חדר משלך

יש לי חדר משלי.

מזל שהבאתי שוקולדים למזכירה לפני כריסמס.

באקדמיה האמריקאית מאמינים משום מה שאין צורך להדריך אותך בבואך ללימודי דוקטורט - זה המקום, תסתדר בעצמך. איפה מקבלים הרשאות למחשב (תפתח את המחשב, הכל כבר יעלה לבד. נניח), איך משאילים ספרים מהספרייה (מי צריך ספרים? אנחנו במאה ה-21, אין שום סיבה לקרוא משהו שלא פורסם ב-PDF), ואיפה יושבים (תמצא שולחן, כסא, ספה או שרפרף. מה זה כבר משנה, ווירלס יש בכל מקום) - אף אחד לא יטרח לומר לך. לו היית תלמיד קולג' מחוטט לא היתה שום בעיה - היו לוקחים אותך יד ביד, ומטיילים בשבילי הקמפוס תוך הצבעה מדוקדקת על כל תיבת דואר ועמדת מחשב. כשאתה דוקטורנט, הסתדר נא בעצמך ואל תסמוך עלינו. למד תוך כדי תנועה.

 

לקח לי סמסטר להבין שגם לפני candidacy לדוקטורט, אני זכאית לחדר. נדרשה עוד שיחה עם דוקטורנטית ותיקה ממני (אך קלולס בדיוק באותה מידה) כדי להבין שבלי להתחנף למזכירה שום דבר לא יקרה.  יש דברים שלא משתנים בין אם מדובר בהר הצופים או באמריקה.

למזלי, המזכירה היא בחורונת צעירה ומתוקה, עתירת אנרגיה גם בשעות בוקר פליליות, ובמיוחד - חובבת שוקולד עם בוטנים. כמה טוב שבמקרה זה מה שהבאתי לה לכריסמס.

תוך 5 דקות לערך היה בידי מפתח לחדר.

ולא סתם חדר, כי אם חדרה של אחת המרצות הבכירות שעזבה לאחרונה למוסד אחר. חדר עם חלון (מצרך נדיר), הצופה על הכניסה לקמפוס ובעיקר על עצים עירומים בשלב זה של השנה, אותו אני אמורה לחלוק עם GA אחרת, שאין לי מושג מי היא. כשקיבלתי את המפתח לחדר, השביעה אותי המזכירה בשבועות וחרמות שונים שלא אשלח על פני המים את הידיעה שזה החדר שלי, כי דוקטורנטים לא מקבלים חדרים כאלה, ושאדע כי הכל זמני, וברגע שיגיע בכיר ממני (שזה כולל בערך כל אדם, למעט, אולי, זה שמתקן את מכונות הצילום) שיזדקק לחדר, אעופף משם משל הייתי כדור פוטבול אליפטי.

אבל כמו שכולם יודעים, הדבר הקבוע ביותר הוא הזמני, ולכן השחלתי את המפתח על הצרור והתיישבתי לשולחן, לעסוק בעניינים חשובים כקריאת כל הדואר שהצטבר לו מזה חודשים - שלא בידיעתי - בתיבת האימייל האוניברסיטאית. מסתבר שאם משנים את הססמא לתיבה כדאי לשנות אותה גם בחשבון הג'ימייל שאליו הדואר מוזרם ולא להניח שהכל ימשיך לעבוד על מי מנוחות. בכל זאת, גם לג'ימייל יש מגבלות (מעטות, אם נודה על האמת), והוא לא מצטיין במיוחד בקריאת מחשבות או אחזור ססמאות משתנות.

הממ... 213 הודעות. האם יתכן שאף לא אחת מהן חשובה עד כדי כך שלא שמתי לב לקיומן?

 

מסתבר שלא ממש. אבל כשקראתי את הדואר גיליתי שכחלק מצבר הדוקטורנטים שהמחלקה מתחזקת, אני מוזמנת להשתתף בטירונות שעוברת מועמדת פוטנציאלית לעבודה כאן. מחברינו המלומדים שעושים כאן פוסט דוקטורט, אנחנו שומעים רבות על מסע הייסורים עד למשרה בארץ. לרוב המסע כולל ביקור בפקולטה, הרצאה, פגישה עם המרצים וציפיה כואבת ועתירת ציפורניים כסוסות, עד לתשובה הסופית, אם לחזור לארץ או להשאר בגולה.

כאן, התהליך שונה במקצת. אם מיק לא היתה מוחקת את הפוסט המבריק שלה מלפני מספר שבועות, היה נחסך ממני הצורך לכתוב על התהליך. אבל בהיותה אדם טוב לב ומוסרי, היא מחקה, וכך אני נאלצת לכתת את אצבעותי על המקלדת ולשעמם אתכם עוד קצת: בקצרה, המועמד שולח שלל מסמכים, פרסומים וקורות חיים שהיו יכולים להרשים אפילו את וינוגרד, ואחר כך נאלץ להפגש עם כל אנשי המחלקה - מבכיר ועד זעיק - לסבבי שאלות, תשובות ואוכל. כן, אוכל. המון אוכל, שהרי באמריקה עסקינן. בכל פעם שמתקבצים להם יותר משלושה אנשים מהמחלקה, תמיד צצים מאי שם הסנדביצ'ים והפחיות. והמועמד האומלל נאלץ לאכול שוב ושוב סנדביץ' טונה/פסטרמה/צמחוני (אסון קולינרי עתיר שמן מטפטף) ותפוצ'יפס, ותוך כדי כך להראות אינטיליגנטי בואכה מבריק, נחמד ומנומס דיו לא לדבר בפה מלא ולא לפורר פירורי תפוצ'יפס או טפטופי שמן על החליפה שקנה לכבוד המאורע החשוב.

