אמאל'ה!

אחת המתנות הכי שוות שקיבלתי לבת מצווה היתה טייפ. כן, כזה עם קסטות*, לא קלטות, חלילה. נורא רציתי טייפ. לכל הילדים השווים (אז עוד לא קראו לזה מגניבים, בעצם אולי גם היום כבר לא קוראים להם ככה, היתה למגניבות עדנה קצרה בשלהי שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת) היה טייפ.

אז קיבלתי. דאבל-קסט, של אייווה, עם רמקולים מתפרקים. הכי מגניב בעולם.

דא עקא, שלא היה לי מושג מה שמים בטייפ.

הטעם המוסיקלי הקלוקל שלי התפתח רק לאחריו.

כך שיצא שעם ארנקי בידי הלכתי לחנות התקליטים** השכונתית, שבה המוכר/בעלים/רב אמן היה מצייר תמונות שקיעה בטוש שחור על עטיפות המתנה שלו. את כל דמי הכיס שחסכתי בתקופה הקודמת תכננתי להשקיע בקסטייה מפוארת. ניגשתי, כולי מבוכה, וביקשתי ממנו עזרה. הוא היה מוקסם מהעובדה שבגיל 12 אין לי שמץ של מושג מה אני רוצה לשמוע. מבין שלוש הקסטות שקניתי באותו יום, אני זוכרת בבטחון רק אחת - סופר טרופר של אבבא. הקסטה הזו נשחקה עד דק, בטייפ, בווקמן ***, ובטייפים של חברים. לימים היא נזנחה אי שם על השידה בחדר שהיה שלי, והיום הוא "חדר הנכדים" אצל אמא שלי בבית. אם אחפור עמוק בארונות שלה, יש סיכוי טוב שאוכל למצוא אותה, אלא שאין שום דרך לנגן אותה מחדש באחד מאמצעי הניגון הזמינים לי. זמנה של הקסטה עבר, אפילו אחותה הצעירה הקלטת נשכחה מדעת.

אבל בניגוד לה, ובדומה לג'וקים שישרדו גם את המלחמה הגרעינית הבאה עלינו, אגנטה, ביורן, בני ופרידה (שהתעקשו לקרוא לה אנני פריד, בשביל ה-A החסרה) יגיחו גם הם מהמקלטים האטומיים, שניה אחרי המלחמה, וישוררו את Dancing queen בעומדם על חורבות האנושות. כן, זו פיסת התרבות שנשאיר אחרינו כדי שתרבויות מפותחות יותר יוכלו להתחלחל (בעצם, מה עדיף? אבבא או יזהר כהן?).

 

עשרים וחמש שנים אח"כ, אני יושבת באולם קולנוע חשוך, ומצפה לממתק. מאמא מיה, ברשות מריל סטריפ ופירס ברוסנן מגיח למסך היום.

האולם מלא נשים, וכמה בעלים שנגררו בכח, קשורים בשרידי קסטות, ויושבים מבויישים, מסתכלים זה על זה כעל חברים לצינוק. רובם בוגרי המחזמר (מסתבר אח"כ, כשהם מקדימים צחוק לויץ ומספרים זה לזה את העלילה, לא שיש הרבה ממנה), רק אני לא. אני פה בשביל השירים.

את הסרט עצמו אפשר לסכם ככה -

מריל סטריפ נורא נהנתה.

גם פירס ברוסנן נהנה.

קולין פירת' נהנה, למרות שהוא מאד השתדל לשמור על ארשת הפנים הצנונית-חמוצה-בריטית-הו-אני-כה-חשוב-וסובל-כבר-שנים-מאותו-מטאטא-שתקעו-לי-אתם-יודעים-איפה-בבית-הספר-הפרטי-האקסקלוסיבי-שבו-למדתי (ובלי להרוס את העלילה, מטאטא שנתקע במערכה הראשונה וגו').

כנראה שגם סטאלן סקארסגרד נהנה, למרות שהוא מבליח הרבה פחות משני חבריו, וגם מחייך פחות. בטח, עם שם כזה, איך אפשר לחייך?

מי שהכי נהנות, יחד עם הגב' סטריפ, הן ג'ולי וולטרס וקריסטין ברנסקי, שחצי מהסרט הייתי בטוחה שהופיעה בסדרה הבריטית המעצבנת, נו איך קראו לה, על צמד החברות הערסיות בשנות הארבעים לחייהן, ולא היא. היא בכלל הופיעה בסדרה הנשכחת (וטוב שכך) "סיביל".

