מה שנאסראללה לא הביא בחשבון

כשעושים חשבון אריתמטי פשוט, רואים שאנחנו לא במצב הכי אי אי אי במלחמה הזו.

הם מקרקסים אותנו בטילים (האמדן עומד עכשיו על כ-1400, נכון לשעה זו) ואנחנו? וואלה, לא יודעת מה אנחנו עושים. מפציצים, זה ברור לפחות ממספר המטוסים שאנחנו יכולים לספור כשהם מעופפים מעל הבית שלנו. אבל את מה? למה זה מועיל? את מה אנחנו מפציצים למען השם? כמה אפשר כבר להפציץ את אותו גשר או נמל תעופה?  לא מיצינו את הדיוטי פרי של בירות?

מפציצים. שיהיה. למען חדוות ההרס.

 

אבל כשמתסכלים קצת יותר עמוק מהחשבון הפשוט, נראה שמטרה אחת שנאסראללה לא הביא בחשבון, מתממשת כאן -

נוצר איחוד. אולי זמני, אולי שטחי, אולי נאיבי. אבל יש איחוד מסוים של הקרעים שכמעט הצליחו לשסע אותנו לגמרי.

די נחמד לראות את השמות של מי שרוצים לארח משפחות מאיזור הצפון, רצים בתחתית המסך של ערוץ 10. אפילו הציניות שבי מתערערת אל מול אמנים שנוסעים להופיע בפני אלה שתקועים כבר שישה ימים במקלטים. העמידה המרשימה והאיפוק היחסי שמופגן ברחוב (אם לא לוקחים בחשבון את הטוקבקים), מרשימים.

 

מצד שני, זה גורם לי לתהות - האם רק כשעומד מולנו אויב אמיתי, כזה שהפנים שלו מביאים ת'קריזה גם כשהזקן שלו אינו מטופח (למי שהפסיד את פרשנותו של האליל צבי יחזקאלי בשידורי החדשות של היום - הגרסא האחרונה אומרת שזקנו המקליש והמאפיר של נאסראללה מקורו בקושי אמיתי לסור אל המספרה בימים האחרונים למען חידוש הצבע והפחחות לזקן.  שינסה להביא אליו לביקור בית את מחמוד אבו טיר), אויב שקל לשנוא ושברור גם למה, אנחנו סוגרים מולו את השורות והופכים לעם עמיד, בעל אורך רוח ואיפוק מרשימים למדי, ואפילו השירים בגלגלצ נשמעים נסבלים יותר.

 

מה זה אומר עלינו? על העתיד שלנו?

האם בהעדר אויב כזה, נדונו לשסעים על שסעים שיצליחו להרוס כל חלקה טובה במדינה הזו? היינו מאד קרובים לסף הזה מאז הקיץ האחרון וגם אחרי מערכת הבחירות האחרונה. רק התממשותו של איום אמיתי מעבר לגבולות שדרות/קרית שמונה עשתה את מה שנראה כמעט בלתי יאמן - נתנה תחושה של ביחדנס, לפחות לזמן מה.

האם בשש אחרי המלחמה נחזור לאחיזה ההדדית בגרונות, לעצבים, אולי אפילו לשנאה שבעבעה פה מתחת ומעל לפני השטח? יותר מכך - האם כשיבוא יום, יהיה שלום בעולם ונספור ציפורים נודדות, נצליח להתמיד לאורך שנים בהתייחסות נסבלת אם לא אוהדת גם למי שאינו מחזיק ביום-יום בדעות זהות לשלנו? מישהו עם אג'נדה אחרת, שונה? תמהתני.

 

ואולי בעצם כל המלחמה הזו היא קמפיין היסטרי של "צו פיוס" ואברום בורג?

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 17/7/2006 20:36, בקטגוריות חדשות
1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-18/7/2006 11:39

איזור חיוג 04

דווקא היה לי רעיון לא רע לפוסט, דיווח משובב נפש על איך החלפנו את אבא לא עבור שני דגי זהב, אלא עבור דמות מטושטשת בסקייפ (שמישהו יעדכן אותי אחת ולתמיד - סקייפ או סקייפי? קיימים שני מחנות צהובים זה לזה הדבקים בגרסאות הפונטיות השונות וכל נסיון לפשר בינן דומה לנסיון לתווך בין עמיר פרץ לנסארללה). היה אמור להיות משעשע.

 

ואז פרצה המלחמה.

