זה של יום הזכרון, לא של יום השואה
כל מיני פוסטים ארוכים יותר יידחו, כי באחד משיטוטי ברשת (לצרכי עבודה, בחיי!) קפץ עלי הבאנר הזה -
 

 
שהוביל לאתר של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל.
הסתכלתי. הסתכלתי שוב. בהיתי. הקלקתי שוב כדי לוודא שאני לא הוזה. ולא, זה באמת שם. הגועל נפש הזה.
 
סליחה על השאלה, אבל למה שיתומי צה"ל האילוסטרטיביים שבבאנר ישנוררו 10 שקלים באמצעות SMS?
האם בשלב הבא יבחרו את "יתום צה"ל נולד" ב-SMSים? "השרדות" בבית הקברות הצבאי? (נראה את היתומים הקטנים והחמודים האלה מצליחים לקבל החזר על טיפולי שיניים מנציגות אגף השיקום. אין לי ספק שזה יהיה קשה יותר מאשר להיות חודשיים על אי טרופי בביקיני ולאכול חרקים).
או שזה מז'אנר הריאליטי הטיפולי? הייתם בחופש כשחבר שלכם נהרג ויש לכם רגשות אשם? שלחו SMS ותתמכו ביתומים האומללים. החבר שלך לא מספיק קרבי לטעמך? שלחי SMS ונקי את המצפון. לא דיברת עם זאת מבית הספר שלך שסיפרו לך שהתאלמנה כי התפדחת? יאללה, ב-SMS אחד את פותרת את הבעיה, וגם מקבלת ניכוי במס.
 
מישהו פה איבד את הצפון לגמרי.
 
יש חוק. חוק מחורבן, מיינד יו, שקובע את תנאי הזכאות של משפחות שכולות לשלל הטבות, זכויות ותמיכה כלכלית. החוק הזה צריך שינוי, ובטח כשבעוד שבוע כולם ינהו בבכי וישבעו ש"במותם ציוו לנו את החיים",הם גם יהנהנו וינדרו לשמור על "משפחות שכולות יקרות, הורים, אלמנות, יתומים, אחים" ואולי אפילו לקיים דיון על תנאי החוק.
וזה דבר שצריך לקרות. חוק משפחות חללים שנפלו במערכה חוקק ב-1950, בקונסטלציה אחרת, של מדינה אחרת. הוא תוקן טלאי על טלאי במשך שנים. התקנות שנקבעו מכוחו שונו מדי פעם, בעקבות לחצים של ארגון אלמנות צה"ל, עוד לפני שהגועל נפש בארגון התחיל (וכאן מגיעה הצדעה לרבין שידע להפגש, להקשיב ולדפוק על השולחן כשצריך, עוד כשהיה שר בטחון בממשלת פרס הראשונה. מאז תמיד הוקמו ועדות, ותתי ועדות ושילשי וריבעי ועדות).
אף אחד לא מדבר היום על השחיקה בתגמולי האלמנות ויתומי צה"ל (בטח יהיו גם מי שיגידו שבכלל לא מגיעים להם תגמולים מהמדינה. תנוח דעתכם, אף אחת, לפחות לא מי שהיא אלמנתו של איש מילואים, אינה מתעשרת מהתגמולים. היום הם גם לא ממש מספיקים כדי לגמור את החודש בלא הכנסה נוספת).
אף אחד לא מדבר על הפער הנפשע בין ביטוחי החיים של אנשי מילואים ואנשי קבע (מצד שני, מדובר "רק" בחללים שמלפני עשרים, שלושים, ארבעים שנה. כבר יש לנו חדשים ואטרקטיבים מהם, ואצלם עניין הביטוח מסודר להפליא).
אף אחד לא מדבר על השלילה המיידית של כל אחת מהזכויות (המעטות) של יתומי צה"ל בני השלושים. כן, בגיל 30 עובר יתום צה"ל תהליך מרגש של דיס-התייתמות, במסגרתו נגוזות באויר הזכויות לתמיכה כלכלית בלימודים, בטיפול פסיכולוגי ובריאותי  בתמורה ל...כלום. בעצם. ביום הולדתי ה-30 חיכיתי שיחד עם המכתב שמוותר עלי מטעם אגף השיקום גם יחזירו לי את אבא שלי (בכל, זאת דיס-התייתמות, זה לא עובד ככה?). גורנישט. שום דבר לא קיבלתי בתמורה. תמיד דופקים את הג'ינג'יות.
(אגב, גם זוטות כמו הזמנות לטקסי יום הזכרון, נעלמות באותו תהליך קוסמי מרגש. אני מודה שהיה לי קשה להעביר את 6 ימי הזכרון הקודמים בלא מכתמיהם של שרי הבטחון לדורותיהם, אבל תמיד יכולתי לסמוך על אמא שלי שתעביר לי את שיאי הרגש והקיטש בדיווח ישיר. מה עושה יתום צה"ל שאמא שלו חסרת כישורי עריכה ופרזנטציה כמו אמא שלי? מזל שבחו"ל גם יתום סוג ד' נחשב חשוב מספיק כדי להיות מוזמן לטקסים, ואפילו לקבל את השי-לחג מטעם כבוד השר. מי זה השנה? אהוד ברק? מובטח חזון מרגש ומרטיט שיצעיד אותנו הלאה, תוך שנזכור את היקרים לנו שבזכותם אנו חוגגים את שנת עצמאותנו ה-60, במדינה שוחרת שלום. או משהו).
אבל אני גולשת קצת מהעניין.
 
