24

מכירים את המסך החצוי של "24"?

ככה החיים שלנו נראים כרגע.

ברבע אחד אריזה. הבית שלנו נראה כמו מזבלה עירונית בשעת השיא של המשאיות. צעצועים, ספרים, בגדים מלפני עשור או שניים, גרביים גרושים, ג'ינסים מחוררים שיצאו מהאופנה עוד לפני שנקנו, סווטשירט של סיום קורס בצבא - כל אלה מוטלים בערבוביה על הרצפה, בתוך שקיות, בתוך סלסלות.  ובאמצע אני, אובדת עצות, מסתכלת במבט נדהם על כל החפצים שאגרנו במשך השנים ותוהה - בשביל מה? אולי הנזיר שמכר את הפרארי שלו צדק, ואולי גם לו היו עשר חולצות טי בנות 15 מאיזה חוף בתאילנד, שהבהירו לו אחת ולתמיד שהדרך להארה עוברת בעשרה שקי זבל מלאים בגדים למסירה.

 

ברבע אחר מסיבות פרידה. בכל יומיים בממוצע יש אחת כזו. מהעבודה (א' וב'), מהחברים הרחוקים, מהחברים הקרובים, מהחברים שלו, מהחברות שלי, מהחברים של שנינו. מהמשפחה - זו שלא מדברים איתה אלא באירועים מיוחדים (או יותר נכון, מדברים עליה בעיקר מאחורי הגב) שכן פולנים טובים הננו, וזו שכן מדברים איתה (כלומר שני אנשים בערך), מהצד שלו, מהצד שלי, מכל הכיוונים.

 

ברבע השלישי יש סידורים. המון סידורים. אחד מכל צד של האוקיינוס - התנתקויות והתחברויות, טפסים, בירוקרטיה. היחסים הם של מראה - מה שגוזל זמן ותשומת לב כאן יגזול גם שם. מוכרים רכב כאן? שוכרים רכב שם ומחפשים בנרות אחד קבוע. משכירים את הבית פה? שוכרים בית שם ורבים עם ההנהלה על השיפוץ. אורזים את הציוד לאחסון פה? מבלים שעות באתרי אינטרנט של garage sales שם כדי לקנות רהיטים שבארץ לא היינו מסתכלים עליהם פעם שניה. זה מה שהתקציב שלנו יאפשר.

 

וברבע הרביעי....

זה היה הרבע ששמור לבלת"מים. חשבנו על בלת"מים בסגנון "איפה לעזאזל המזוודה השביעית" או "למה הנודניק הזה היה חייב לבוא להגיד שלום דווקא ברגע הכי לא מתאים". לא חשבנו שזה שיבוא להגיד שלום יהיה דווקא נאסראללה. הפתיע אותנו.

אנחנו רחוקים ממעגל הקרבות, אבל - כמו כל עמישראל בערך - עתירי מכרים בקו חיפה-כרמיאל. הטלפון משמש כמכשיר קשר חברתי - ההוא מתקשר להגיד שהיתה נפילה, אנחנו מעבירים את הקשר שהכל בסדר איתם למרות הנפילה, הלאה, לחברים הבאים שברחו מאימת הטילים לאילת.

הכל סוריאליסטי. מוזר.

המחשבה על כך שבעוד שבוע וקצת אני מתנתקת מהכאן והעכשיו, מהמלחמה הזו (שבמחשבות האופטימיות ביותר שלי לא נראית כאילו היא הולכת להסתיים בעוד שבוע) ולעבור למקום שבו הילדים לא מציירים קלצ'ניקוב (אל תסתכלו עלי ככה, זה השם היחיד שאני מכירה חוץ מגלילון. וגלילון זה שם מעפן לנשק) כמו שקיבלתי היום מהגן, אלא קשת ושמש בשמים, כמו שרואה הבעל על המקרר של החברים אצלם הוא מתארח בינתיים. מקום שבו הרעש המטריד ביותר הוא הכרסום של הסנאים את פירות העץ ולא הטרטור הבלתי פוסק של מסוקים ומטוסים מעל הבית.

מוזר.

יש בכלל מקום כזה או שאני מדמיינת?

