הגזענות, כפי שסיפרתי אותה לנעלי
"כן, אני דווקא מכירה מצוין את רמת אביב. גיסתי גרה שם, ועד הקיץ שעבר היינו מבקרים שם לפחות ל-3 שבועות כל קיץ. אבל הכי כייף היה בכריסמס, מזג האויר היה נפלא".
מזג האויר. איך שיחה עם אנגלים תמיד מגיעה למזג האויר?
ישבתי מולה, מתחילה להתרחב חזרה מההתכווצות הראשונית שלי על הכורסא, האצבעות הפכו קצת פחות לבנות והלחץ ירד קצת.
היא "משלנו"?
לא. היא בטוח לא משלנו.
היא אנגליה.
אבל בעלה משלנו. ועוד איך משלנו. יש לו כזה שם יהודי, שאי אפשר לפספס.
וחמתה, וגיסתה, וכל המשפחה - הכי משלנו בעולם. רמת אביב. דקה ורבע משם ביליתי אי אלו שנות עבודה.
השרירים נמתחו מחדש ונרגעו.
היא משלנו. היא לטובתי. עברנו את מכשול הרושם הראשוני. 

---

לפני חודש וחצי בערך הלכתי לראיון העבודה השלישי שלי כאן.
עשרות אימיילים עם קורות חיים, מאות מודעות שסרקתי בעקביות, עשרה "סוכני חיפוש" ממוחשבים, אגו פריך ועצבים רופפים, זומנתי לראיון למשרה שעל הנייר נשמעה מעניינת יחסית, ובפרקטיקה היתה לחלוטין לא מתאימה לי או למה שאני יודעת או רוצה לעשות. אבל הלכתי, כדי להשתפשף, וכי לא אומרים לא לפני הראיון. רק אחריו.
קניתי נעליים חדשות, כאלה הראויות לעבודה אמריקאית, עם שפיצים ועקב גבוה, התלבשתי בבגדי מבוגרים, קיללתי את הנעליים שעושות לי יבלות והלכתי.
בפגישה הראשונה עם מי שאמורה היתה להיות הבוסית העתידית שלי, משהו קצת חרק. משהו בהצגה שלה, בשם - שלא ממש הצלחתי להבין - היה מעט מטריד. הקור שנשב מלחיצת היד הכפויה שלה היה ברור. גם אם הייתי מתאימה לתפקיד כמו שמעון פרס לנשיאות, היא לא היתה מבסוטה מהעניין.
מי יודע, אולי אלה היו הנעליים. ראו שהן לוחצות?
עשר דקות אחר כך, כשההערות שהיא כתבה על דפי הראיון שלי היו בערבית, התחלתי להסתכל סביב. התמונות שראיתי גרמו לי להתכווץ בכסא - ממחמד א-דורה דרך ילדות פלסטיניות המבכות את כיפת הסלע ועד לסלוגנים בעד שחרור האדמות הכבושות. לפתע השם הפרטי, שהיה כה קשה להגיה קודם, עשה לי "קליק".
אני יושבת מולה, עם הרזומה ההו-כה-ישראלי שלי והיא מצמצמת מולי עיניים עוינות. הו.
היה מוזר לשבת מהצד השני של הגזענות. יצא לי לעבוד בתפקידים שבהם גזענות (במובן האוקסימורוני של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ערכי מגילת העצמאות וגו') היתה חלק מהגדרת התפקיד. זה היה לא נעים. לפעמים הבאתי הביתה את התסכול והעצבים, לפעמים פתחתי פה מול מי שלא הבינו למה אני חושבת שגזענות זה משהו לא תקין, לא נכון, לא ראוי - גם אם הוא מעוגן היטב בחוקי המדינה. ולפעמים....שתקתי. החלקתי חלק מהתחושות הלא נעימות. לא גאווה גדולה, אני מודה.
אבל אף פעם, עד לאותו ראיון, לא ישבתי בצד שנבחן למעלה ולמטה, מול המבט המזלזל בואכה שוטם. אמלש דיברה על העדר גזענות באמריקה. זה כנראה לא היה רלוונטי לראיון הזה. לא היתה שם שום פוליטיקלי-קורקטנס נוסח אמריקה. היה שם מתח ברור, מחשמל. מאד מזרח תיכוני.  
זו היתה חוויה לא נעימה. מענוות במידת מה, פוקחת עיניים. די קשה.
חזרתי הביתה עם זנב בין הרגליים, יודעת שאת המשרה הזו לא אקבל.
הרציונליזציה אמרה - לא נורא, ממילא אני לא רוצה לעבוד עם מי ששונאת אותי מראש בגלל מי ומה שאני, ובכלל לא רציתי במשרה הזו. העלבון צרב עוד קצת.

