פיל קיגן, האם שומע?
להלן פיילוט לאחד הפרקים הבאים בסדרת המופת שלך, המירוץ למליון. פיילוט עליו עבדו טובי המוחות ובכירי המפיקים:
אם ושלושת ילדיה מבקשים לנסוע לחו"ל, למדינה קטנה מוקפת אויבים. כדי לצאת מגבולות ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הילדים זקוקים לדרכונים. כדי לסבך את העלילה ולהכניס לה דמויות-משנה, התור לקבלת דרכון מעוטר נשר עומד על 4-5 חודשים בעת הסרטת הפרק. המתח בשיאו - האם יתקבלו הדרכונים? האם ישארו בבית? האם יידרשו להגיע לדלפקי חברת התעופה כדי לקבל את כרטיסי הטיסה למרות שאלה הובטחו להם באימייל כחודש לפני הנסיעה?
קאט לפרסומות (אודות שירותי הממשל האמריקאי לטובת האזרח).
בתמונה הבאה רואים את אב המשפחה תולש את שיערותיו, תוך שיחה עם נציגי מחלקת המדינה שלא מכירים את החוקים שמכוחם הם עצמם פועלים. המשפחה יושבת ביחד, מטכסת עצה וברק של גאונות מכה בה: פניה אל חבר הקונגרס המקומי, שמחד - דומה מאד לאוגר ג'ינג'י, מאידך - ידוע כמי שמסייע במקרים כאלה. עשרה ימים אחרי הפניה לאוגר, פחות משבוע לטיסה, הדרכונים מגיעים.
איתם מגיעים גם כרטיסי הטיסה. נשימה עמוקה. לאחר הפסקת פרסומות לרשת חנויות לחיות מחמד, שובו אלינו ליום הטיסה עצמו.
ביום הטיסה היציאה לשדה מתעכבת בשל ביקורי שירותים תכופים של ילדי הבית ומריחת זמן מוחלטת של אמא שלהם. לאחר שאגת "פיפי יש גם במטוס!" (שלב הסינרגיה בין המירוץ לבין סופרנני), יוצאת המשפחה אל הדרך.
משפחה על טפה מגיעה לשדה התעופה ועומדת בתור לצ'ק אין. אם לא יגיעו לטיסה, יפספסו את טיסת ההמשך, ואם יפספסו את טיסת ההמשך, מי ישורנו? הלך על מליון דולר, או בייביסיטר של סבתא, לבחירת הזוכה.
אחרי 40 דקות המתנה, דיילת קרקע לא חיננית בעליל פונה אל האשה, ובמתק שפתיים לואטת - "את יודעת שזה לא שדה התעופה הנכון?".
מבט בכרטיסים מאשר - זה באמת לא השדה הנכון. אולי היה רצוי להסתכל עליהם קודם לנקודת זמן זו.
על סף עלפון, לוחשת האשה - כשרק 15 דקות מפרידות בינה לבין המראת הטיסה שלה. זו שבשדה האחר, המרוחק 40 דקות נסיעה מהשדה בו הם נמצאים - "אולי תוכלי לעזור לי, בבקשה, אני לבד עם 3 ילדים וצריכה להגיע לקונקשן בניו יורק?", כשהיא מגייסת את כל קסמיהם ותכסיסיהם של team Guido, מירנה ושרלה, רוב ואמבר ושאר פרסונות מלבבות.
הפקידה מקמטת את האף המנותח, מקלידה בסדר אקראי כלשהו על מקשי המחשב ומהמהמת לעצמה, בעוד מחוגי השעון מתקדמים והולכים.
המתח בשיאו (הפסקת פרסומות לתרופות נגד חרדה?) והפקידה מחייכת חיוך מתוח ואומרת - "אין בעיה, תעלו למטוס, ובשער העליה למטוס כבר יתנו לכם boarding passes לטיסת ההמשך, תהנו". האשה והילדים מתכנסים למועצת מלחמה. ההחלטה - טקטיקה אסרטיבית וחסרת מעצורים - הולכים על הבידוק הבטחוני בנחישות וברגישות, ואם זה לא יעבוד - התינוקת תבכה.
קצת קשה להעביר לה את המסר הקבוצתי, אבל כשהיא נאלצת להשיל את נעליה האהובות כדי לעבור בגלאי המתכות, היא משתפת פעולה ופורצת בבכי היסטרי.
שלב א' עבר. מגיעים לגייט.