כאמור יש חוק.
ויש סיבות טובות לשנות את החוק הזה, ובאותה הזדמנות להוציא חלק גדול מעובדי אגף השיקום להשתלמות ביחסי אנוש (אם אפשר, בצוותא עם אנשי הביטוח הלאומי. הם באמת נוצקו מאותה תבנית). 
אבל בין הצורך בשינוי תנאי החוק לבין שנור ב-SMSים הפער גדול.
למדינה יש חובה (עזבו אותי ממוסרית, חוקית. חוקית למהדרין) לדאוג למשפחות חללי צה"ל. נקודה. צריך לדאוג שהחובה הזו תבוצע כראוי. צריך לוודא שהחוק יופעל בהתאם למציאות של 2008 ולא בהתאם למדד ינואר 1984. צריך לשנות סעיפים משמעותיים בו. יש עוד הרבה דברים שצריך לעשות, לפני שפונים לכיסיהם ולחשבונות הטלפון של אזרחי המדינה.
אם במקום לקבץ נדבות כדי להפיק קייטנה ליתומי צה"ל (אחלה דבר, אגב. במיוחד לתיכוניסטיות שבוהות רוב הזמן במדריכים ששלחו במיוחד בשבילן מהחיילות הקרביים) יקום הועד המנהל החדש של הארגון, שכולי תקווה שהוא טוב ומושחת פחות מקודמותיו, ויצא במאבק לתיקצוב מחדש של החוק, ולתיקונו כדי שיתן מענה לצרכים של היום, אני הראשונה שאשלח SMS.
 
בינתיים, סלחו לי, אסתפק במה שכבר תרמתי בבית. תודה.


 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 30/4/2008 18:44, בקטגוריות הומור שחור, יש לנו ארץ נהדרת
31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-13/5/2008 03:51