---

כשהגעתי הביתה, שפופה, פתחתי את המייל.
היה שם מכתב ברכה מלבב מהאוניברסיטה - משהו בסגנון "כמה שנשמח אם תצטרפי אלינו, וכדי לשמח אותך בכלל ולעשות לך את החיים נוחים בפרט, הרי לך מלגה חביבה שתאפשר לך לא לעבוד בשנת לימודייך הראשונה".
הו.
נכון שזו לא מלגה גבוהה במיוחד, אבל - היי, משלמים לי כסף כדי ללמוד! אני צריכה להיות באמת מטורפת כדי לוותר על העסק הזה. הלב התרחב בחזרה למימדים הרגילים שלו.
הקץ לראיונות עבודה מתסכלים ולנעליים לוחצות. ברוכים הבאים ג'ינסים פשוטים וטי שירטים. בכל זאת, לראיון עם המנחה העתידית שלי הרגשתי צורך להתלבש בצורה קצת יותר הולמת, למעט הנעליים הלוחצות. מזל שטרחתי, אחרת היו חושבים בטעות שאני אחת מתלמידי הקולג' החדשים שבדיוק הגיעו לשם ההורים שלהם. ככה היה ברור שאני פשוט אחד מההורים...
 
וכך הגעתי לכורסא מולה. מכווצת את האצבעות על המסעדים. מרגישה צורך עז לעשות רושם טוב, נכון.
לקח בדיוק שלוש דקות עד שהגענו לשיחה על רמת אביב.
"מכירה את רחוב זה וזה?"
"בטח, זה ליד המרכז המסחרי".
"כן, ואיזה יופי של מזג אויר יש שם בכריסמס".
 
עשר דקות אחר כך כבר סגרנו שחמותה תעזור לי בענייני תרגום מסמכים כדי לעקוף את הבירוקרטיה האוניברסיטאית, שהיא תעזור לי כדי לקצר הליכים כדי לקבל תואר שני - במקום זה שאת התזה שלו נטשתי - תוך כדי הדוקטורט. שיהיה. "אף פעם אי אפשר לדעת מתי תצטרכי תואר שני, נכון?" צחקקה. סוג של מאכעריות וקיצורי דרך כל כך מוכרים וכל כך לא אמריקאים.
 
ישראלים ויהודים מוצאים כאן אחד את השני. מתחברים בקלות כמו שני חלקים של K'Nex.
השיחות פשוטות יותר, יש סוג של הבנה שקטה (או לא שקטה) הדדית. מחסומי הנימוס והסמול-טוק נעלמים כמעט בין רגע. לא תמיד, כמובן. תלוי באדם, במטען התרבותי שלו, בשפה, במיקום החברתי שלו. במיוחד לא כשמדובר בערסים...
גם קבוצות אתניות אחרות כאן - ההודים, הקוריאנים - מתכנסות בקלות אל תוך עצמן. הן שולחות זרועות אל החברה האמריקאית, מנסות להשתלב. אבל הכי נוח "בבית". אצל מי שמבין את הבדיחות שלך ואת הניואנסים התרבותיים.

למעשה, גם זה סוג של גזענות - ברוורס.
 
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 20/7/2007 18:24, בקטגוריות רק באמריקה, על עצמי לספר ידעתי, אינטלקט בגרוש וחצי
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של nina ב-24/7/2007 06:44

18,472