כמקובל במדינות לטיניות בהן סיאסטה היא מנהג צהריים ידוע, ואף שהשעה 10:40 בבוקר, עומד בגייט אדם מנומנם דובר ספרדית שוטפת. אנגלית? לא ממש. כרטיסי עליה למטוס? אין. "תקבלו בניו יורק". ולטיסה עכשיו? תעלו ככה, הדייל כבר יסדר אתכם.
בני המשפחה המיוזעים עולים למטוס. נניח. אם אפשר לקרוא לגרוטאה המעופפת הזו מטוס. לצורך הסרטת הפרק אפשר בהחלט לשקול השאלת מוצג מוזיאוני ממוזיאון חיל האויר בחצרים, 5 דקות מכפר סבא. רצוי עם יעקב טרנר בתפקיד הדייל.
אחרי משחק טטריס-נוסעים, במסגרתו מוזזים נוסעים כטוב ליבו של הדייל השבוז עד שמתפנה מקום למשפחה, כולם מוכנים ליציאה לדרך. כולם, חוץ מהטייס שנעלם אי שם בטרמינל. כך יושבים כלום-מינוס-טייס במטוס, ללא אוורור, מיוזעים עד עמקי נשמתיהם, כשהאשה נזכרת בקונקשן. אללי. אין סיכוי להגיע אליו.
מזל ששינוי החוקים של "המירוץ" מאפשר שימוש בחבר טלפוני. האשה מרימה טלפון עצבני לבעל - "תברר מה עושים בניו יורק, כשאין כרטיסי עליה למטוס, אבל המזוודות כבר הלכו לעולם שכולו סָבָלים".
באיחור של שעה לערך, המטוס יוצא לדרך.
עם הנחיתה, טלפון חוזר לחבר הטלפוני, שבינתיים הרים את חברת התעופה הנוכחית, חברת התעופה של הטיסה הבאה ועוד כמה אנשים בדרך. מצלמה מפקסת על המבט השמח שמתפשט על הפנים כשהאשה שומעת שהולכים ישר לגייט. מקבלים מאתיים לירות. לא צריך צ'ק אין. ואם לא מסתדר, תתקשרי - יש הוראות חלופיות. הוריי.
<בעריכה אפשר להוריד את שלב הריצה בין הטרמינלים של שדה התעופה בניו יורק, את הטרולי שנופל ואת הילדים שרצים כאילו טרול או טרולי רודף אחריהם, או שהם סתם מבועתים מהמראה של אמא שלהם>
לאחר הפסקת פרסומות מרעננת (הפעם מומלץ לפרסם דיאודורנט) הפרק מתמקד בנעשה בשדה התעופה בניו יורק, עת מתבהר שדווקא כן צריך לעבור בצ'ק אין, ובעיקר בבידוק הבטחוני הישראלי, ושהגייט כבר ריק, העליה למטוס מסתיימת ומשפחתנו המוכרת (ופרועת השיער) מגיעה ברגע האחרון.
ואחריה עוד כמה עשרות משפחות ישראליות, על תיקיהן, טרוליהן, שופינגיהן ושאר המטלטלים.
הרגע האחרון נמשך שעה וחצי של עיכוב בהמראה.
בשלב זה בפרק ברור שהקטע הנוכחי במירוץ הסתיים. אפשר לשבת, יש זמן. תשע שעות ושלושת רבעי. בהן אפשר להתרווח, להעסיק את הילדים, להגיע לעמוד 106 בהארי פוטר, להעסיק את הילדים, לתכנן את המשך המסע, להעסיק את הילדים, להרדים את הילדים, להעסיק את הילדים, לתת לילדים לראות סרטים ברצף, להעסיק את הילדים, לאכול אוכל מגומי, להעסיק את הילדים, לנסות לקרוא עוד עמוד בהארי פוטר ולהשבר. וכן, להעסיק את הילדים.
אפילוג לפרק והקדמה לפרק הבא - הגעה לשדה התעופה במדינה מזרח תיכונית המכונה "ארץ". קול נישא ברמה בכריזה - "משפחת אורזת, משפחת אורזת, לדלפק האבידות והמציאות, בבקשה".
ובפייד אאוט של מצלמה מסתבר כי למרות תחושת נצחון רגעית, לא תם המירוץ. אחת המזוודות החליטה לנפוש בניו יורק, שם היא מסתובבת בין דלפקי הבטחון עד לעצם הרגע הזה. אולי היא תגיע מחר, אולי מחרתיים, אולי עופר עיני יחליט ששביתה כללית במשק תמנע מהמזוודה להגיע כליל.
בפרק הבא של המירוץ - איך משפחה עם שלושה ילדים מסתדרת בלי המזוודה עם התחתונים, בארץ קטנה, מוקפת אויבים.
(הפסקת פרסומת לדלתא?)
