אריזה משפחתית

שתי גדות לקרולינה. זו שלנו זו גם כן.
מתוך אחד מטורי העצות בעיתונות המקומית:

Dear Amy:

How do I get my mother-in-law (who is in her 70s and lives 100 miles away) to go home after a weekend visit?

She routinely (and substantially) extends her stay. I am always a gracious hostess, but after three days, I begin to view her as a squatter, not a guest.

This has been an ongoing problem and one that my husband won't deal with. We go to her place but can't always.

Annoyed

את התשובה תמצאו בסוף.

מאזן האימה היה כדלהלן - שנים עשר ימי חופשה. שני ילדים (ואחת מתויקת במוסד חינוכי נטול חופשות בעליל). ואני. הבעל, כהרגלו, יבלה את רוב החופש בעבודה.
לנוכח המאזן האמור, הידיעה שהחמים מגיעים עם תחילת החופשה היתה בגדר חדשות מרעננות. טוב שמישהו אחר ישא בעול השעשוע והתפעול של הנוער.
אלא שמיד לאחריהם, עשה עמנו חסד גם האדון ג'ורג' דבליו, והודיע על יום חופש בין קודש (ראשון) לקודש (כריסמס), ובעברית - ייסד גשר שיצר רצף של ארבעה ימי חופשה שלמים.
זה כבר היה עניין אחר לגמרי.

מילא דונאטס ושעשועים לילדים, אבל ארבעה ימים רצופים בבית? ביחד? עם ההורים שלו? הילדים שלי?
את התגובה אפשר לסכם במילה אחת - אררררררררררררררררררררררררררררררררעעעעעעעעעעעעעע.
מיד הפנינו את כל משאבי המחשבה - אלה שעוד נותרו לנו אחרי שעות על שעות בהן הוזנו למוחנו ג'ינגל בלס לסוגיהם - ובדקנו לאן אפשר לנסוע. סוגיה לא פשוטה בימי חג ומועד: מחירי הטיסות מרקיעי שחקים וכמעט כל אתר במרחק נסיעה סובל מקור מהסוג המצמית. ניאגרה? קור כלבים. פוקונוס? עוד יותר גרוע. ווסט וירג'יניה? השתגענו?! להתקע בשלג בין ההיל-ביליס?
הפור נפל על ה-Outer Banks, שרשרת איים החוצצת בין צפון קרולינה לאוקיאנוס האטלנטי. מעלתם העיקרית של האיים (חוץ מהעובדה שצילמו שם פעם את דוסון קריק) היא בכך שיש בהם חוף. עם חול. אמיתי. לא סלעים, דרדרים או אבנים. חול ים, חוף ים, כמו שאנחנו מכירים. או שלא.
מסתבר שהחוף הוא חוף, אבל הים לא אותו ים - הוא סוער, קפריזי, קר עד אימה, אבל יפה לא פחות מהשלולית המכונה "תיכון".
נסענו.
חמש ומשהו שעות אחרי שיצאנו מהבית הגענו לקסם.
קוטג' על הים. כמו באולגה, אבל הרבה יותר יפה. ככה -

(אלה השכנים, אבל מה זה משנה? ככה נראה גם שלנו.)

בלילה, כשהגענו, הים נראה ככה -

ובלילה אחר זה נראה ככה -

בקיץ, החוף מתואר כפקק תנועה ארוך של נופשים, חנויות עם ציוד ים, שמשיות ומוסיקה. כעת החוף היה שומם. אנחנו, השחפים והצדפים. מדי פעם עבר מישהו עם חיית מחמד - כלב או נעלי הליכה, ונפנף לשלום. הבתים סביבנו היו ריקים, אבל היה בשקט, שמיסגר את רעש הגלים הסוערים, משהו נעים.

והיו לנו שחפים. המון שחפים.

במשך שלושה ימים כל מה שעשינו היה לרבוץ מול האח, לאכול המון (ולא טוב במיוחד), לטייל בין המגדלורים, בפארקים, על החוף ועל החוף ועל החוף. למצוא צדפים ולהעיף עפיפונים.

הבלונדיני מסמלץ את היכולות התעופתיות של האחים רייט בסיוע עפיפון

המיניאטורה מפטמת שחפים

אחד הדברים שאנשי ה-OBX מתגאים בו ביותר הם המגדלורים שמקשטים את החוף. מסתבר שגם כיום, בעידן של GPSים וטכנולוגיה, הימאים עדיין נעזרים בהם. אני מודה שביקור במגדלור אחד אחרי השני, משול מעט לסיור קתדרלות באירופה. ראיתם אחד-שניים, הבנתם את הפרינציפ. ומצד שני, נחמד לגלות שכמו אצל זברות אמיתיות, אין שני מגדלורים זהים - כיוון הפסים מתחלף, התאורה משתנה, ולו כדי שהימאים יוכלו להבחין ממרחק במגדלור ולדעת לאיזו נקודה הם מגיעים.

