פוסטיול
נסענו. חזרנו.
איך היה? בשתי מילים - נפלא. איפה המילה השניה? נפלא נפלא.
עשרה ימים, המון זמן משפחה. המון זמן ילדים (אולי קצת יותר מדי זמן ילדים...), המון ביחדנס.
איפה היינו? במערב, באיזור הפארקים הגדולים (השכן ממול - די קרוב אליך הביתה, כמדומני). סיבוב של 1500 מייל לערך. מלאס וגאס (וואנאבי אילת - על מלונותיה הענקיים והמוטרפים בתכלית, ערסיה ופריחותיה, רק שכאן קוראים להם (ולהן) Red necks ולא ערסים) ועד... לאס וגאס, וכל מה שבאמצע.
כל מה שבאמצע משמעו טבע, המון טבע, סלעים ונופים ועצים שזרים לנו לגמרי, ואולי דווקא לא כל כך - כי הגראנד קניון נראה כמו מכתש רמון (רק שבאמריקה, כמו באמריקה, הוא באמת גדול), מדבריות אריזונה נראים כמו הערבה, ולאס וגאס - נו, כבר אמרנו.
על הדרך פוזרו גם שמורות אינדיאנים (אם כבר בהשוואות עסקינן, אני תוהה אם קיים קשר תרבותי נסתר בין האינדיאנים לבין הבדואים, או שזו רק נחשלות סביבתית שמקשרת בין השניים. אפשר היה לטעות ולחשוב שאנחנו בפחוני תל שבע ולא בשמורת הנאווחו), עקבות דינוזאורים, קאובוי פה וקאובוי שם, קצת חיות והרבה הרבה מקום. לשמיים - השמיים הכי ענקיים שראיתי נמצאים באריזונה - למדבריות שמשנים צורה בכל עיקול של הדרך, ולדרך. הדרך שבה אפשר לנסוע שלוש ומשהו שעות מבלי לראות מכונית סביבך, הדרך שעליה נוסעים קראוונים לרוב, הדרך שחייבים לעצור בה כי בדיוק חוצה אותה פרה עם עגלים שהחליטה לרעות דווקא על האספלט או זו שבה מזהירים מהתנגשות עם אלק (סוג של אייל, ולמעשה סוג של פרה מעלה גֶרה. תאמינו לי - ניסיתי להאכיל אותם. זה היה כמו להאכיל את הלשון על שולחן ראש השנה של סבתא. אותו סוג של גועל).
 

ובכל הדרך מתנגן לו שיר אחד בראש - הבלדה על לוסי ג'ורדן של מריאן פיית'פול (נשבעת לכם שהייתי בטוחה שזו ג'אניס ג'ופלין, עד לרגע זה ממש. איזו בושה), והזכרון נזרק אחורה לתלמה ולואיז, לנסיעה שלהן בואכה הגראנד קניון (שבכלל צולמה כמה מאות מיילים משם ב-Monument Vally ביוטה) ולסרט המופלא ההוא.

 אז בגיל 35 (וחצי), ולא במכונית עם גג נפתח, אלא בקראוון, לא בפאריז אלא ביוטה, נסענו בעקבותיהן.  
וזה מה שחווינו:

 

נכון שזה נראה כמו המכתש?
 

אבל הוא דווקא מבסוט על קצה המצוק, במרחק מייל מהתחתית...

 

וגם הוא. נכון שהענף הזה דומה לסנאי?

 

איזה מאמי! וגם אמא שלו מאמי. וגם אבא שלו מאמי. וגם דוד ודודה וסבתא ובן דוד וכל אלה שבאו איתו ללחך את העשב לידנו.

 

הומאז' לתלמה

 

וגם ללואיז

 

וגם עקבות של דינוזאורים (הטביעות שמסביב ליד, כל קשר בין היד לבין דינוזאור מקרי בהחלט)

 

קוראים לזה "הקפיטול". בדקנו מול האורגינל - דומה.

 

וזה פיצוי על פריחת הדובדבנים שהחמצנו בבית

 

יש גם מים במדבר. ההוכחה שמים אכן יוצאים כשמכים בסלע.

 

מאחר והנסיעה יצאה במקרה - או שלא במקרה - בפסח, תהינו איך לציין את הדבר. כבוד הרב שפוקד את גן הילדים היהודי המקומי חזר עם כוס לאליהו, כוס ל-saltwater ומצה שמורה באמתחתו ודרש בתוקף ליל סדר כהלכתו. "הלכתו" אינה הלכה אם לא מביאים בחשבון שעות של בישולים, עצבים, מחשבות על "מה קונים לחמות שעוד אין לה" ותכנונים מדוקדקים של שבועות על איפה נהיה בסדר ומה יהיה אורך הפקקים בדרך אליהם. מצד שני, גם בהעדר מRוR (מה לעשות, הילד משתדל לבטא R אמריקאית לחלוטין) או חרוסת - הצלחתי למצוא בסופר מרקט מהסוג הכי אמריקאי בעולם, מצות, קמח מצה ומיץ ענבים (תוסס!). עם המצה השמורה, שהגיעה שמורה להפליא במזוודה, ושאר הפרודוקטים מעשה ידי עוללי הגן, אפילו סדר היה לנו. אמנם, לחגוג את הסדר ב-Trailer Park באמצע שמורת אינדיאנים זו לא בדיוק חוויה שגרתית, אבל האפיקומן הוחבא ונמצא (הפירורים שלו המשיכו לצוץימים רבים אחרי שעסקת שחרור המצה יצאה לדרך) ובמקום לריב עם החותנת (אני? אף פעם לא!) הילדים שמרו על המסורת ורבו בינם לבין עצמם, וגם קצת איתנו. בכל זאת - מסורת זו מסורת.

 

 

א גיטע יונטב. בנאווחית עתיקה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/4/2007 00:52, בקטגוריות טיולים, רק באמריקה
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-16/4/2007 16:47

18,471