תרבות יום א' (או ב')
אתמול נחגג כאן Veteran's Day שנועד לכבד את שועלי הקרבות הותיקים של צבאות ארה"ב למיניהם. הדרך המקובלת ליצירת הדרת כבוד ותחושת הוקרה כאן היא לצאת בשלל סיילים מוטרפים. כך מציינים את יום הזכרון, יום העצמאות, ומסתבר שגם את יום הווטרנים. רק את תרנגולי ההודו מוקירים כאן יותר, והסייל שמתקיים מיד לאחר בליסת התרנגולים של חג ההודיה עולה על כל אחיו. יש למה לחכות.
 
הבעל, שמספר ימי החופשה שלו מצומצם ומצומק כאחד, זכה ליום חופש רשמי לכבוד הווטרנים. הילדים, לעומת זאת, הלכו גם הלכו לבית הספר. היש חופש מוצלח מזה? את המיניאטורה, לעומת זאת, קיבלנו למשמרת - שכן הגן שלה והעבודה של הבעל חד הם: כשלו יש חופש, גם לה. אבל ילד אחד משלושה זה בערך כמו ללכת עם-להרגיש בלי. קלי קלות.
 
במקום סיילים או שגרת לימודים מבורכת (אם כי עמוסה עד חנק) שמנו את פעמינו לגלרייה שטרם פקדנו - Corcoran Gallery - שמתמחה באמנות מודרנית, ובה מתקיימות בימים אלה שתי תערוכות צילום מעניינות: של אנסל אדאמס ואנני ליבוביץ.
על התערוכה של אנסל אדאמס אין לי הרבה מה לומר. כבוד, צלם חשוב, בלה בלה, הרבה טכניקה, צילומי טבע משעממים עד מוות (סליחה, שצ"ה). לקח לנו רבע שעה להבין את הרעיון ולהמשיך הלאה.
התערוכה של אנני ליבוביץ, לעומת זאת, מרתקת. היא קצת אקלקטית (אולי אקלקטית מדי), וכולל תמונות אישיות ומשפחתיות, בצד תמונות עיתונות שצילמה מהמלחמה ביוגוסלביה או הטבח ברואנדה, תמונות סלבס (לרולינג סטונס ולוואניטי פייר) ובעיקר את תיעוד חייה לצד סוזן סונטאג.
לא ידעתי שהן היו זוג, ורק תוך הליכה בתערוכה, שמקיפה את הפעמיים בהן חלתה סונטאג בסרטן, את ההחלמה מהראשון וההכנעות לשני, עד לצילומים שלה מיד לאחר מותה, למדתי על חייהן המשותפים. התמונות שהיא צילמה כשהסרטן חזר הן אכזריות, חסרות רחמים, בוטות ונוגעות ללב. רואים בהן את סונטאג הקירחת, הקמוטה, לאחר ניתוח בטן - כולל התפרים והגילוח - בכל עליבותה. ובכל זאת, ולמרות האכזריות שבהן, האהבה שעולה מהן מאד ברורה.
כמו התמונות של סונטאג, דווקא התמונות האישיות שלה ושל המשפחה שלה (היא צילמה המון את הוריה, והסדרה שצולמה בסמוך למותו של אביה - בימים לפני המוות ואחריו - היא היפה והעדינה ביותר בתערוכה) היו מעניינות יותר. רואים שם משפחה אוהבת, גדולה, כמה דורות של ילדים, נכדים, הורים, והתמונות מצליחות להעביר רגעים רגילים לגמרי של החיים - ארוחת בוקר, ביקור בים, רביצה על הספה, וליצור סיפור מורכב יותר. אולי לא שלם - הרי המצלמה לא נוכחת בכל רגע, וההשלמות שלנו את הקטעים החסרים הן רק המצאה, אבל השלמת התמונות לכדי קו זמן וסיפור מורכב יותר, הופכת אותן למעניינות הרבה יותר מאשר תמונה תלושה בזמן.
יש בחירות מעניינות בתערוכה - להציג את בראד פיט הצעיר שכוב על מיטה מכוסה עור נמר במלון בלאס ווגאס בצמוד לתמונות איומות מהטבח ברואנדה. משהו בהשוואה ביניהן מציגה את פיט בריקנותו, ודווקא אליה נמשכים חלק גדול מהמבקרים בגלריה. אפשר כמעט לחוש את הבוז שהיא מרגישה כלפי חלק מהסלבריטיז (לרבות נשיא המדינה המכובד, ג'ורג' דבליו, שצולם כשהוא מעוטר במבט זחוח במיוחד ובאבזם חגורה בצורת סמל הנשיאות - הנשר האמריקאי). הדיסוננס בינם לבין התמונות האישיות והעיתונאיות, והמוטיב המשותף לכל התמונות בתערוכה - סוג של אנושיות - מעוררים מחשבה.
 
אחרי הפסקה לשלאף שטונדה, כמקובל בעמים תרבותיים, הלכתי לשמוע את מאיר שלו מדבר על "יונה ונער".
היה מרתק - הוא מספר סיפורים בחסד. משעשע, מצחיק, מושך אליו את הקהל.
ובכל זאת, הדבר הראשון אליו שמתי לב היה הקושי שלו עם השפה. הוא לא דובר אנגלית, וההרצאה ניתנה באנגלית, למרות שחלק גדול מהקהל היה דובר עברית. הוא נאבק בשפה. ניסה למצוא את המילים ואת הדרכים להביע את עצמו. ולפעמים פשוט ויתר.
דווקא הוא, שמלהטט בעברית, ברבדים השונים שלה ובמשמעויות הרבות שיש בה (מסתבר ש"יונה ונער" הוא שיבוש מכוון של מילים משירו של ביאליק "מאחורי הגדר" - בסופו עומדים מאחורי הגדר "יונה עם נער", ואת הרמיזות התנכיות לעניין היונה כסמל לעם ישראל השב למולדתו הוא דוחה בתקיפות), התקשה לבטא את עצמו באנגלית. הוא התנצל מראש על הקושי שלו בשימוש בשפה, ובכל זאת - זה היה מפתיע. ולא פחות מכך - נוגע ללב. ומובן, כי כולנו נתקלים בזה כאן.
גם מי שסבור (ובצדק, לפעמים) שהאנגלית שלו משובחת, לא יכול להשתמש בה ככלי מושלם, כשפת אם - שיש לה מילים לחול, מילים של שבת, סלנג שמתאים למצבים מסוימים, דקויות, אינטונציות, רמות שיחה שונות למול בני שיח שונים.
זה מתסכל. זה קשה. זה יוצר לפעמים רתיעה משיחה, מדיבור, מקשירת קשרים. זה קושי שמעמיד אותך אוטומטית בעמדת נחיתות מול הדובר שמולך. 
מאיר שלו זכה לקהל אוהד מאד. כשחיפש תרגום למילה בעברית מיד נמצאו לו עוזרים מתלהבים. אבל בחיי היום יום זה לא כך.
כשעומדים מול כיתה, מרצים ופתאום משתרבבת מילה בעברית - או גרוע מכך, נעלמות כל המילים באנגלית - זה מביך, מתסכל ומייאש לפרקים. ולא כולנו מצוידים ביכולת וורבלית נוסח מאיר שלו.

אבל ערב של יום שכלל תערוכה, הרצאה ושתי סנגריות על בטן ריקה, יכול להשכיח גם את זה. ממילא אחרי הסנגריות יכולת הדיבור הופכת שולית ובלתי מועילה בעליל, וגם האינטלקט לא מה שהיה פעם.
 
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/11/2007 17:46, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
55 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-28/11/2007 20:39

18,471