שמונה בעקבות אחד
היום, לפני שמונה שנים, הוא נולד. השאטני שלי. בכורי.
אם סופרים את זה בשעות-ישראל, הוא כבר בן שמונה וכמעט יום שלם. פה, החגיגות התחילו קצת יותר מאוחר, ויסתיימו אי שם לקראת יום ההולדת של אחותו, בקיץ. או כשאנחנו נקרוס. מה שיבוא קודם.
לפני שמונה שנים הוא נולד, ומאז הוא מלמד אותי בכל יום דברים חדשים. ואני לא מדברת על המיתולוגיה היוונית שהוא מכיר על בוריה, או על יפן הפאודלית, שאותה הוא מדסקס עם חבר טוב שלו, כשהם מנתחים עמוקות את המעמדות השונים ואיפה בדיוק היו ניצבים הנינג'ות שם באמצע.
הוא מלמד אותנו איך חיים, איך פועלים ואיך לא. מה אומרים ומה מצנזרים, איך מעודדים ואיך מגמדים, איך אוהבים.
הוא מנחה אותנו בשבילי חיים שעד אליו לא הכרנו. עוד בטרם נולד הוא לימד אותנו מה היא דאגה. אבל עד שהוא היה שם, בעיניו הענקיות והנמשים שהולכים ומתרבים לו על האף, לא הבנו באמת מה היא. הוא לימד אותנו מה הם גזים (בקטנה. זה היה אחיו שכתב את הטקסטבוק בנושא, שנתיים וחצי אחריו) ואיך הלב נשבר כשאין איך לעזור; הוא לימד אותנו מה זה טורטיקוליס וכמה צריך לעבוד כדי לתקן את זה; על כך שיש תינוקות שלא מדברים בגיל 9 חודשים ושזה בסדר, ממש בסדר. כי כשהוא יהיה מוכן זה יקרה. רק באותו רגע זה יקרה, וממנו והלאה הכל יהיה בסדר.
הוא לימד אותי על סבלנות ועל הצורך בקבלה של דברים שאינם בשליטתי (לא אמרתי שהפנמתי! לימוד אינו שווה ערך להפקת לקחים..), על מחויבות ודאגה, על בלמים עצמיים ועל העדרם לפעמים. על היד הקטנה שלפעמים מחפשת את המקום ביד הגדולה, ולפעמים מתנתקת ממנה במפגיע כדי לעסוק במשהו אחר, חשוב יותר.
יותר מכל, הוא מלמד אותי על עצמי. הוא משקף במדויק את מה שאנחנו מקרינים עליו. את הדברים הטובים - ובאופן קצת פחות נעים, גם את הדברים הלא יצוגיים. כמו ספוג, הוא שם. קולט הכל, מפנים, מעבד ומחצין בדיוק ברגעים הכי סבוכים, מביכים או קשים.
ובשנים האחרונות אני מסתכלת עליו בונה לעצמו את הדרך שלו.
היא לא קלה, הדרך הזו. אני רוצה לעמוד שם לפניו, לסקל את האבנים שעומדות בדרכו, ויודעת שזה בלתי אפשרי. שהוא צריך להתקל בהן, ליפול לפעמים, לכאוב, לקום ולהמשיך הלאה. וכמו שהוא נתקל באבנים שבדרך, אני פוסעת בשביל מקביל של הורות, נופלת לבורות מפתיעים או דווקא שגרתיים, נחבלת בברך או בלב, וממשיכה הלאה. לפעמים הוא נופל איתי לבור, לפעמים מושיט יד החוצה. שנינו מנערים את האבק ואני חושבת שאין דרך אחרת. שככה זה צריך להיות, גם אם זה לגמרי לא פשוט או קל, לשנינו.
כי יחד איתו נולדו המחויבות והאחריות. וקצת אחריהן, מתמהמהת מפאת הלם שינוי החיים, הגיעה גם האהבה. אהבה שאין כמוה. כי אין כמוהו.
כשנולד, אחרי שעות ארוכות ואיומות של צירים וכאב, שמו אותו - יצור אדום ומקומט - עלי. הוא פקח עיניים והסתכל עלי בעיניים אפורות, ענקיות, סקרניות. העיניים כבר מזמן חומות, הוא כבר לא אדום, לא מקומט, אבל הסקרנות עוד בוערת שם.
הוא חכם, הילד שלי.
ורגיש. לפעמים גם קוצני (מעניין מאיפה הוא קיבל את זה?!).
ואוהב מוסיקה, ומנגן להפליא בפסנתר.
והחל מלפני יומיים מחליק במיומנות מרשימה ברולרבליידס.
הוא יודע דברים שמפתיעים אותי בכל פעם מחדש. דבר אחד בטוח - הידע והיכולות המתמטיות שלו טובים משלי פי כמה.
יש לו במיטה, בממוצע, שישה ספרים בכל זמן נתון (ומאיפה זה הגיע, באמת?)
וכשהוא קורא אין דבר בעולם שיפריע לו, הוא מסוגל להעצר עם שרוך חצי שרוך ורגל באויר, כי ראה מילה כתובה (גם אם זה מטריף את אמא שלו. או, אולי, במיוחד אם זה מטריף את אמא שלו).
ואחרי שנה באמריקה הוא בלע את הארי פוטר באנגלית. בעצם, הוא מעדיף כעת ספרים באנגלית. אבל בעברית הוא קורא מגיל 3.
הוא אוהב בייסבול (למה?!) ולא אוהב כדורסל.
ומשחקי מחשב. עכשיו יש לו גם Wii (אחרי מרדף ארוך ומתיש אחר הקונסולות הנדירות).
הוא אח גדול נפלא, מגונן, אוהב ואהוב. וכמו כל אח גדול הוא גם שתלטן ומציק לפרקים.
הוא רזה כמו מקל, אבל מסוגל לגמור 10 קציצות במכה אחת, אם רק יכינו לו את מה שהוא הכי אוהב.
הוא מגלה סימנים של טיינאייג'ר רגוז, אבל לפעמים עוד בא לליטוף או חיבוק.
ולפעמים אנחנו מתכסחים כמו שרק אמא וילד יכולים להתכסח. ואז הוא מתנסח ביכולת של עורך דין מיומן (מסתבר שגם בצעקות אפשר להיות רהוט) ומבעית אותי למחשבה מה עוד עומד לפנינו...
ויש לו את צבע העיניים והנמשים של אמא שלו, את הרגליים של אבא שלו, ואת האופי שהוא שלו. רק שלו.
ואני אוהבת אותו עד השמיים, וחזרה, ובסיבובים, ועד לירח ועודהפעם.
(וזה היה השיר שאיתו היה נרדם, כשעוד היה קטן).
שמור בטל
נכתב על ידי
אורזת, 4/3/2008 17:56
, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-12/4/2008 17:38