 

השעון ממשיך לרוץ. הסוכנת החשאית "אורזת" ממשיכה במלאכה ההפרדה, ההשלכה והקיפול.

האם בפרק הבא יתחילו לשגר טילים על שדה התעופה כדי למנוע את היציאה מהארץ?

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 11/7/2006 16:51, בקטגוריות אריזות
1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של המלוכסנת הרחוקה ב-2/7/2008 11:55

לטוות ולפרום

 

אנחנו במסלול מסחרר של מסיבות פרידה.

פרידה מהעבודה, פרידה מהחברים. פרידה מהמשפחה, מההורים והילדים האחרים בגן. מהרחוב, מהבית, מהריח של התאנה בחצר.

הוא נוסע בעוד שלושה ימים וקצת, אני בעוד שלושה שבועות וקצת.

ואנחנו משאירים מאחורינו את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו.

נכון שנחזור (כך אנחנו משכנעים את עצמנו), נכון שאנחנו מגדירים את הנסיעה כזמנית, קצובה בזמן (בלתי ידוע), שאנחנו מצהירים בפני כל מי ששואל, וגם בפני מי שלא, שעוד נשוב. בוודאי. את הילדים שלנו אנחנו רוצים לגדל כאן.

אבל באויר מרחף ריח של פרידה, והוא מחפה על הריח שהתאנה נותנת בקיץ.

 

הפרידה קשה. עם השנים טווינו לנו כאן קשרים של חיים. האשנבאי בדואר מברך אותי בבוקר טוב. הירקן מכיר את סוג הענבים שהילדים שלי אוהבים ותמיד מגניב לקטנה בננה. אני כבר יודעת אלו חבורות בין הורי הגן, מי הבסדרים ומי הערסים, עם איזו אמא נעים להחליף מילים כשאנחנו עומדות ומחכות שישחררו את הקטנים לדרכם. יודעת איפה הכי טוב לנות באמצע פקקי שישי בצהריים.

הגענו לעיר הזו לפני שמונה ומשהו שנים, כזוג נטול ילדים. עבדנו בערים אחרות, חזרנו הביתה לשינה. הדירה שלנו היתה הבית. התחושה הביתית לא הורחבה מעבר אליה.

עם השנים, עם הילדים, נוצרים הקשרים. מ"שלום-שלום" סתמי או עפעוף בלתי מחייב בכניסה לגן, הם מתהדקים לכדי מפגשי אחר צהריים עם הילדים בגינה השכונתית. מפה לשם נולדת גם הזמנה לקפה ואיתה מפגש של מידע (חלילה מלקרא לזה רכילות) וממנו הדרך כבר סלולה. ההחתמה בוצעה. אנחנו שייכים לכאן ולעכשיו ולא לשום מקום אחר.

 

וכמו שקשרנו את הקשרים וטווינו את החוטים, עכשיו אנחנו פורמים אותם.

מבטלים את הבקשה לרשום את הגדול לכתה א' עם כל החברים.

מנסים לדחוס כמה שיותר מפגשים עם חברים של הילדים עד למועד הנסיעה.

משנים כתובות, מחליפים הוראות, סוגרים חדר-חדר בבית עם מדבקות שמסמנות - "זה לקחת", "זה לארוז", "זה לזרוק", "זה לתרום". שמונה שנים לקח לי למצוא את המקום שאליו אפשר לתרום בגדים בעיר הזו. עכשיו הידיעה הזו סוף סוף שימושית.

 

מדהים אותי כמה התרת הקשרים קשה. כמה היא דומה לטוויתם.

עד כמה האנרגיות שהשקעתי בהשתקעות פה דומות לאנרגיות שכרוכות בביקורי פרידה, טלפוני פרידה, נשיקות נרגשות של אנשים שעד לפני שנה לא ידעתי על קיומם.

האם יוותר משהו מהאנרגיה הזו להשתקעות במקום חדש?

---

 

סבתא את כל החוטים מקפלת

סבתא אוספת את בד התכלת

סבתא הולכת לארץ אחרת

לתפור לשמיים שמלה מפוארת

(לאה גולדברג, אגדה)

 

 

 

 

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 9/7/2006 17:02, בקטגוריות אריזות
2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-10/7/2006 18:10

18,471