אין מקום אחר

---

לרגל חגיגות ששים שנות ישראליאנה, ארגנה הקהילה היהודית בתפוצת ק"ק וושינגטון חגיגה רבתי, שלכבודה נשלפו מהנפטלין מבחר מתוצרי התרבות הישראלים/יהודים שיכולים לעשות כבוד למגזר, הולאם ה-Mall (ולא, כמו שהבהרנו הבהר היטב לגיסתי, זה לא קניון. זה הדשא הענק שבין הוושינגטון מונומנט לבין הקפיטול). הנה, תקענו יתד, הקמנו מאחז, חומה ומגדל. גורו לכם - מעכשיו, ארץ ישראל זה כאן, ואין לנו כוונה להחזיר אף שעל. 

 

בין חיפה, ירושלים והשירותים, הוצבו שלל ביתנים שתפקידם להציג באור נגוהות את ארץ ישרואל.

רכבות רכבות של יהודים (כן, זו בהחלט אסוציאציה בעייתית) וחובבי ישראל נהרו ממרחק למול, ומילאו בשלל חולצות יידישקייט, שכולן אומרות ה"תראו אותנו, אנחנו יהודים כה מאגניבים שחבל"ז". או שאנחנו חושבים שישראלים זה אדם סנדלר ב-Zohan (מאיפה לעזאזל הם הביאו את השם הזה? רצו זוהר והנון נדחפה כי הסוכן שלה שכב עם מישהי בהפקה?), ואנחנו כה משעשעים ביהדות המתפרצת שלנו ובחולצת ה-America Don't Worry, Israel is Behind You!

 

 

 

(אין, אין על יידים בשיניים שבורות ואף מרוסק!)

בין היתר הסתובבו שם פליטי "הלל" האוניברסיטאים (חביבי נפשה של מיק), ונשאו בגאווה חולצות "הערווערד" או "סירקיוז" בעברית פרושה על כל חזם. שוין. 

נכון שהיה שם גמל (אלוהים עדי, איפה מוצאים גמל ב-DC? בגן החיות? והאם שכנעו את ההנהלה לשחרר אותו לרגל אירוע משפחתי?), ובוטקה של אלעל בה חילקו דגלים, מפות ושארי אביזרים טקטיים אבל לא הנחות במחירי הטיסות, חול משפת הים בתל אביב (ככה נשבעו), בסטה למכירת פלאפל וביסלי גריל (!), חב"דניקים ששכנעו עוברים ושבים מבועתים להניח תפילין כמיצווֶה (טוב, נו. הם בכל מקום), וגם תומכי מקיין ואובאמה **. אבל הסיבה העיקרית לבואנו, ולבואם של עוד כמה אלפים, היתה התכנית האומנותית שהובטחה. בין היתר חוללה שם גם להקת ריקודי העם המקומית - כן, יש חיה כזו. והיא מצחיקה בערך כמו ארמדילו. אבל אנחנו התכנסנו כאן לכבוד משינה, שסגרו סיבוב הופעות בקהילות הישראליות בארה"ב, במיקום הכי שווה בעיר.

עכשיו כמה מילים על הופעות של אמנים ישראלים בארה"ב. בד"כ הווינטים לדורותיהם מתפעמים "עידן רייכל בלוס אנג'לס!", "ריטה בניו יורק", "רני בפאריז" (טוב, לא באמת קשור). העניין הוא שרוב ההופעות האלה נערכות בפני קהל יורדים כרסתן, באולמות קטנים ודחוקים, ושאין אמריקאים, למעט ידידינו מ"הלל", ששמעו עליהן או טרחו לקנות עבורן כרטיסים. בדיוק כמו שחופני הקטן (או הגדול. יש הבדל?) היה מבקר את ק"ק ברוקלין בעשורים 70-80-90 של המאה הקודמת, כך המשינה-רייכלים לדורותיהם באים לדור הצעיר.

אפס, הדור הצעיר לא מאד מתעניין בהם*.

זה בעיקר הדור המתבגר, בואכה גיל העמידה (כן, עומדים היינו בשערייך גיל העמידה) שעומד וצורח באמצע המול "גילה גילה בוצ'ה בודי".

 

וגם המשינאים, אפעס, כבר לא מה שהיו פעם. איגי דיין עדיין מגלח את השיער בצורות תמוהות, אלא שעכשיו יש לו פחות מה לגלח, כי הקרחת הטבעית אוכלת כל חלקה טובה. יובל בנאי הולך ומאפיר, הולך ונראה מרוט, ובאופן כללי הם נראים כמו מי שהיו מאד רוצים לשבת עכשיו בסלון 2+3 מתוצרת שמרת הזורע, לפצח גרעינים, לקטר על הממשלה ולדסקס ענייני מס הכנסה. אלא שהם נקלעו, בטובתם או שלא בטובתם, לבמת הבידור המקומית, ונאלצו להופיע. זה לא היה זה. לא תפס. היה נחמד, הזכיר במעומעם נשכחות, ובעיקר המחיש את הזמן שעבר בין הופעת הפירוק-האחרונה-בהחלט-שאחרי-ההופעה-האחרונה-ההיא-בערד, לבין מצבנו דהיום.