אותנו, איזובי הקיר, הדוקטורנטים המתחילים, מכנסים כדי לצלוב את האומלל/ה, להנהן בהחבא מתוך רחמים, וללמוד על הצליבות שמחכות לנו בהמשך הדרך.

וכל שנותר לומר על כך הוא - פחחחח. יש מידה לא מבוטלת של מבוכה בפער שבינינו לבין המועמדים (מיינד יו, מדובר באנשים שעשו כבר כברת דרך אקדמית, ולא Assistent professors שחלב הדיסרטציה עדיין ניגר על שפתיהם) ובעזות המצח הנדרשת כדי לתקוף אותם בשאלות אכזריות  בנושאים שהם מכירים טוב מאיתנו.

אבל זה לא משנה - בקרב, כמו בקרב - מה שמשנה זו המסה. ואם ישבו 3 מרצים עם מועמד אחד, איך הוא יתרשם מגודל המחלקה וחשיבותה (בעיקר העצמית)? לכן מגויסים הדוקטורנטים הצעירים כבובות תצוגה. לשבת, להראות חכמים ולפעמים גם לפעות קלות.

אה, כן. בסוף התהליך הם גם מתכוונים לשאול לדעתנו בעניין המועמדים המובילים. פחחחח 2.

 

ומאיגרא רמא של שליתתתתתתה מוחלטת בגורלם של אנשים חשובים ממני בהרבה, לבירא עמיתקא של המציאות האקדמית עתירת הפירורים והלא פוטוגנית.

לפני שלושה חודשים לערך הגשתי ברוב חן וחנופה מכתב לוועדת הדוקטורט, בו אני מבקשת שיפטרו אותי ממספר קורסים בסיסיים (ומיותרים בתכלית, אם יותר לי), שכבר למדתי בתואר שמעולם לא סיימתי בארץ. את התואר לא סיימתי, אבל את הקורסים הללו דווקא כן, ובציונים מכובדים למדי. משמעות הפטור - קיצור של סמסטר לפחות מהלימודים הפרונטליים וממסלול הדוקטורט. בפרקטיקה, יכולתי להתחיל כבר בסמסטר הבא (תיאורטית, כן, תיאורטית) לעבוד על המאמר הגדול שהיה מעביר אותי למעמד של Candidacy.

ובכן, אחסוך לכם את ההמתנה בת שלושת החודשים. דיברתי היום עם המרצה האחראית על וועדת הדוקטורט, שהוציאה לי את הרוח מהמפרשים באחת - הוועדה דחתה את הבקשה. לא, היא לא זוכרת אם את כולה או חלקה, אבל תכל'ס, זה ממש לא משנה. התוצאה היא אחת: אני חייבת לקחת בסמסטר הבא שלל קורסים משעממים תחת, מיותרים לגמרי, עתירי מאמץ ועבודות, רק כי לא הגשתי את התזה בארץ. לו התואר שלי היה מושלם, הבעיה כלל לא היתה עולה.

את הפרטים הטכניים: איזה חלק מהבקשה נדחה, כמה קורסים אאלץ לקחת ואיזה, היא לא זכרה. המחשב שלה מת, ואיתו גם זכרון הפגישה של ועדת הדוקטורט וההחלטות שלה. עכשיו יש לחכות שבוע עד לפגישה עם המנחה העסוקה שלי, כדי לשמוע את הפרטים הקטנים-אך-המהותיים האלה. סאמ-אמ-אמק.

 

צדקה וירג'יניה וולף. מזל שיש לי חדר משלי. אפשר לסגור בו את הדלת וליבב בבכי חסר תוחלת. כן, זה לא מאד אפקטיבי אבל די מזכך.

 

---

בשביל להתנחם, אני נזכרת בנסיעה הבוקר לגן עם המיניאטורה. בתחנת הרדיו החביבה עלי מתראיינים סיימון לה בון ועוד דינוזאור  משרידי "דוראן דוראן". יש להם אלבום חדש, והם שרים את השירים שלהם אנפלאגד. בשביל דינוזאורים, יש להם קולות טובים והם פוגעים בדיוק בטון, ומזכירים לי את ימי בית הספר, מלחמות היהודיות בין מעריצות דוראן דוראן, וואם ו-Culture club (כן, אני מהדור ההוא שראה את התחתונים של המתופף של Culture club ממרפסת הסוויטה שלו במלון דניאל בהרצליה, עוד לפני שידענו שהוא הבן זוג של בוי ג'ורג', או מה המשמעות של היותו בן הזוג שלו...).

ואז - משום מקום - הם נזכרים ב-The Chauffeur שלהם, ואני מגלה שמסיבה לא ברורה אני זוכרת כמעט את כל המילים. המיניאטורה מאחור תוהה "אמא, מה זאת המוזיקה הזאת?" ודורשת "עוד". אח, בת גידלתי ורוממתי, והיא תגדל להיות אהבלה חובבת זבל מוסיקלי בדיוק כמו אמא שלה. נחת.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 30/1/2008 23:11, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, בית החיות
45 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של קרי ומיסטר ביג ב-9/2/2008 03:43

18,471