ארץ אוכלת
אין ספק שאחת החוויות המלבבות בחזרה הביתה לאחר 24 שעות טיסה והמתנה בשדות תעופה עבשים, הוא לחזור הביתה ולגלות שהשוכרים ששהו בבית בזמן העדרנו צחצחו אותו ממסד עד טפחות, המיטות עשויות בכלי מיטה רעננים, במקרר - הנקי - מחכה חלב לילדים, וה-Coke Zero הקדוש שלי מקורר היטב. אה, ובכניסה לבית ממתינה מקהלה ששרה שירי קבלה ומברכת ברכת "ברוכים השווים" בקולות ערבים.
מאידך, לחזור הביתה כדי לגלות שורה של צרצרים שעברו לחיות אצלנו בסלון, מדיח שלא נפתח שבועיים (ושלולית עבשה בתחתיתו), מקרר מטונף ומלא שאריות אוכל, מקלחת מזוהמת בטביעות רגליים שחורות וכיור מלא כלים ששאריות אוכל קרושות עליהם, הופך את החזרה למלבבת קצת פחות.
למעשה, זה הופך אותי לשונאת אדם מיידית, המאחלת לשוכרי המשנה שפע מיתות משונות, תאונות ביתיות מקריות, ושרשרת צרות אחרות שתענד על צווארם.
כשכל האירוע המקסים הזה קורה בשעות הערב המאוחרות מאד, ובמצב של חוסר שינה מתקדם ותשישות אוניברסלית, ולאחריו נדרשות שעתיים ומחצה של עבודה משותפת (כולל השתתפות בצערנו מטעם הילדים) כדי להחזיר את הבית למצב תקין יחסית, עצמת המארות שאני מטילה על ראשיהם של השוכרים גדלה שבעתיים.
בשתים עשרה וחצי בלילה (שמבחינת גופנו המג'וטלג כבר היה הבוקר שלאחריו) הסתיימה המהומה וכל מה שייחלתי אליו היתה כוס קרה של קולה.
סאמק.
גם את כל בקבוקי הקולה שהיו בבית הם שתו.
שתשרף להם הבטן בצרבת כרונית בכל פעם שישתו משקה שהוא לא מאלוקס. אמן.

---

 
מעל סלט בריא באופן מטריד, אני אומרת לש' ו-א' שיש משהו שונה בביקור בארץ השנה. בניגוד לשנה הקודמת, בה החברים היו נפלאים, המשפחה מצוינת, השהות בתל אביב נהדרת, והמדינה - על הפנים, השנה משהו השתנה, התמתן. נדמה לי שאפילו נוהגים קצת יותר טוב (אוקיי, לא במחלף השלום בתשע בבוקר. אבל אף אחד לא מושלם). א' מהרהרת בין גרגר קינואה אחד לשני, ואומרת שבטח, נכון, זה בגלל המרחק מהמלחמה.
המרחק מהמלחמה? אני שואלת.
והיא מהנהנת ביתר תוקף ואומרת - בטח, בשנה שעברה היינו בפוסט טראומה. זה היה הקיץ הראשון אחרי המלחמה וכולם עוד ליקקו את הפצעים.
והשנה? אני שואלת. אולמרט, שחיתויות, בחירות, וינוגרד שלא עשה כלום. זה פחות פוסט טראומה?
לא. היא פוסקת. פשוט חזרנו להדחיק את הכל, עד הפעם הבאה. את יודעת כמה אנחנו מצוינים בהדחקה.
אני מהנהנת ופולה עדש שחור מהסלט שלי. כשהאוכל טעים, והוא לא מורכב מפחמימות-שומנים מוקשים-סירופ תירס, קל יותר להדחיק.
אפילו לא צריך מאלוקס.

---

 
לפני שנסענו לארץ היו לי פנטזיות מרחיקות לכת. את הפנטזיות שלי אפשר לתחום בגבול שבין בורקס לגבינה לבנה. אחרי חודשיים של איומים מתמידים מצד הממשק של שומרי משקל און ליין, שרשראות שרשראות של לחמניות טריות וחמות עם צ'ופצ'יק בקצה חוללו מעל ראשי, מחשבות על לחם עם קראסט פציח וחם קטעו את חוט המחשבה שלי תדירות, ואם הייתם אומרים לי את צמד המילים "גבינה מלוחה", הייתי עוטה מראה של כוכבת פורנו גרמניה בזמן תפנית עלילתית מרגשת בסרט (רק שאצלי אנקות ההנאה היו אמיתיות).
הפנטזיה הסתכמה בנחיתה, אכילה, מנוחה, אכילה, חברים, אכילה, משפחה (כי חייבים), אכילה, שיטוטים, אכילה.
והאכילה היתה אמורה להיות דווקא מלאכת היום יום. לאו דווקא מסעדות פלצניות (אלוהים, מה חשב לעצמו אבי קונפורטי כשהגה את הדבר המופרך שנקרא צפרה?), אלא סתם בורקס חם בלוינסקי, לחם של ארז עם גבינה 5%, מלפפונים שאפשר לקנות בחנות מתחת לבית ולא לנסוע 7 מייל כדי לקבל אותם במצב מקשיש ומקליש, ומיץ אשכוליות אדומות. ככה, בשביל להוריד את הכל.
בפועל, חוץ ממיץ האשכוליות (וגם זה בארוחת בוקר בבית קפה ביום האחרון של הביקור) שום דבר לא מומש. נס לא קרה לנו, בורקס לא טעמנו. מצד שני, אין גם שום סיבה לרחם על קיבותינו המתכווצות. ללוינסקי הגענו אחרי קרואסון בוקר בפטיסרי חמוד להפליא בבזל, כך שבורקס לגמרי לא בא בחשבון, וארוחות תוצרת בית כמעט ולא יצא לנו לאכול, מאחר וכל מפגש חברים חייב דגימת בית קפה/מסעדה/מקום שכלל, מטבע הדברים, גם אוכל. הרבה אוכל. הרבה אוכל טוב.
(ביקום מקביל, אגב, הילדים שהזדכו עלינו מיד עם הנחיתה ועברו להשפיט את הסבים שלהם, בלסו לבבות, ברבוניה, קלאמרי ואיקרה, שגרמו לסבתא שלי לדמוע מאושר כשהבינה שהגנים שלה אכן דלגו שני דורות קדימה).
 