על התמונה הזו אני חייבת לכתוב מספר מילים: מיק כתבה בפוסט מרתק (כהרגלה) על הצילום שבראש לעומת הצילום הפיזי. אני עומדת מהצד השני של המתרס - הזכרון שלי (לטווח ארוך או קצר) הוא לא מהמשובחים, אלא אם מדובר בעוולה נוראית, לפחות בעיני, שנעשתה לי. את זה, כראוי לפולניה, אני זוכרת היטב. אבל את הדברים החשובים באמת, המראות, החוויות, הדברים היומיומיים, אני שוכחת במהרה גם אם אני משתדלת כמיטב יכולתי לחקוק בזכרון. משום מה ריחות ומגע אני זוכרת טוב יותר ממראה.
את אבני הדרך של התפתחות הילדים, למשל, אני כמעט ולא זוכרת. למעט את המראה של כל אחד מהם אחרי לידתו. את המראה הזה אני זוכרת היטב, ואולי זה טיבה של חוויה חזקה במיוחד. אבל הזוטות היומיומיות שמרכיבות את החיים שלנו והופכות אותם למה שהם, נזנחות אי שם בירכתי המח שלי. אני זקוקה למשהו חיצוני שיזכיר לי - שורה ביומן ההתפתחות של הילדים (שמילאתי באדיקות לראשון, מילאתי באיחור עם זיופים לשני, וכתבתי בו חמש שורות לערך לשלישית - כן, מיק. אני רואה אותך מהנהנת. מצד שני, בתמונות היא לוקחת את שני אחיה בסיבוב), תמונה, סרטון וידאו. ובכל פעם אני נדהמת - כך נראינו? כך הם נראו? זה באמת קרה? היה או לא היה?

את המצלמה הנוכחית שלנו אני שונאת. התמונות שהיא מפיקה גרועות, חשופות מדי, לא מפוקסות גם כשמנסים. ובכל זאת, מכל טיול אנחנו חוזרים עם עשרות ומאות תמונות, שיתוייקו אי שם במחשב וישלפו פעם, אולי, כשיהיה לנו זמן או כשנתגעגע לרגע בחיים. אם נצליח למצוא אותן בין כל התיקיות.
במידה מסוימת אני מתגעגעת לאלבומים של פעם. לדפדוף. ליכולת לשבת ביחד, שלא מול מסך מחשב ולחוות מחדש את החוויות. את כל האלבומים שלנו השארנו מאחור, מאופסנים בישראל. המשקל שלהם היה רב מכדי לסחוב אותם איתנו, ובבחירה בין נוסטלגיה לפרקטיקה, הפרקטיקה ניצחה. לפעמים אני רוצה להושיט אליהם יד ולשלוף את העשורים הקודמים שלנו מהמדף. השנים הראשונות של השאטני, שנתו הראשונה של הבלונדיני - כאילו נעלמו מהזכרון, כי הן לא כאן. משם והלאה הכל דיגיטלי. משומר, אבל לא לגמרי זמין. החוויה שונה. התסכול מכך שהתמונות לא יצאו כמו שדמיינו כשצילמנו אותן - נשאר זהה.

ליום ההולדת האחרון, ובאיחור מחפיר, קיבל השאטני מצלמה דיגיטלית. לא משחק ילדים כי אם מצלמה של גדולים. ומאז הוא רואה את הכל דרך מסך המצלמה (אפילו במונח "עדשת המצלמה" כבר אי אפשר להשתמש). את רוב הטיול הוא בילה בצילום. של נופים, של אחיו, שלנו, של הדמויות שנשקפו אליו ממסך הטלויזיה - יש לנו מבחר תמונות של משחקי פוטבול-קולג'ים, קולקציה נדירה של תמונות מ"בת הים הקטנה" (אל תגלו לדיסני על הפרת זכויות היוצרים הבוטה), ארכיב סרטים הכולל את אחיו עושה העוויות פנים אוויליות ואחותו מוחה ברקע, ומבחר פלאשים שהובזקו ברכב תוך כדי סינוור של כל בני המשפחה. הילד חי בסינמה וריטה. מה שלא מונח על המסך לפניו, לא קיים.

בן של אמא.

ולמקרה שתהיתם, להלן תשובתה של איימי היקרה:

You need to be firm at the beginning, when she makes the plan. Say, "We love having you, but we need to keep your visit to three days. So that would mean you'd be with us from Thursday to Sunday." Also, see if she is nervous about driving home; that may prompt her to put off her return.

אה, חופשה בקוטג' חלומי על הים זה לא הפתרון? אופס.

שתהיה 2008 טובה אליכם.