מי שהכי נהנה שם היה אקי אבני. נו, בטח. מהנחיית מלכת היופי בחסות "לאשה" היישר למעמד החתן של מריל סטריפ. לא הייתם נהנים? לא ממש הצלחתי להבין איך אקי אבני הגיע להופיע בסרט כזה בלי ששבעה ימים של ידיעות יעשו עליו לפחות כתבת שער, אבל אז אמרו לי שזה לא אקי אבני, אלא בן דודו הנשכח מצד סבתו סולטנה ועוגיות המלח שלה, דומיניק קופר, שעוד בימי "חסמב"ה" היה מחלטר בתור הכפיל של אקי.

בקיצור, כולם נהנו.

ומה עם הקהל?

קצת פחות. העלילה (נניח שיש כזו) תפורה בתפרים גסים מהרגיל, אפילו כשמדובר בסטנדרטים של מיוזיקל, שבו הטקסט אמור להיות לכל היותר קטע קישור בין שיר לשיר), השירים - אללה ירחמם - מושרים על ידי השחקנים. ואם לקחת כדוגמא את פירס ברוסנן, הבחור נאה, ואף שרמנטי, אפילו בגילו המתקדם. אבל לשיר הוא לא יודע. בכלל. כלומר, בערב הקריוקי השכונתי בבוורלי הילס סביר שיהיו מי שידיחו אותו מהבמה מיד. אפילו מריל סטריפ שרה טוב ממנו, וזה לא אומר הרבה לזכותה. קולין פירת', לעומת זאת, שר ישירות לתוך המטאטא התחוב בעכוזו.  מזל שבבטן יש לו חלל תהודה מרשים.

בקיצור, היה עדיף לו ה"ה ביורן את בני (ע"ר) לא היו מסתפקים בתפקיד מפיקי העל ומופיעים לקמיאו רגעי על הפסנתר, ומחלצים את השירים שלהם מפיותיהם המולבנים היטב של שחקני הסרט.

 

אז למה בכל זאת ללכת?

כי השירים שירי פופ-דיסקו-טראש איכותיים שכמותם, עומדים גם בזוועות שמחוללים בהם פירס ומריל בחדווה רבה.

כי יש קטעים משעשעים. לפעמים.

ובעיקר - כי יש שם חבורה של נשים, כן, נשים, מבוגרות, לא מאד מתוחות (למעט קריסטין ברנסקי שגם צוחקת על זה לא מעט), עם הרבה קמטים ופולקעס לא קטנים, והן נהנות מהחיים שלהן (ותודה לריטה ווילסון שהביאנו עד הלום). כי הסרט חוגג את זה שנשים שולתתתתותתתתתתתת, יכולות להתאהב ולזרוק, לשכב עם מאות (טוב, שלושה פחות או יותר בו זמנית) ולהנות מזה, לגדל ילדים ועצמאות, לבעוט למוסכמות הקתוליות ישר בין העיניים, ובאופן כללי להיות שמחות. וכי, לשם שינוי, העירום היחיד בסרט הוא של ישבן גברי (וגם הוא לא שרירי מדי).

וזה כייף. כייף גדול.

גם אם לא מושלם, או רחוק מאד מלהיות סרט מושלם, אין לי שום ספק שהוא יכול להפוך לסרט קאלט.

 

ואם כבר אבבא, תנו להם בכפיים:

 

 

ולחלופין -

---

* קסטה - מונח ארכאי המתאר צבר קבצי MP3 המקובצים יחדיו על גבי סרט שחור, הנוטה להסתבך תדירות ולהקרע חדשות לפרקים. על קלטות נהגו בני ישראל להקליט תכניות מהרדיו, שירים, וקשקשת עצמאית, שלא באמצעים דיגיטליים.

** תקליט - קרוב משפחה נחות של הקסטה, עשוי ויניל (ממנו ניתן לעצב קערות ושאר חפצי נוי, לאחר חימום מהיר בתנור הביתי, כמצוות "דברים קטנים" של הגב' שיר סמדר), אך אינו מאפשר הקלטה חוזרת.

*** ווקמן - דמוי נגן MP3, אם כי גדול ומסורבל ממנו, מאפשר ניגון קסטות בלבד, ובדגמים מתקדמים מצויד גם במקלט רדיו. לרוב מלווה בזוג אזניות ענק, המרופדות בספוג בגוון כתום.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 18/7/2008 23:42, בקטגוריות נעים, אינטלקט בגרוש וחצי
83 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של מיכליקה ב-29/7/2008 22:26

18,471