העניין הוא, ולקח לי זמן להבין אותו, שאחד הדברים החביבים עלי בטיולים מחוץ לארץ, הוא לשחק קצת ב"נדמה לי". לוותר על האתרים התיירותיים המתחייבים, ולשוטט ברחובות, לאתר שווקים וחנויות קטנים ולא "נחשבים", לעשות קניות כמו מקומית, או כמו מתחזה למקומית, להריח את הרחובות כאילו מבפנים. ואוכל הוא חלק בלתי נפרד מהעניין - להקפיד לאכול מחוץ למלכודות התיירים המקובלות, לנסות למצוא את בית הקפה "הזה", שיש לו את תחושת המקומיות, לנסות להתחפר בכסא או בכורסא ולהראות טבעית לגמרי  (בערך כמו שניסינו להראות טבעיים במחלקת עסקים. כלומר בכשלון מוחלט).
התעתוע בביקור בארץ נובע מכך שהוא מורכב מכל הרכיבים הטבעיים שאפשר למצוא במיץ אשכוליות סחוט - הרחובות אותם רחובות, הגולגלך של הפיקוסים שנדבקים לנעליים הם אותם גולגלך, הפקקים במקומות המועדים טבועים בנפשנו כאילו היינו קרייני גלגלצ, ולספר אפשר לתת הוראות מדויקות וחד משמעיות ולצפות שגם יבין אותן, כך שבסופו של תהליך לא תתנוסס תספורת פארה פוסט מפוספסת על הראש.
אבל זה רק לכאורה, כי אנחנו אורחים לרגע, כרגע.
גבינה 5% לא אכלתי. מלוחה, דווקא כן. פעם אחת, אצל אמא שלי. לא התחפרתי במחלקת הירקות של הסופר, למעשה לא ביקרתי כלל בסופר (אם לא לוקחים בחשבון את אמפמ), לחם טוב, פשוט, עם קראסט פציח, לא קניתי סתם כך בחנות. בקושי פיתות. סלטי קינואה, רשאד, עדשים שחורות, אורז מלא וקלאמרי דווקא כן נדגמו.
 
אלה לא חיי היומיום. זו ישראל של תיירים. ישראל של מסעדות ובתי קפה, חופים עם מים מופלאים, תחושה מתעתעת של שפע בחנויות, אוירה של התרחשות באויר. זו התחושה שמתקבלת כשנעים על הציר שבין רוטשילד-שינקין-חוף הים-שבזי, בואכה השוק (מקום בו עשרות צרפתים צרים על כל בסטה של חמסות, ויש כאלה לאלפים).
זו ישראל ייצוגית (יחסית. אם לא דורכים על קקי של כלב בדרך), מעניינת, מגניבה, מקום שלו הייתי קוראת עליו בלונלי פלאנט הייתי רוצה לבקר בו. אלה לא החיים האמיתיים, הפקקים, השחיתות, השחיקה במשכורת, האיום האיראני, או העליה במחירי הלחם עם הקראסט. אפילו לא האלרגנים של ארץ הקודש, שאחרי שנה של חיים בלעדיהם עשו בנו שמות.
 
ויש בזה מידה של נוחות. ללכת עם, להרגיש בלי. לקחת את הדברים הטובים שיש בארץ ולהתעלם מהרעים. להנות ממנה כמו תיירים, רק לרגע קט, לפני החזרה אל השגרה היומיומית של הדאגות האמיתיות.
כשמתנהלים כך, ההדחקה בהחלט קלה יותר.
 
 
 

וכשנוהגים בהיבריס של מקומיות מתפרצת ובולסים שווארמה בערב האחרון, משלמים על זה בקלקול בטן של תיירים למשך הרבה ימים אחר כך. קיבינימט, איפה המאלוקס?
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 22/8/2008 19:34, בקטגוריות אריזות, טיולים, יש לנו ארץ נהדרת
50 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אורזת ב-4/9/2008 15:38

18,471