שמרי נפשך

"עשרים שנים טובות היו לנו. בארץ שלנו זה כמעט חוצפה, לא? "משהו שיוונים עתיקים היו נענשים עליו" (לא זוכרת באיזה הקשר אמרת).  

ואנחנו, עשרים שנה. המון זמן. ואל תשכח שמתוכן היו גם שש שנים רצופות של שני הבנים בצבא (היה רווח של חמישה ימים בין השחרור של אדם לגיוס של עופר). ושניהם גם שירתו בשטחים, במקומות הכי מחורבנים. וזה שאיכשהו הצלחנו לעבור בין כל הטיפות בלי להפגע אף פעם באמת, משום מלחמה או פיגוע, משום טיל, רימון, כדור, פגז, פצצה, מטען, צלף, מחבל מתאבד, גולות מתכת, אבן קלע, סכין, ציפורניים. פשוט לחיות חיים פרטיים ושקטים. אתה מבין? חיים קטנים ובלתי הרואיים, וכמה שאפשר בלי להתעסק בכלל עם המצב, יימח שמו. כי כידוע לך, אנחנו את החלק שלנו כבר שילמנו". דוד גרוסמן. אשה בורחת מבשורה, עמוד 303.

קראו את הספר הזה.

קראו אותנו.

את הדור שלפנינו.

את הדור שאחרינו.

קראו את הקינה עלינו, על מה שאנחנו, על שהיינו יכולים להיות, על מה שעוד נוכל להיות אם רק נרצה.

קראו איך אנחנו מסרבים במודע לקול הצעקה של האינסטינקט ההורי בכך שאנחנו מגישים על מגש של כסף את הילדים שלנו למדינה, מרשים להלאים אותם ולהפוך אותם לרכוש צבאי. ממשיכים בריטואל של הורינו לפנינו, מתוך ידיעה שאנחנו נותנים להם ללכת למקום המסוכן ביותר עבורם, בלי להסס רגע ולומר - ככה זה תמיד צריך להיות? אולי כן. אולי לא. אבל אנחנו לא מחפשים את התשובות ולא שואלים את השאלות. רק עושים, כי ככה תמיד סיפרו לנו שזה צריך להיות.

קראו אותו כי הוא ספר מצוין, גם ללא קשר לנסיבות החיים של הסופר.

כי הוא הספר הכי ישראלי שקראתי אי פעם.

כי הוא מעלה געגוע, וצער, ותחושה של כאב שקשה להשקיט אותו.

כי הוא אנחנו, לטוב ולרע.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 6/5/2008 17:22, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת, אינטלקט בגרוש וחצי
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-8/5/2008 18:08

18,471