הכורסא הירוקה (פוסט קרעכץ)
לכורסא הירוקה היה בהתחלה כלל צבע אחר. רק אחרי הרבה שנים היא רופדה בקטיפה ירוקה. כבדה, עם רגליים קטנות ומסעדים גדולים - עליהם הונחו, באופן טבעי ומתורבת בתכלית, מפיות קרושה שנסרגו ביד. כמו באירופה. במקום שבו שכנה הכורסא הירוקה, באמצע הלחות של מישור החוף אשר בלבנט, ניסו ליצור אשליה קטנה של אירופה מפעם - עם פסנתר, וויטרינה מלאה בשלל קריסטלים מבהיקים, שטיחים שנורא רצו להגיע מדרך המשי, אבל כנראה הגיעו מ"כרמל", ושאר האוצרות הלא רבים של המשפחה מוצגים לתפארת. ובכלל לא קראו לה "כורסא". היא היתה "פוטל".
לשבת על הפוטל היה מותר רק לאורחים. אלה שהגישו להם ליקר בכוסיות קטנטנות, ושהיו נאנחים כשהיו קורסים לתוך הכריות העמוקות במין "קרעכץ" כזה שידעו לעשות רק כאלה עם היסטוריה פולנית אמיתית. ביום יום, היא היתה ממורקת, מנוערת, מכוערת, מנוקה וניצבת - כמו אחותה התאומה בפינה השניה של החדר - כמונומנט רב הדר. לא משהו שמשתרעים עליו.
 
החריג היחיד היה ימי מחלה. בבקרים של מחלה שונעתי בשעת בוקר אכזרית ישירות לבית של סבא וסבתא שלי. בימי מחלה, ורק אז, היתה הכורסא הירוקה הופכת לממלכה שלי, ולו משום המיקום המושלם שלה, בדיוק מול הטלויזיה עם הכפתורים הגדולים ששידרה בשחור-לבן את הטלויזיה הלימודית ו"רגע עם דודלי". לכורסא היו מוגשים מיני תפנוקים, כמו לאורחים חשובים - מיץ סחוט מהתפוזים שבחצר, סנדביץ' עם אבוקדו, עגבניה ומלח על לחם שחור מהמכולת ליד, בדיוק כמו שאהבתי. רק שאוכל, שאבריא. לא היתה חרדה בעיני סבתא שלי כמו חרדת המראה של ילד שלא אוכל. חום, שיעולים, אף מנוזל ואפילו אבעבועות - כל אלה היו קטנים עליה. אבל ילד ללא תיאבון? זו היתה סיבה להזעקת רופא מומחה או לפחות לאפיה מהירה של רוגעלך.
אני כבר לא זוכרת מה כללו גינוני הטקס המפורטים של ימי המחלה, אלא רק את תנועת ההתמתחות וההתכרבלות חליפות בתוך מושב הכורסא, שאיפשר לגוף להשתקע בו ולכרית לקבל בהתאמה את צורתו של הגוף, ואת סבתא שלי מנסה לרמות אותי ב"ארץ עיר" ("ברור שוונאי זה מקצוע. וונאי. כזה שוונה וותים. נו, את יודעת שהעברית שלי לא מי יודע מה"). כמה אהבתי לחלות, וכמה הייתי טובה בזה. כמחצית מכיתה ד' ביליתי בין אנגינה לשפעת, בואכה דלקת ריאות, ועד היום אני זוכרת מצוין את פרטי הפרטים של "גבי & דבי", אבל לא יכולה לעשות פעולות חשבון בשברים פשוטים.
 
אין לנו כורסא ירוקה. אין לנו גם סבתא זמינה לשלח אליה ילדים חולים.
אנחנו מסתפקים בספה אדומה וכורסא שחורה. שתיהן החלו בטרנספורמציה, ומקבלות את קווי המתאר של ישבני הילדים.
כבר עשרה ימים אנחנו חולים. בתורות. התחיל מהשאטני, המשיך בבלונדיני, ריבאונד לשאטני - אחרי שהיינו בטוחים שהחלים כליל, והופ, גם הבלונדיני קורס שוב, כשהמיניאטורה מצטרפת לקרשנדו הסיום, במסגרתו גם אני מעלה חום. והיום, אחרי שחשבתי שאנחנו רואים כבר את קו הסיום, הוזעקנו לבית הספר לאסוף את השאטני שהקיא אצל האחות ומיד נרדם בתשישות. הללויה.
הרופאה פסקה "וירוס", הנהנה ברחמים ושלחה אותנו לדרכנו.
 
בימים הראשונים עוד החזקנו פאסון לא רע. זו ההזדמנות שלנו להוריש את מורשת הרביצה על הספה והבהיה בטלויזיה בימי מחלה גם לדור שאחרינו (לא שהם לא מצטיינים בזה בכל מקרה), גם אם לא מדובר בסוגה עלית כמו שלומית המורה לחשבון אלא רק ב"לילו וסטיץ'", בכל זאת - סוג של קולטורה.
אחרי עשרה ימים, אני יכולה להודות בלב שלם - אני לא טובה בתפקיד פלורנס נייטינגייל. יש גבולות לאמפטיה ולסבלנות שניחתי בהם. אני רוצה חנינה.
איכשהוא, עיקר הדאגה שלי מזדקק - בדיוק כמו שני דורות אחורה - לשאלת האוכל. מה תאכל? מה להכין לך שיהיה טעים? רוצה תותים? נביא תותים. רוצה דונאט? שיהיה דונט? שניצל דינוזאורים עשוי פירורי לחם ופלסטיק מותך? מצוין. העיקר שתאכל משהו. גם ככה אתה רזה מדי.
אני מנסה כמיטב יכולתי לתפעל את הקייטנים החולניים. כל עבודות היצירה שאפשר לעשות בחומרים המצויים בבית נגמרו. אחרי 20,984 סיבובי סופר טאקי, גם המשחק המשובח הזה נמאס עלי. אל תראו לי בכלל קופסא של מונופול או פאזל. הסבלנות שלי הולכת ומאבדת את עצמה לדעת.
נמאס לי. אני מניחה שנמאס גם להם. אבל בשילוש הקדוש של מחשב-טלויזיה-רביצה הם מוצאים מפלט לא רע. אני רוצה החוצה, לנשום אויר נטול וירוסים בלי שאף ילד יחשוב שהשיער שלי הוא סוג של שעשוע, ושאם יסובבו אותו הרבה על אצבע אחת הוא יהפוך ליצירת מקרמה חיננית. ממילא אני מתחילה להראות כמו איימי ווינהאוס, ולא בכוונה תחילה. שלושה תורות למספרה כבר בוטלו, כשהתירוץ "ילד חולה" הולך ונשמע אווילי מפעם לפעם.
בשיחות עם הארץ שואלים אותנו "אז מה מזג האויר שם אצלכם?". מי יודע? למי אכפת? בפנים חם עד שרבי, ומהביל. לא הרחקתי מעבר לשביל המוביל לבית מאז יום שישי בבוקר.
 
הייתי רוצה לקרוס במיטה, עם כוס תה וספר, לנחם את הגוף שכואב, לצמרר את החום עד הסוף ושיד רכה תלטף לי את המצח. במקום זה אני מקבלת יד חמה, מלוכלכת בצבעי אצבעות, שנדחפת לי מתחת לחולצה. בפעם השמונת'לפים.
 
די. אם יש סבתא פנויה - תופע נא מיד!
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 5/2/2008 23:48, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
35 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של miss kitty fantastico ב-21/2/2008 15:48

18,471