה שם ביצה, הגורל נחרץ. יהודי לא מגרש רובין הרה, ולכן החליטה מועצת הבית לסגור את החלון עד יעבור זעם, כדי שקרציות ופשפשים לא יחדרו הביתה, אבל הקן נשאר כשהיה.

ובכל יום מארי - כך הילדים החליטו לקרוא לה ("כי זה שם יפה") - הטילה ביצה נוספת. חשבנו שיש לנו יורשת לביאליק, אבל בסופו של שבוע נספרו בקן 4 ביצים. מארי לא מבינה גדולה בפואטיקה.
 

מארי, שלא מאמינה בפואטיקה, מנפקת 4 ביצים תכלכלות
 

עקבנו אחריה בדבקות, חיכינו לראות מתי יעברו עשרת הימים שבהם היא אמורה לדגור עליהן. היא, מצידה, לא הפגינה שום אמונה בבני אדם ובכל פעם שהתקרבנו היא ברחה. גם כן אמא.

 

והיום, היום בבוקר, בקע הגוזל הראשון.

ואחריו השני. מוזר, בהתחשב בכך שהביצים הוטלו יום אחרי יום. אבל מה אני כבר מבינה ברובינים?  חוצמזה, הם נורא מכוערים, כמעט נטולי פלומה ונראים די אומללים וחסרי אונים. כשחושבים על זה - הם קצת דומים לילדים שלי, כשאלה נולדו. מינוס המקור. 

בינתיים, מארי התחילה להפגין כישורים אימהיים לתפארת, וגם כשאנחנו מתקרבים לחלון היא זזה רק קצת, מסתכלת במבט עצבני על מי שמפר את השלווה שלה וחוזרת לשמור על הגוזלים. עכשיו אנחנו מחזיקים אצבעות שהסטטיסטיקה תהיה לטובתם, כי רק 25% מהגוזלים ישרדו עד נובמבר הקר. עוד 15 ימים והם עפים לנו מהקן , מה קשה תהיה הפרידה. 

---

וכדי להשלים את הנשיונל ג'יאוגרפיק שנפל עלינו היום, זה מה שראינו בבוקר בגינה, מנסה לכרסם את שתילי האבטיח והמלון שנשתלו בעמל רב בידי הבעל והשכן: 
 

 

לרגע חשבתי שאנחנו בארץ הטלטאביז, אבל אחרי שהא-נבת (כמאמר המיניאטורה) ברחה, ולא יצא מהאדמה שום צינור מתכת מאיים, נרגעתי.

עכשיו אנחנו מחכים לבמבי שיפציע על הדשא (נצפו כמה בסביבתנו, בינתיים התכבדנו רק בקרציות שהם משאירים אחריהם ולא בשומדבר נחמד) כדי שנכריז על עצמנו כעל שמורה, ונתחיל למכור כרטיסים.

מישהו רוצה גחליליות בהקפה?שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/6/2007 22:48, בקטגוריות רק באמריקה
27 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של מיכליקה ב-1/7/2007 00:23

18,471