פוסטסטרוקטורליזם להמונים

הסמסטר הזה מתיש. מאד. המון עבודה, מטלות שנופלות על הראש כמטר של עיזים, וכשלרגע יש זמן להרחיב את הריאות ולנשום נשימה עמוקה, בדיוק מוצאת את דרכה עוד עז, ונוחתת ישירות על קנה הנשימה. ככה, בשביל החיוניות שבחנק. 
אבל בין כל העזים והקש והגבבה (בכל זאת, העזים צריכות לאכול משהו), מסתנן לו מדי פעם פירור של זהב. הפעם, הפירור הזה הגיע בדמות מאמר נידח* שעוסק בשאלת זהות המידע הדיגיטלי ברשת.
רגע, לפני שאתם מפהקים ובורחים לדיר העזים הקרוב למקום מגוריכם, הסכיתו. מדברים שם עליכם. כן, עליכם, פעוטות שבויי רשת ונושמי אויר DSL צלול. אתם, שכותבים או קוראים בלוגים, מדי פעם מטקבקים (כנסו כנסו, יודעת ת'אמת), קונים פה ושם ברשת, מזמינים טיסה באתר של חברת התעופה ושוטחים הגיגים בפורומים.

מי אתם בכלל? והשאלה החשובה יותר - כמו שאבירמה גולן היתה מנסחת אותה - מה זה משנה.
אני חיה בעולם הזה, למעלה מעשור. כמה מהאנשים האהובים עלי בתבל הכרתי במדיום הוירטואלי. בתחילה, כשהייתי צריכה להסביר איך ואיפה הכרנו, הייתי מגמגמת "אה, באינטרנט". ומיד הסתכלו עלי במבט שכל כולו אמר "אהא! שלוותא זה פה, מעבר לפינה. ברור שמשם היא ברחה". לאט לאט ההכרה שקיימים עולמות שלמים ועשירים שלא באים בהכרח לידי ביטוי במפגשי פנים אל פנים בתנועת הנוער, הצליחה לחלחל לקהלים רחבים יותר באוכלוסיה. נדמה לי שאפילו אמא שלי כבר מבינה שגם בוירטואליה אפשר לקשור קשרים.
אבל מעבר לשאלות הבנאליות על טיב הקשרים ועל המניעים לקיומם, עולה שאלה עמוקה הרבה יותר - ערבוב העולמות וערבוב הזהויות. מי אנחנו בעצם? הדמות הפיזית, בשר ודם, על שלל מרכיביה, או הדמות הוירטואלית, שפיסות ממנה נמצאות בבלוג, בוידאו שעולה ליו טיוב, בפוסט כזה או אחר בקהילה אינטרנטית או ברכישות ברשת? ואיזו מהן חשובה יותר?
התשובה, כמובן, אינה מוחלטת. אבל ההפרדה הדיכוטומית בין "החיים" ל"וירטואליה" בוודאי כבר אינה רלוונטית, ואפילו הטרמינולוגיה משתנה מ"וירטואליה" ל"דיגיטליה".
מי שקורא פה בבלוג מקבל הצצה לפן מאד מסוים בחיים שלי. בדומה לכך, מי שרואה את היסטוריית הקניות שלי באמאזון יכול לחשוב שאני בנאדם מאד אקלקטי, ולדידם של אנשי אמאזון, ממש לא משנה מי היא אורזת שמחוץ למסך. כל עוד הם יכולים להציע לי מוצר שיענה במדויק לצרכים שלי כפי שהם משתקפים בהיסטוריית הקניות והבראוזינג שלי, הם מבסוטים. קוראת, מבשלת, מטיילת, קשורה איכשהוא לילדים, הולכת לג'ים (הא, לא נכון! זה היה בשביל הבעל). זו מי שאני בעיניהם, וזה ממש לא משנה אם יש לי פנים נוספים כאלה או אחרים. העיקר שהקופה מצלצלת בסוף הפיתוי.

