פתיחות, סגירות ויומן הגוזל
קתרינה פתחה בלוג (הגיע הזמן ובשעה טובה וקולולו וכאלה), ובפוסט השני כותבת על הבלוגים הסגורים. חע. הרי לכם בלוג סגור.
למה סגרתי? כשאני מסתכלת על רשימת הסיבות שהיא מונה, אני נעצרת בשני הסעיפים הראשונים - קוראים מוכרים ולא רצויים וקוראים לא מוכרים ולא רצויים.
הכל מתחיל מהפרו והסטטיסטיקות - יש בהן משהו ממכר. ואז אתה מגלה מי הקוראים שלך, או לפחות מאיפה הם באים, כמה הם חורשים על הבלוג - פוסט אחרי פוסט אחרי פוסט וחודש אחרי חודש, ולפעמים יש בזה משהו מרתיע. מקפד. לפעמים הם גם יוצאים מהאנונימיות, ושולחים מילים מרושעות בהנפת מקלדת. כמה זה קל, להכנס ברגל גסה למרחב הפרטי, גם בוירטואליה. אני מוצאת את עצמי מסתכלת עלי במבט מלוכסן ותובעת במפגיע - על מי את חושבת שאת עובדת? אם רצית יומן פרטי, מה טעם מצאת בבלוג, שמטבע קיומו הוא פומבי (שלא לומר אקסהיביציוניסטי)? הרי ידעת שיכנסו אנשים ואפילו השקעת בסוג של יחצ"ון בתגובות בבלוגים אחרים (אבל כבוד השופט! אני מגיבה רק בבלוגים שמעניינים אותי ולא בכאלה שהם פופולריים לשם הפופולריות!  -אלה טיעונים לעונש, גבירתי). מה חשבת? שאף אחד שאת מכירה לא יכנס לכאן? שתוכלי לשלוט במי שקורא? דה. הרי לכם נאיביות.
יש שיווי משקל מאד עדין בין הרצון (או הצורך) בפידבק ובידיעה שיש מי שקורא אותך שם, ולפרקים אפילו מחבב, ובין החשש מפני חדירה לאינטימיות-לכאורה שבניתי לי. טוב לי עם העיניים שקוראות מתוך אמפטיה או סתם עניין, קשה לי עם העיניים שבולשות וחוקרות ומנסות להרע. קשה לי גם לדעת על אנשים שמכירים אותי וקוראים גם אם הם לא מוזמנים לבקר כאן. לכן חסמתי את הבלוג.
אבל מאחר ואני לא סלבריטי כמו הדודה (וטוב לי עם זה, תודה רבה. אין לי צורך במאתיים תגובות לכל פיהוק) אלא מאזובי קירות ישרא, הסגירה משמעה תחילתו של סוף הבלוג.
ולמרות האילמות היחסית שתקפה באחרונה - פוסטים שמתחילים להכתב בראש ונגמרים ב..שיט, אין לי כח וחשק לכתוב - אני לא רוצה שהבלוג יגמר כל כך מהר.
בפרפרזה על מה שאקס כתבה - כשהבלוג בן שנה יש איזו תקופת חדלון, משהו מעייף בתחזוקה המתמדת שלו, שככת ההתלהבות ההתחלתית. הבלוג עוד לא בן שנה, עוד מעט יהיה כזה, אבל העייפות כאן. אולי זה הקיץ, אולי המתקפה המכוערת, ואולי דווקא הידיעה שאם אני רוצה שהבלוג ימשיך להכתב, ושאנשים יקראו (גם אם הוא לא בדיוק חושף כליות ולב), אני צריכה לקבל גם עיניים זרות וגם מוכרות, לא קרואות, שמגיעות לכאן. מה שזה לא יהיה, המוזה לא גרה כאן בזמן האחרון.
 
מה בעצם אני מנסה לומר? לא יודעת. שבינתיים אני פה, והבלוג פתוח מחדש אם כי באיטיות קיצית מיוגעת, ושבחייאת - אם אתם נחמדים, זרקו מילה שאתם פה. ואם אתם לא נחמדים - יש בלוגים מעניינים הרבה יותר משלי, לכו תחפשו מישהו שיהיה החטיף שלכם לרענון הקיץ.
 

---

וכמה עדכונים מנהליים -
- הגוזלים גדלים לתפארת. בסופו של דבר בקעו 4 והם מקשטים לנו לתפארה את אדן החלון. מיום ליום (וגם בבדיקות מדגמיות במשך היום) הם משתנים, חלקם כבר פקח עיניים, והם מבלים את רוב זמנם בפעירת לוע צהוב לקראת אחד מהוריהם (כן, למארי יש בן זוג והוא אבא לתפארת שמביא לצאצאים שלל תולעים ומתפקד כמבריח סנאים מפוקפק בשעות הפנאי) ובליסת תולעים. אנחנו מחכים בכליון עיניים לקבלת הכנפיים (האמיתיות, לא עם הפלומה המכוערת) ומפגן הטיסה העתידי.
 
- אם יציעו לכם כרטיסי חינם לסרט הזה - עשו לעצמם טובה וסרבו בנימוס, גם אם מדובר בהקרנת טרום בכורה חגיגית או וואטאבר. אין לסכם את הזוועה אלא בכך שהיא לא היתה שווה את 75 הסנטים ששילמנו עבור חניה (מזל שעל הבייביסיטר לא נדרשנו לשלם - בתעריף של 7-10 דולר לשעה, עוד היינו תובעים את מפיקי הסרט על עוגמת נפש והפסדי ממון).
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 28/6/2007 01:03
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-20/7/2007 12:10

18,471