 

אבל זה היה כאין וכאפס לעומת המחזה הביזארי הבא שנגלה לעינינו, כשעלה מנדי פטינקין לבמה. במקום איניגו מונטוייה חדור רוח קרב, שיבוא להראות לנו איך יידישע פיראטן יודעים לעשות סדר, וללמד את הזוהאן כמה פרקים ב-Krav Maga, קיבלנו רק את היידישע. כזו ערימת קרעכץ, אויי אויי אויי ויבבם יבבם לא נשמעה ברחבי וושינגטון מאז שמוניקה וביל עשו את שעשו, כמה מאות מטרים מהמקום בו עמדנו.

לא אילוסטרציה. בחיי גאט שזה מה שהיה על מסכי הוידאו.

 

המזל היה שבסיום הספקטקל המרגש הזה בו ישישות קהילת פוטומק הזילו דמעה, כחכח הפטינקין את גרונו, המהמם שכ-50 אלף איש נמצאים במקום ויעזרו לו להגשים את חלומו. לא, לא לעלות לארץ הקודש (הוא היה בטיול אופניים עם הבן שלו, וזה הספיק לו), אלא שנצעק כולנו ביחד את המשפט שהקנה לו תהילה - My name is Inigo Montoga, you killed my father, prepare to die. צעקנו, בטח שצעקנו. בדיוק הסתובבו שם החבר'ה הפלסטינאים שמחו על הנכבה והפריחו בלונים שחורים, ככה לגמרי הראינו להם מה זה, איך נצח ישראל לא ישקר, אלא ירהיב בקרבות חרבות אכזריים, ובאופן כללי, אינגויי כל העולם התאחדו, ואל תשכחו שלא כדאי להתעסק איתנו.

 

אותות הסיום היו מוישה אופניק ובנדודו אוסקר העצבן, שהבהירו שוב לעולם שאנחנו אומה קטנה, מוקפת אויבים ועצבנית משהו אש (אם היו רוצים יונה עם עלה של זית, לא היה עדיף להביא את קיפי בן קיפוד על נעלי הנמרוד שלו?), ומצד שני היו חביבים דיים להתחבק עם הילדים בקהל ולהעביר להם את מורשת העצבים והקריז (מה שגרם למיניאטורה לדפוק מיד טנטרום עצבני לאין שיעור, מתוך פאניקה מוחלטת מצמד הווילדע חייעס).

 

הקינוח, בדמות רג'ינה ספקטור, יתברך שמה וקולה, היה משובח, אף שהשמלה הכחולה שלה, באותו מיקום גאוגרפי, העלתה זכרונות מימים שמחים יותר בבית הלבן. בניגוד לקודמיה, היא הצליחה לגרור קהל של כמה עשרות אלפים, רובם כלל לא קשורים לישראל, לשמוע הופעה משובחת. לבחורה יש קול צלול, מנעד מרשים וחביבות בלתי אמצעית (כולל שכחת מילים חמודה להפליא באמצע ההופעה).

אילולא הקשישה מעלת הפימה בת הרבע-לתשעים, שגמרה ליבב על פטינקין, והתחילה להרביץ לנו עם מקל הנחיה שלה כי אנחנו מסתירים לה (כן, מדובר בכבדת ראיה ומעלה, הופעת פופ בעמידה ורטינה מהסוג היהודי העמוק ביותר אה-לה-"הבן שלי הביא שווערצה לחג"), והעובדה שכל מוכרי הגלידות נותרי מחוסרי סחורה בדיוק כשהיינו לגמרי מוכרחים משהו קר (במסגרת הסימולציה גם מזג האויר דמה לתל אביב בשלהי אוגוסט, עם כל החן שבדבר), היינו יוצאים משם משובבי נפש לחלוטין ומבסוטים חלאס.

שנאמר -

"הנוחות הפכה לשיכחון מרגיע
דורי כבר אזרח אבל עדיין זר
רני כבר שכח את כל מה שהבטיח
ואנחנו כאן. נראה לכם מוזר?"

(המממ...כן. מוזר, מוזר, מוזר).

 

---

* note to self - ילדים והופעות רוק (אפילו רוק קשיש) לא הולכים טוב ביחד. לא עזרה אינדוקטרינציה מוקדמת, ולא עזרו נעליים. הילדים השתעממו מוות, והדבר היחיד שהציל אותנו מסקילה היה לקחת אותם על הגב/כתפיים ולרקד איתם משל היינו נחמנים מאומנים היטב. מסקנה - ילד ששוקל 22 קילו הוא לא חוויה מרנינה בהופעה שכזו. את ההופעות של REM וג'ורג' מייקל המתוכננות להמשך הקיץ נאלץ לראות בלעדיהם. הו, מה קשים הם חיינו.

 

** מי עדיף? ברק א. או ברק או.?

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 3/6/2008 05:07, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת, נעים, רק באמריקה
79 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-6/6/2008 23:42

18,471