שמור בטל

נכתב על ידי אורזת, 1/1/2008 01:44, בקטגוריות טיולים, משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
66 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-22/1/2008 20:07

ריאליטי תעופתי

פיל קיגן, האם שומע?
להלן פיילוט לאחד הפרקים הבאים בסדרת המופת שלך, המירוץ למליון. פיילוט עליו עבדו טובי המוחות ובכירי המפיקים:
אם ושלושת ילדיה מבקשים לנסוע לחו"ל, למדינה קטנה מוקפת אויבים. כדי לצאת מגבולות ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הילדים זקוקים לדרכונים. כדי לסבך את העלילה ולהכניס לה דמויות-משנה, התור לקבלת דרכון מעוטר נשר עומד על 4-5 חודשים בעת הסרטת הפרק. המתח בשיאו - האם יתקבלו הדרכונים? האם ישארו בבית? האם יידרשו להגיע לדלפקי חברת התעופה כדי לקבל את כרטיסי הטיסה למרות שאלה הובטחו להם באימייל כחודש לפני הנסיעה?
קאט לפרסומות (אודות שירותי הממשל האמריקאי לטובת האזרח).
בתמונה הבאה רואים את אב המשפחה תולש את שיערותיו, תוך שיחה עם נציגי מחלקת המדינה שלא מכירים את החוקים שמכוחם הם עצמם פועלים. המשפחה יושבת ביחד, מטכסת עצה וברק של גאונות מכה בה: פניה אל חבר הקונגרס המקומי, שמחד - דומה מאד לאוגר ג'ינג'י, מאידך - ידוע כמי שמסייע במקרים כאלה. עשרה ימים אחרי הפניה לאוגר, פחות משבוע לטיסה, הדרכונים מגיעים.
איתם מגיעים גם כרטיסי הטיסה. נשימה עמוקה. לאחר הפסקת פרסומות לרשת חנויות לחיות מחמד, שובו אלינו ליום הטיסה עצמו.

ביום הטיסה היציאה לשדה מתעכבת בשל ביקורי שירותים תכופים של ילדי הבית ומריחת זמן מוחלטת של אמא שלהם. לאחר שאגת "פיפי יש גם במטוס!" (שלב הסינרגיה בין המירוץ לבין סופרנני), יוצאת המשפחה אל הדרך.
משפחה על טפה מגיעה לשדה התעופה ועומדת בתור לצ'ק אין. אם לא יגיעו לטיסה, יפספסו את טיסת ההמשך, ואם יפספסו את טיסת ההמשך, מי ישורנו? הלך על מליון דולר, או בייביסיטר של סבתא, לבחירת הזוכה.
אחרי 40 דקות המתנה, דיילת קרקע לא חיננית בעליל פונה אל האשה, ובמתק שפתיים לואטת - "את יודעת שזה לא שדה התעופה הנכון?".
מבט בכרטיסים מאשר - זה באמת לא השדה הנכון. אולי היה רצוי להסתכל עליהם קודם לנקודת זמן זו.
על סף עלפון, לוחשת האשה - כשרק 15 דקות מפרידות בינה לבין המראת הטיסה שלה. זו שבשדה האחר, המרוחק 40 דקות נסיעה מהשדה בו הם נמצאים - "אולי תוכלי לעזור לי, בבקשה, אני לבד עם 3 ילדים וצריכה להגיע לקונקשן בניו יורק?", כשהיא מגייסת את כל קסמיהם ותכסיסיהם של team Guido, מירנה ושרלה, רוב ואמבר ושאר פרסונות מלבבות.
הפקידה מקמטת את האף המנותח, מקלידה בסדר אקראי כלשהו על מקשי המחשב ומהמהמת לעצמה, בעוד מחוגי השעון מתקדמים והולכים.
המתח בשיאו (הפסקת פרסומות לתרופות נגד חרדה?) והפקידה מחייכת חיוך מתוח ואומרת - "אין בעיה, תעלו למטוס, ובשער העליה למטוס כבר יתנו לכם boarding passes לטיסת ההמשך, תהנו". האשה והילדים מתכנסים למועצת מלחמה. ההחלטה - טקטיקה אסרטיבית וחסרת מעצורים - הולכים על הבידוק הבטחוני בנחישות וברגישות, ואם זה לא יעבוד - התינוקת תבכה.
קצת קשה להעביר לה את המסר הקבוצתי, אבל כשהיא נאלצת להשיל את נעליה האהובות כדי לעבור בגלאי המתכות, היא משתפת פעולה ופורצת בבכי היסטרי.
שלב א' עבר. מגיעים לגייט.

