העלבון והבושה
אני לא יודעת מה התחושה המתאימה יותר. עצב? בושה? תיעוב? צער?
 
את הסרט עליה לא ראיתי. קראתי את התגובות ואת צקצוקי הלשון, אבל כבר אז היה ברור שמה שהיה הוא שיהיה ושינוי לא יקרה. בטח לא בתקופת חייה של הגב' פרנק. עכשיו כבר הגב' פרנק זכרונה לברכה.
 
ההודעה על מותה הקפיצה לי את הפיוז. כמה אדנות, כמה גסות רוח ולב יכולים להוביל אנשים שאמורים להיות אמונים על רווחתם של החלשים ביותר בחברה. קשישים. ניצולי שואה. תוסיפו למשוואה הזו נשים ותקבלו את השכבה הפגיעה ביותר, השקטה ביותר, זו שלא מפגינה בככרות ולא צועקת מעל כל מיקרופון. ובכל זאת, נדמה לי שלשכבה הזו יש מפלגה. מפלגת הגמלאים קראו לה לפני פחות משנתיים? 6 מנדטים יש לאנשים העצלים והמרושעים האלה. 6 מנדטים שמעולם לא נרתמו לטובתם של האלקטורט שלהם, לא? תסתכלו על הגב' פרנק ותראו את מי שמפלגת הגמלאים אמורה לייצג (אה, שכחתי. אין לה גמלה. הופס, לא צריך לייצג אותה). את מי שאנחנו, כחברה, אמורים לדאוג להם כך שלא יושלכו מאחור. תסתכלו עליה. תראו את הפנים העדינות שלה מול הפנים הגסות של הממסד.
 
בעצם, אני יודעת מה אני יותר. מתביישת. מתביישת וכועסת.
קחו לדוגמא את סבתא שלי. אשה בת 89, ניצולת שואה. עד היום לא ברור לי איך היא מסתכלת על החיים בכזה חיוך ועם כזו אהבה, אבל היא אופטימית שכזו. אוהבת אדם, אוהבת את המדינה, חושבת שאין דבר חשוב ממנה (אם לא מביאים בחשבון נכדים ונינים, כמובן...).
והמדינה יורקת עליה בקשת ובהנאה סדיסטית.
בשנה האחרונה הבריאות שלה כבר לא מה שהיתה, והגיל מתחיל לתת בה את אותותיו. ההליכה קשה יותר, הפחד מפני יציאה מהבית גדל. למי שתמיד אמרה ש"היא לא צריכה מכונית, יש לה את כל הצי של אגד" ורק אחרי גיל 80 הסכימה להשתמש בשירותי מוניות, זו מכה קשה.
לחץ הדם עולה, לפעמים יש רגעים (קצרים, תודה לאל) של טשטוש נקודתי. ההתנהלות איטית יותר. אבל רוגעלך היא עוד מכינה.
וכשמחלה לאחרונה על כבודה וביקשה קצת סיוע מהביטוח הלאומי - כמה שעות שבועיות של סייעת שתתמוך בה כשהיא הולכת ל"מושבה", שכבר מזמן הפכה לעיר, אבל אצלה נשארה כמו שהיתה פעם; לעשות סידורים ולפגוש את המכרים שעוד חיים, שלחו אליה את אחת הפקידות "לבדיקת זכאות". היא לא ביקשה עובד זר או את אוצר הממלכה. היא רצתה כמה שעות של סיוע. שריטה קטנטונת בתקציב הביטוח הלאומי שכולנו משלמים, וגם היא שילמה באדיקות.
כולם אמרו לה "תשחקי אותה". אל תהיי גיבורה. תראי שאת לא מסוגלת לתפקד, לנקות את עצמך, להיות עצמאית בבית. תיראי מטורללת. לא מפוקסת. תראי להם מה זה, אחרת הם לא יאשרו לך סיוע. אבל היא הגישה לה רוגעלך. ככה זה אצלה. יש אורחים, צריך לפטם. ושהיא תתחזה? זה בכלל לא בלקסיקון שלה. אין חיה כזו. 
הפקידה - בלא תואר, הדר או ידע רפואי - עפעפה, רשמה מה שרשמה והלכה.
אחר כך הגיעה התשובה - היא לא זכאית לעזרה. מתוך 3 נקודות נדרשות היא צברה שתיים וחצי.
היא "עצמאית מדי". בגיל 89, במקום להעריך את המאמצים שהיא עושה להשאר עצמאית ככל הניתן, הוחלט שהיא עצמאית מדי.
העובדה שהיא מפחדת לצאת מהבית לבדה כי לחץ הדם עלול לעלות ולגרום לה ליפול, והיא מפחדת מהנפילות האלה יותר מכל דבר אחר, לא משנה להם. זה לא עומד בקריטריוני הניקוד שמי יודע מי קבע אותם. צריך לפחות שלוש נפילות בשבוע. אחת לא מספיקה.
ולא זו בלבד - היא גם מצליחה להתלבש לבד! הללויה!
על כן ומשום כך, נשלול ממנה בהינף מקלדת את מעט הסיוע שבקשה. תקראו את טוקבק 71, שמתאר מקרה דומה, ותבינו מה קרה שם.
 
והאבסורד הגדול מכולם - אם ניצול שואה לא "ממצה את זכויותיו" מול הביטוח הלאומי, הוא לא זכאי לקצבה מקרנות ניצולי השואה. הרי מן הסתם כל אותם ניצולי שואה הם בוודאי רמאים מושחתים וממולחים שכל רצונם לעשוק את הקרנות הדלות והאומללות.
אני דופקת על המצח בכעס, מנסה להבין ולא מצליחה - מי האנשים שיושבים שם למעלה? האם עיניהם טחו מראות? הם לא מבינים שבעוד כמה שנים לא יהיו סביבנו כל אותם ניצולי שואה שחובתם - חובתנו - לדאוג לרווחתם? למה הם מחכים? או שהם דווקא מחכים כדי שלכסף לא יהיה דורש ואפשר יהיה להשקיע אותו באיזה כביש עוקף משעולי שכם ג' או הגדלת תקציב הקשר עם הבוחר באמצעות בלו טות'? ולמה אנחנו מוכנים לקבל את זה?
 
לסבתא שלי, אגב, אין מה לדאוג. יש לה משפחה אוהבת ודואגת (ועכשיו גם עצבנית) שתנסה לעזור לה למצות את זכויותיה מול כל מוסד וערכאה אפשריים.  וגם אם שם לא נוושע, היא לא תשב לבד, בחושך, עם דלת פתוחה כדי שמישהו ישמע את הזעקה שלה לעזרה. יש מי שידאג לה.
אבל מה על כל העריריים, הנשכחים, שלא יודעים מהן זכויותיהם ושאין להם איש שיגן עליהן? הם ימותו בעוד זמן לא רב. איזה מזל שהמדינה תשאר עם בור שומן ללא דורש, שאפשר לחלק לכל המושחתים, המאוסים והמיוחסים. קצב בטח יצטרך איזה תגבור לפנסיה שלו, לא? ומן הסתם הוולבו של בוז'י זקוק לתיקון מדי פעם. טוב שיש מקור תקציבי שאפשר להשען עליו. על ניצולי השואה האלה הרי אי אפשר להשען. מהם לא יצא למדינה כבר כלום.
 
ולתפארת מדינת ישראל.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 2/7/2007 15:50, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת
32 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של דפנה ב-9/7/2007 08:19

18,471