ראש השנה (2)
כולם כותבים פוסטים של ראש השנה, שולחים אימיילים של ברכות, ומתישים את כרטיסי החיוג. ואני תוהה - ישיבה בשיעור באוניברסיטה וקריאת מילות שירי ראש השנה בשירונט, נחשבת דרך ראויה לחגוג? התחלתי לכתוב פוסט ראש השנה, ואז גיליתי שאת הכל כבר אמרתי לפני שנה. הו, כמה לא מקורי מצידי.

---

אז הפעם על הדרמות שמאחורי האוכל - כבר מזמן סגרנו שאת ראש השנה עושים ביחד, ארבע משפחות של חברים, שכנים. גם החדשים שרק לפני חודש הגיעו.

מה שלא סגרנו היו פרטיו המדויקים של התפריט. לשם כך נקבעה מועצת מלחמה דחופה ליום א' בערב. שכן תבשילים שיוכנו בערב בחג חזקה שהמצרכים עבורם ירכשו כמה ימים קודם. הרי אפילו בשביל מלפפונים נורמליים צריך לנסוע כאן 10 ק"מ.

מועצת המלחמה כללה את האיטלקיה, הכורדית, הפולניה (אני! אני פולניה גאה!), בעלה של הפולניה, השאנטית ואחיה של השאנטית שבא לבקר מהארץ.

ואז התחילו הקרבות - אצל האיטלקיה אוכלים בראש השנה פסטה בראגו ואגרסטו. הכורדית נחרדה - "פסטה בראש השנה?! השתגעתם??". זה לא מספיק חגיגי! מבחינתה, שאנחנו נאכל את הפסטה והיא תביא לה בשר מהבית.

בעלה של הפולניה שמע את המילה "בשר" וניצת - מתוך כוונה מלאה ללבות את המדורה הוא הציע לעשות מנגל. מבחינתו, כל יום הוא סיבה למנגל, ובחג הנפנוף כפול ומכופל. הפולניה נחרדה - "מנגל בראש השנה?! כשלכולם יש ריח של שמפו ובגדים חגיגיים, אתה תשב לשולחן עם המכנסים הקרועים שאיתם אתה ממנגל?!". התמרון ההרפתקני נגמר ב"על גופתי" החלטי ממני ובזניחתו של המנגל לאנחות. הוא ממשיך להאנח עד עכשיו. בינתיים, המשיך קרב הבלימה הכורדי-איטלקי: "אז מה, נאכל אוכל של חתונות? עוף מכובס ותפוחי אדמה צהובים זוהרים כמו בצבא?" שיוועה השמיימה האיטלקיה, והכורדית סיננה: "כן! וגם סלט תירס עם גמבה".

היה ברור שנדרשת התערבות של האו"ם, והשאנטית לקחה על עצמה בהכנעה את התפקיד - "בטטות! אני אכין בטטות!". המילה בטטות השכיחה לרגע את המהומה. כולן הסתכלו זו על זו והמהמו בערגה "הו, לביבות הבטטה של אורנה ואלה. הו!". אחרי רגע התעשתו - "זה בכלל קשור לחנוכה. לא לעניין. לא, לא תהיה פסטה בחג!" חזרה הכורדית לנושא השיחה העיקרי. "אבל ראגו! זה חגיגי! ולפעמים אוכלים עם זה רוסטביף", מלמלה בייאוש האיטלקיה.

הפסקת האש הזמנית, בחסות השאנטית, הגיעה לכלל שלום עולמי ברגע שהוזכר הרוסטביף. כל ישראל אחים, וכולם אוהבים רוסטביף. הכורדית קיבלה את שלה בכך שמונתה למנהלת תחום הברכות וענייני החג, האיטלקיה קיבלה את הקינוח, השאנטית על הבטטות (מזל שאחיה פה, אחרת איך היא היתה סוחבת איתה 8 קילו של בטטות מהחנות של הקוריאנים?).

ובראש השנה, בראש השנה, נחתה במטבח מפלצת קטנה. הינוקא, פילֶה בן 6 ומשהו פאונדים, שכל הבוקר עסקתי בחישובי צליה ואפיה שלו (18 דקות לחצי קילו, ועוד 18 דקות ספייר, מביא אותנו לשעתיים וחצי בתנור, מה שאומר שצריך להתחיל לטפל בו כבר בארבע וחצי), ובסופו של ערב יהפוך לרוסטביף האלמותי שישמור על שלמות העם והמולדת.  

ואם זה לא יהיה טעים, מקסימום נאכל פסטה ונשמע שירי חג מקרוסלה...   

 

שנה טובה.

 

---

עדכון פוסט חג:

האיטלקיה השפיטה אותנו בסידור השולחן, הכורדית ואני שיתפנו פעולה (תחת מחאה!) בשפצור המפיות, הסכו"ם, הצלחות ששנוררו משני בתים שונים והפראנזים על הכוסות, ובסופו של דבר זה נראה מאמם בתכלית.

 

 

 

אוכל? היה כמובן הרבה יותר מדי. הרוסטביף היה מעולה (מחמאות לבעל), העוף הממולא (היו שניים! שלא יחסר חלילה) היה מופתי, הירקות היו משובחים ולפחמימות אף אחד לא הגיע.

 

הכורדית ניצחה במירוץ לברכות וכך מילאנו אחר כל מצוות החג, גם אלה שאנחנו לא מכירים באופן אישי; הילדים היו חגיגיים, החולצות נותרו לבנות לפחות לחמש דקות ובאופן כללי אפשר לסכם את האירוע כמוצלח להפליא, שלא לומר בין עדתי, בין תחומי ובין קיבתי להפליא.

 

על שאר אירועי החג - בפוסט הבא, הלוואי אמן.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 12/9/2007 22:11, בקטגוריות רק באמריקה
65 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-19/9/2007 14:24

18,471