כמקובל במדינות לטיניות בהן סיאסטה היא מנהג צהריים ידוע, ואף שהשעה 10:40 בבוקר, עומד בגייט אדם מנומנם דובר ספרדית שוטפת. אנגלית? לא ממש. כרטיסי עליה למטוס? אין. "תקבלו בניו יורק". ולטיסה עכשיו? תעלו ככה, הדייל כבר יסדר אתכם.
בני המשפחה המיוזעים עולים למטוס. נניח. אם אפשר לקרוא לגרוטאה המעופפת הזו מטוס. לצורך הסרטת הפרק אפשר בהחלט לשקול השאלת מוצג מוזיאוני ממוזיאון חיל האויר בחצרים, 5 דקות מכפר סבא. רצוי עם יעקב טרנר בתפקיד הדייל.
אחרי משחק טטריס-נוסעים, במסגרתו מוזזים נוסעים כטוב ליבו של הדייל השבוז עד שמתפנה מקום למשפחה, כולם מוכנים ליציאה לדרך. כולם, חוץ מהטייס שנעלם אי שם בטרמינל. כך יושבים כלום-מינוס-טייס במטוס, ללא אוורור, מיוזעים עד עמקי נשמתיהם, כשהאשה נזכרת בקונקשן. אללי. אין סיכוי להגיע אליו.

מזל ששינוי החוקים של "המירוץ" מאפשר שימוש בחבר טלפוני. האשה מרימה טלפון עצבני לבעל - "תברר מה עושים בניו יורק, כשאין כרטיסי עליה למטוס, אבל המזוודות כבר הלכו לעולם שכולו סָבָלים".
באיחור של שעה לערך, המטוס יוצא לדרך.
עם הנחיתה, טלפון חוזר לחבר הטלפוני, שבינתיים הרים את חברת התעופה הנוכחית, חברת התעופה של הטיסה הבאה ועוד כמה אנשים בדרך. מצלמה מפקסת על המבט השמח שמתפשט על הפנים כשהאשה שומעת שהולכים ישר לגייט. מקבלים מאתיים לירות. לא צריך צ'ק אין. ואם לא מסתדר, תתקשרי - יש הוראות חלופיות. הוריי.

<בעריכה אפשר להוריד את שלב הריצה בין הטרמינלים של שדה התעופה בניו יורק, את הטרולי שנופל ואת הילדים שרצים כאילו טרול או טרולי רודף אחריהם, או שהם סתם מבועתים מהמראה של אמא שלהם>

לאחר הפסקת פרסומות מרעננת (הפעם מומלץ לפרסם דיאודורנט) הפרק מתמקד בנעשה בשדה התעופה בניו יורק, עת מתבהר שדווקא כן צריך לעבור בצ'ק אין, ובעיקר בבידוק הבטחוני הישראלי, ושהגייט כבר ריק, העליה למטוס מסתיימת ומשפחתנו המוכרת (ופרועת השיער) מגיעה ברגע האחרון.
ואחריה עוד כמה עשרות משפחות ישראליות, על תיקיהן, טרוליהן, שופינגיהן ושאר המטלטלים.
הרגע האחרון נמשך שעה וחצי של עיכוב בהמראה.

בשלב זה בפרק ברור שהקטע הנוכחי במירוץ הסתיים. אפשר לשבת, יש זמן. תשע שעות ושלושת רבעי. בהן אפשר להתרווח, להעסיק את הילדים, להגיע לעמוד 106 בהארי פוטר, להעסיק את הילדים, לתכנן את המשך המסע, להעסיק את הילדים, להרדים את הילדים, להעסיק את הילדים, לתת לילדים לראות סרטים ברצף, להעסיק את הילדים, לאכול אוכל מגומי, להעסיק את הילדים, לנסות לקרוא עוד עמוד בהארי פוטר ולהשבר. וכן, להעסיק את הילדים.

אפילוג לפרק והקדמה לפרק הבא - הגעה לשדה התעופה במדינה מזרח תיכונית המכונה "ארץ". קול נישא ברמה בכריזה - "משפחת אורזת, משפחת אורזת, לדלפק האבידות והמציאות, בבקשה".

ובפייד אאוט של מצלמה מסתבר כי למרות תחושת נצחון רגעית, לא תם המירוץ. אחת המזוודות החליטה לנפוש בניו יורק, שם היא מסתובבת בין דלפקי הבטחון עד לעצם הרגע הזה. אולי היא תגיע מחר, אולי מחרתיים, אולי עופר עיני יחליט ששביתה כללית במשק תמנע מהמזוודה להגיע כליל.

בפרק הבא של המירוץ - איך משפחה עם שלושה ילדים מסתדרת בלי המזוודה עם התחתונים, בארץ קטנה, מוקפת אויבים.
(הפסקת פרסומת לדלתא?)

נכתב על ידי אורזת, 23/7/2007 23:11, בקטגוריות אריזות, משפחתי וחיות אחרות, טיולים
50 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-5/8/2007 09:40

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
אריזה משפחתית 5 נפשות (בלי החתולה) עוברים 9747 ק"מ (בדיוק!) ממזרח למערב.