האיש על הירח
לפני שנות דור, אהבתי לעשות משמרות לילה בצבא. השקט, והעדרם של "שמוטי כתפיים" כמו שקראנו אז למפקדים שלנו, עשה את החיים הרבה יותר נעימים. גם הידיעה שכל היום שלמחרת פנוי ללחם ושעשועים (ובעיקר שינה) היתה משמחת. היו שבועות שבהם לא ראיתי את הבסיס בשעות היום, אלה היו חלק מהשבועות השמחים ביותר של השירות הצבאי שלי. ועם כל השמחה, השעה הקשה ביותר היתה זו שבין ארבע לחמש בבוקר. העיניים כבר היו מותשות, כל האוכל שהבאנו מהבית (סלט עם נבטים. בי נשבעתי!), נגמר, המטלות המשיכו להערם, תמיד היה קר, גם באמצע הקיץ, והגוף התנגד בכל כוחו לעירות הזו. הנחמה היתה המוזיקה ששמענו אז ברדיו. ש'-חברתי-כאחות-לי אהבה פיקסיז. אני שנאתי אותם. התפשרנו על REM. לילה אחרי לילה אחרי לילה היינו שומעות את Green ואת Automatic for the people, מהמהמות את המילים, בטוחות באמונה של בנות 19 ש-everybody hurts נכתב עלינו. רחוק יותר בקריירת האינדי של REM לא הגענו מעולם. כשהם הגיעו לאצטדיון רמת גן, שנה או שנתיים אחר כך, בימים שאחרי ההצלחה המטורפת של Automatic for the people, היה לשתינו ברור שאנחנו מתייצבות בדום מתוח באצטדיון ומחכות למוצא קולו של מייקל סטייפ. את החבר דאז (הבעל דהיום) שלחתי לעשות מילואים בדרום, שלא יפריע. ש' ואני, מצוידות בקולות של צמד קרפדות, עמדנו היכון לחווית ההופעות של חיינו. רוב ההופעות הזרות שהגיעו אז לארץ היו להקות שוליים שפקדו את קולנוע דן, וההבטחות לבמה שלא נראתה כמותה, תאורה שלא נראתה כמותה והופעה שלא נראתה כמותה היו מסחררות. וכגודל הציפיה, כך גודל האכזבה. למייקל סטייפ היה כנראה PMS באותו יום, החברים שלו סתם היו עייפים, ורק זמן מה לאחר מכן הסתבר שהם בעצם היו על סף פירוק באותה תקופה. הם הגיעו להופעה, כמי שבאו לדפוק כרטיס במשרדם בבית ההסתדרות ואין להם כח אפילו לערבב את הסוכרזית בתה. היה משעמם, היה מאכזב. הקסם שבשעות הלילה המוקפות במוסיקה שלהם פג.   כשגילינו שהם מופיעים השנה סמוך אלינו, תהיתי אם יהיה נכון לנסות אותם שוב. נכון שמאז ההופעה ההיא הם הוציאו עוד אי אלו דיסקים, רובם משובחים (והאחרון שבהם, אותו אני מכירה חלקית בלבד, פשוט מצוין), נכון שעבר זמן ואין די רמת גן כדין קולומביה (ברור שלא. קולומביה היא חור), אבל טעם האכזבה ההיא עוד נותר בפה. ובכל זאת.   אתמול ראינו אותם. עם קצת יותר כרס (פיטר ומיקה), קצת פחות שיער, אם זה בכלל אפשרי (סטייפ) והרבה יותר קמטים (כולנו), אבל עם אנרגיות שמעולם לא נצפו ברמת גן. ההופעה היתה מדהימה. בתחילתה מייקל סטייפ הבהיר היטב את חלוקת התפקידים: "אתם עומדים פה, אנחנו עומדים על הבמה. אנחנו שרים לכם המון שירים בשעה ושלושת רבעי הבאות, ואתם קופצים למעלה ולמטה. מובן?". הובן. אז קפצנו. למרות שהיה חם (סטייפ גילה את הטריק של סבתא שלו להקלה על החום - שימו קוביית קרח על מוקד הדופק בשורש כף היד לשלושים שניות. או שיהיה לכם קר או שסבתא שלו שקרנית), קפצנו. ושרנו. והקשבנו.  

(האיכות לא משהו, אבל מדהים אותי שאנשים כבר הספיקו להעלות את סרטוני ההופעה).  

כי היה למה להקשיב - זו לא היתה רק הופעת רוק משובחת (עם בימוי ותזמור של וידאו שהתקיף את החושים מכל הכיוונים והיה לא פחות ממפעים), אלא גם מניפסט פוליטי עצבני. הם עצבנים, ה-REMים.

על בוש.

על קתרינה.

על איך שנראית הארץ שלהם בשנים האחרונות.

על עוולות שקשורות לזכויות אדם (הם צירפו את אמנסטי ו"גרין אמריקה" למסע ההופעות שלהם).

על כל מה שעושים או יעשו הרפובליקנים.

כמה דקות לפני שהוציא את סיכת "אובאמה" והרכיב אותה ברוב טקס על דש בגדו, סיכם סטייפ - "אני לא טוב במתמטיקה. אבא שלי מתמטיקאי. החבר שלי מתמטיקאי. אמא שלי ואני לא יכולים לחבר 8+8 כדי לקבל 16, אבל חישבתי ומצאתי שבמשך יותר ממחצית חיי - וזה זמן רב - משלו עלי אנשים שלא רק שאני לא מעריך, אני בז להם", לתשואות הקהל, והמשיך להקדיש את השיר Mr. Richards לידידינו הלוחמני דיק צ'ייני.

 

את ההופעה הם סיימו אחרי בערך שעה ושלושת רבעי, כמו שהבטיחו, בביצוע מבריק של Man on the moon, שהשאיר טעם של עוד והשכיח את החוויה הרמת-גנית.

 

---

כשחזרנו הביתה, משולהבים ומותשים, שאל אותנו הבייביסיטר איך היתה ההופעה. דברנו בשבחי REM, בשבחי ההופעה, ובשבחי הפוליטיות שלה. התגובה שלו היתה חדה - "אם אני הייתי בהופעה שבה הזמר מתחיל לדבר על פוליטיקה, הייתי קם ויוצא. יש הבדל בין אמנות לבין פוליטיקה ולא צריך לערבב בין השתיים". ואתם? מה אתם חושבים? פוליטיקה ומוזיקה הולכים ביחד? בהופעות או אולי רק בדיסקים? ואומנות בכלל? איפה הגבול בין הפוליטי להנאה הצרופה מאמנות?  

השיר הכי יפה שהם שרו אתמול. לא פוליטי ולא לוחמני. פשוט עצוב ונוגע ללב.

 

** הקורא הנאמן י' שלח את הלינק הזה לביצוע המדהים של ספרינגסטין ו-REM ל-Man on the moon בקונצרט שנקרא "Vote for Change". אם תקראו את מה שכתוב בצד הוידאו תקבלו את התשובה לשאלה שנשאלה בשורות האחרונות.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 12/6/2008 18:23, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, נעים, רק באמריקה
99 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-5/7/2008 08:32

18,471