הסמסטר הזה מתיש. מאד. המון עבודה, מטלות שנופלות על הראש כמטר של עיזים, וכשלרגע יש זמן להרחיב את הריאות ולנשום נשימה עמוקה, בדיוק מוצאת את דרכה עוד עז, ונוחתת ישירות על קנה הנשימה. ככה, בשביל החיוניות שבחנק.
אבל בין כל העזים והקש והגבבה (בכל זאת, העזים צריכות לאכול משהו), מסתנן לו מדי פעם פירור של זהב. הפעם, הפירור הזה הגיע בדמות מאמר נידח* שעוסק בשאלת זהות המידע הדיגיטלי ברשת.
רגע, לפני שאתם מפהקים ובורחים לדיר העזים הקרוב למקום מגוריכם, הסכיתו. מדברים שם עליכם. כן, עליכם, פעוטות שבויי רשת ונושמי אויר DSL צלול. אתם, שכותבים או קוראים בלוגים, מדי פעם מטקבקים (כנסו כנסו, יודעת ת'אמת), קונים פה ושם ברשת, מזמינים טיסה באתר של חברת התעופה ושוטחים הגיגים בפורומים.
מי אתם בכלל? והשאלה החשובה יותר - כמו שאבירמה גולן היתה מנסחת אותה - מה זה משנה.
אני חיה בעולם הזה, למעלה מעשור. כמה מהאנשים האהובים עלי בתבל הכרתי במדיום הוירטואלי. בתחילה, כשהייתי צריכה להסביר איך ואיפה הכרנו, הייתי מגמגמת "אה, באינטרנט". ומיד הסתכלו עלי במבט שכל כולו אמר "אהא! שלוותא זה פה, מעבר לפינה. ברור שמשם היא ברחה". לאט לאט ההכרה שקיימים עולמות שלמים ועשירים שלא באים בהכרח לידי ביטוי במפגשי פנים אל פנים בתנועת הנוער, הצליחה לחלחל לקהלים רחבים יותר באוכלוסיה. נדמה לי שאפילו אמא שלי כבר מבינה שגם בוירטואליה אפשר לקשור קשרים.
אבל מעבר לשאלות הבנאליות על טיב הקשרים ועל המניעים לקיומם, עולה שאלה עמוקה הרבה יותר - ערבוב העולמות וערבוב הזהויות. מי אנחנו בעצם? הדמות הפיזית, בשר ודם, על שלל מרכיביה, או הדמות הוירטואלית, שפיסות ממנה נמצאות בבלוג, בוידאו שעולה ליו טיוב, בפוסט כזה או אחר בקהילה אינטרנטית או ברכישות ברשת? ואיזו מהן חשובה יותר?
התשובה, כמובן, אינה מוחלטת. אבל ההפרדה הדיכוטומית בין "החיים" ל"וירטואליה" בוודאי כבר אינה רלוונטית, ואפילו הטרמינולוגיה משתנה מ"וירטואליה" ל"דיגיטליה".
מי שקורא פה בבלוג מקבל הצצה לפן מאד מסוים בחיים שלי. בדומה לכך, מי שרואה את היסטוריית הקניות שלי באמאזון יכול לחשוב שאני בנאדם מאד אקלקטי, ולדידם של אנשי אמאזון, ממש לא משנה מי היא אורזת שמחוץ למסך. כל עוד הם יכולים להציע לי מוצר שיענה במדויק לצרכים שלי כפי שהם משתקפים בהיסטוריית הקניות והבראוזינג שלי, הם מבסוטים. קוראת, מבשלת, מטיילת, קשורה איכשהוא לילדים, הולכת לג'ים (הא, לא נכון! זה היה בשביל הבעל). זו מי שאני בעיניהם, וזה ממש לא משנה אם יש לי פנים נוספים כאלה או אחרים. העיקר שהקופה מצלצלת בסוף הפיתוי.