תקראו לזה איך שתקראו, מדובר במלחמה. נכון שבעורף התל אביבי המיוזע (מחזה לא מלבב בפני עצמו) לא ממש מרגישים אותה, אבל חברינו בצפון (ואני לא כוללת את מנחם הורוביץ בקאדר הזה) נמצאים בקו העימות, גם אם קו העימות הוא מצפה פסטורלי בעליל, עתיר שאנטיות ואנרגיות טובות בשגרה. שיחות הטלפון איתם נשמעות הזויות מהרגיל, וגם כך צריך להביא בחשבון שהמדובר ביישוב מהסוג הרגוע עד כדי נאיביות. לא, הם לא במקלטים, יש להם חדר מוגן אבל הוא מלא בצעצועים. הם עוד לא יודעים מה יעשו עם הילדים, אולי יעברו לחיפה. באמת? הם דווקא לא שמעו שבחיפה נפלה קטיושה. קשה להם עם העניין הזה של חדשות.

שיהיו בריאים.

 

נינה כתבה בפוסט שלה שזה לא מרגיש כמו מלחמה. צודקת. מלחמה אמורה להיות משהו כולל, מקיף, עם צופרים ואזעקות עולות ויורדות, עם האפלה ומסקינגטייפ על החלונות.

אמא שלי שאלה אותי היום אם יש לי מספיק דלק באוטו. צחקתי עליה נורא. הפעם האחרונה שהיה משבר נפט בעקבות מלחמה היתה ב-73 כמדומני. ואז נפל לי האסימון.

מלחמת יום הכיפורים היתה בעצם המלחמה הכוללת האחרונה. על הזכרון המר הזה אנחנו מתרפקים מזה שלושים ומשהו שנים, ועליו אנחנו בונים את מראית פני המלחמה בדמיוננו. מלחמה כמו שמלחמה אמורה להיות. כל העם חזית או משהו כזה.

אבל כבר שנים זה לא ככה.

לא במלחמת לבנון, שבה - בזמן שבצפון הוקז דם בכמויות מסחריות - בתל אביב לא ממש הרגישו את עצמתה של רעידת האדמה, לפחות עד לטבח בסברה ושתילה.

לא באינתיפדה הראשונה - שמי שחטף בה, חטף. בקבוק תבערה? ירי? אבנים? זה לא כאן וזה לא עכשיו. זה "שם" ב"שטחים" (מילה מכובסת למדי), רחוק מעבר להרי החושך. הססמא של מועצת יש"ע "יש"ע זה כאן" היתה מדויקת לגמרי, גם אם נוצרה כמה שנים מאוחר יותר. יש"ע זה לא אצלנו. ה"כאן" שלהם הוא ה"שם" שלנו.

לא במלחמת המפרץ, שבה באופן יזום חולקה הארץ לאזורים נגועים ולא נגועים.

לא באינתיפדה השניה - אוטובוסים נטו להתפוצץ במקומות קבועים וברורים (גם אם במפתיע). תשאלו היום כל בן עשרה ומעלה לאיפה לא כדאי ללכת במקרי כוננות או סתם ככה בלי להסתכל, ומתוך שינה הוא ידע לצטט "לא לקניון, ואם לקניון להכנס דרך החניה של הרכבים כי לרוב מתפוצצים בכניסה לקניון. ולא באוטובוס קו 5,4 בתל אביב או 18 בירושלים, בלה בלה בלה". אבל כל עוד זה לא היה בקניון המקומי או באוטובוס האישי, זה לא היה קיים.

לא כשהקאסמים ממטירים על שדרות כבר זמן רב. שדרות זה רחוק.

 

וגם לא עכשיו. קו הגבול הדמיוני של המלחמה הוא (כרגע) בחיפה. מ-ק-ס-י-מ-ו-ם חדרה. אולי במקרים קיצוניים איקאה.

אבל הוא לא בתל אביב או בסביבתה.

ובהתאמה גם החזית לא כאן. החיים נמשכים.

והאשליה הזו שמכרו לנו, לפיה כל העם חזית, מתפוררת היום לחלוטין.

לכל מלחמה את יש את הכתובת שלה, אפילו איזור חיוג. הפעם המלחמה היא ב-04.

 

---

ושוב בשוליים, הבעל נסע מערבה. חיל החלוץ (...) שלנו יצא לדרכו. באופן כה סימבולי הוא יצא לדרך בי"ז בתמוז, אנחנו מצטרפים אליו בט' באב.

בשעה שש ורבע יצא מהבית בלי להעיר את הילדים.

בשעה תשע ורבע היה על המטוס, ומאחוריו קווי ביקורת הגבולות.

בשעה עשר וקצת התקשרה קצינת הקישור רק כדי לברר מה שלומו וכדי לוודא שיהיה סמוך לטלפון וזמין.

 

לא היה רגע בו צהלתי יותר מהרגע הזה על נסיעתו לחו"ל. כל הלבטים, המחשבות, הדכאונות הקטנים שבפרידה מתגמדים לעומת המחשבה המשחררת הבאה -

בשלוש השנים הקרובות אין מילואים. אין.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 14/7/2006 19:35, בקטגוריות חדשות
3 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-16/7/2006 14:16

18,471