בדומה לדמות הצרכנית שלי, גם דמותי הבלוגית או הדיגיטלית היא מאד מסוימת. היא כוללת, בין היתר, חלקים שהשארתי ממני בקהילות כאלה ואחרות, חוויות שעיבדתי דרך כתיבה אינטרנטית.אבל נעלמים ממנה כל אותם חלקי משפטים שהתחילו פוסט שמעולם לא נכתב, כל האירועים, הרגשות, הדעות והמחשבות שלא נכתבו או נכתבו חלקית. עד כאן, תאמרו, בסדר. זה מה שאת בוחרת להציג וסביר שאנחנו לא מכירים את מי שאת באמת, גם אם נדמה לנו שכן. אבל מה לגבי היחסים שמתפתחים כתוצאה מהיכרויות שמתקיימות במרחב הדיגיטלי? היחסים. כן. עניין סבוך. אבל פחות משנדמה לנו. היחסים שלנו, כולם - דיגיטליים כאחרים - מושתתים על אמונה של הכרת האחר. אבל אנחנו לא באמת מכירים את מי שמולנו עד תומו. רק את הפנים שהוא או היא בוחרים להציג בפנינו, כמראה למה שאנחנו מציגים בפניהם. עליהם אנחנו משתיתים את האמונה שלנו בהכרת האחר ובטיבם של היחסים, באופן לא מאד שונה מאנשי השיווק של אמאזון.
כשאנחנו עובדים, אנחנו מציגים בפני הקולגות שלנו מצג מסוים. כשאנחנו לומדים - מצג אחר. בגינה עם האמהות שרודפות אחרי עוללים - אנחנו מופת של הורות, ובבית - לא תמיד כאלה.
וזה בסדר. לגמרי בסדר.
מערכות יחסים הן אינסטרומנטליות - הן ממלאות צרכים שונים שלנו, ברגעים שונים: הן יוצרות צחוק, עניין, כעס, אתגר, תמיכה, סיוע, תסכול, הכלה, דרבון, קושי. אבל לא כל מערכת יחסים אמורה או יכולה למלא את כל הצרכים (ברגע שהוצאנו את הילדים שלנו מהמשוואה). לכן הדמות שלנו, כפי שהיא מוצגת בעיני האחר טובה דיה, גם אם היא חלקית ומורכבת מפיסות מידע שלוקטו במדיום ספציפי ומוגבל. זו הדמות שעל בסיסה מושתתת מערכת היחסים. אנחנו אומרים לחברים שלנו את מה שאנחנו חושבים שהם ירצו לשמוע (וזה כולל לפעמים, אבל לא תמיד, את האמת המלאה). אנחנו חוסכים בפרטים המיותרים, ומדגישים את מה שחשוב לנו או להם, לפי ההבנה שלנו את מה שמתרחש בינינו. סוג של שיווק, לא?
שהרי, מה זה משנה לכם אם אני בלונדינית, שחיה באחוזת פאר בכפר או בת 15 מבת ים, ואולי בכלל גבר? יחסי הבלוג בינינו נסמכים על העובדה שאתם מכירים פן מסוים שלי, ואני מכירה את אותם פנים שאתם חושפים בפני. כשלוקחים צעד קדימה, בשיחות שהן ארוכות ועמוקות יותר, במייל, בטלפון (יש עוד חיה כזו?!) או פנים אל פנים, המאזן משתנה שוב ושוב, כדי לתמוך בשינוי של מערכת היחסים כולה..
ולשאלתה של אבירמה (שהפן היחיד שלה שאני מכירה הוא תוצאת החיקוי המופתי של עלמה זק) - החשיבות היא בעיקר בקביעת הגבולות של עצמנו. לדעת מה אנחנו יוצרים במחי כתיבתנו, מה התועלות ומה החסרונות של החשיפה, ולהבין שאנחנו לא נדמים בעיני אחרים כדמות העגולה שאותה אנחנו חיים ומכירים. אנחנו שטוחים כי כך יצרנו את עצמנו כפי שאנחנו נשקפים בעיני אחרים.
אה, ולפני חצי שעה עברתי את ביקורת וועדת הדוקטורט של השנה הראשונה. לא עפתי מהתכנית. הנה עוד מערכת יחסים עם פן מאד מסוים. אני והועדה שלי. הם מכירים אותי בכתיבה, בעבודה, בהבנה שלי. אין להם מושג מי האדם שמאחורי הרעיונות והמילים (אולי זה גם כי הם אמריקאים עד זרא). עכשיו אני יכולה לשבת ולהמם אותם במילים השנונות שלי כשאכתוב את המאמר שיסכם את כל מה שאמרתי עכשיו, באופן הרבה יותר אקדמי ומדויק. אתם הרי עזי הנסיון החביבות עלי.
* תום, בשבילך - לא ברור לי מה חשבו הכותבים כששלחו מאמר פילוסופי במהותו לכתב עת במנהל עסקים. אולי בגלל זה רק אני ואמא שלהם קראנו אותו...
Zwick, D., Dholakia, N. (2004). Whose Identity Is It Anyway? Consumer Representation in the Age of Database Marketing. Journal of Macromarketing 24, 31