בדומה לדמות הצרכנית שלי, גם דמותי הבלוגית או הדיגיטלית היא מאד מסוימת. היא כוללת, בין היתר, חלקים שהשארתי ממני בקהילות כאלה ואחרות, חוויות שעיבדתי דרך כתיבה אינטרנטית.אבל נעלמים ממנה כל אותם חלקי משפטים שהתחילו פוסט שמעולם לא נכתב, כל האירועים, הרגשות, הדעות והמחשבות שלא נכתבו או נכתבו חלקית.  עד כאן, תאמרו, בסדר. זה מה שאת בוחרת להציג וסביר שאנחנו לא מכירים את מי שאת באמת, גם אם נדמה לנו שכן. אבל מה לגבי היחסים שמתפתחים כתוצאה מהיכרויות שמתקיימות במרחב הדיגיטלי? היחסים. כן. עניין סבוך. אבל פחות משנדמה לנו. היחסים שלנו, כולם - דיגיטליים כאחרים - מושתתים על אמונה של הכרת האחר. אבל אנחנו לא באמת מכירים את מי שמולנו עד תומו. רק את הפנים שהוא או היא בוחרים להציג בפנינו, כמראה למה שאנחנו מציגים בפניהם. עליהם אנחנו משתיתים את האמונה שלנו בהכרת האחר ובטיבם של היחסים, באופן לא מאד שונה מאנשי השיווק של אמאזון.
כשאנחנו עובדים, אנחנו מציגים בפני הקולגות שלנו מצג מסוים. כשאנחנו לומדים - מצג אחר. בגינה עם האמהות שרודפות אחרי עוללים - אנחנו מופת של הורות, ובבית - לא תמיד כאלה.
וזה בסדר. לגמרי בסדר.
מערכות יחסים הן אינסטרומנטליות - הן ממלאות צרכים שונים שלנו, ברגעים שונים: הן יוצרות צחוק, עניין, כעס, אתגר, תמיכה, סיוע, תסכול, הכלה, דרבון, קושי. אבל לא כל מערכת יחסים אמורה או יכולה למלא את כל הצרכים (ברגע שהוצאנו את הילדים שלנו מהמשוואה). לכן הדמות שלנו, כפי שהיא מוצגת בעיני האחר טובה דיה, גם אם היא חלקית ומורכבת מפיסות מידע שלוקטו במדיום ספציפי ומוגבל. זו הדמות שעל בסיסה מושתתת מערכת היחסים. אנחנו אומרים לחברים שלנו את מה שאנחנו חושבים שהם ירצו לשמוע (וזה כולל לפעמים, אבל לא תמיד, את האמת המלאה). אנחנו חוסכים בפרטים המיותרים, ומדגישים את מה שחשוב לנו או להם, לפי ההבנה שלנו את מה שמתרחש בינינו. סוג של שיווק, לא?

שהרי, מה זה משנה לכם אם אני בלונדינית, שחיה באחוזת פאר בכפר או בת 15 מבת ים, ואולי בכלל גבר? יחסי הבלוג בינינו נסמכים על העובדה שאתם מכירים פן מסוים שלי, ואני מכירה את אותם פנים שאתם חושפים בפני. כשלוקחים צעד קדימה, בשיחות שהן ארוכות ועמוקות יותר, במייל, בטלפון (יש עוד חיה כזו?!) או פנים אל פנים, המאזן משתנה שוב ושוב, כדי לתמוך בשינוי של מערכת היחסים כולה.. 

ולשאלתה של אבירמה (שהפן היחיד שלה שאני מכירה הוא תוצאת החיקוי המופתי של עלמה זק) - החשיבות היא בעיקר בקביעת הגבולות של עצמנו. לדעת מה אנחנו יוצרים במחי כתיבתנו, מה התועלות ומה החסרונות של החשיפה, ולהבין שאנחנו לא נדמים בעיני אחרים כדמות העגולה שאותה אנחנו חיים ומכירים. אנחנו שטוחים כי כך יצרנו את עצמנו כפי שאנחנו נשקפים בעיני אחרים. 


אה, ולפני חצי שעה עברתי את ביקורת וועדת הדוקטורט של השנה הראשונה. לא עפתי מהתכנית. הנה עוד מערכת יחסים עם פן מאד מסוים. אני והועדה שלי. הם מכירים אותי בכתיבה, בעבודה, בהבנה שלי. אין להם מושג מי האדם שמאחורי הרעיונות והמילים (אולי זה גם כי הם אמריקאים עד זרא). עכשיו אני יכולה לשבת ולהמם אותם במילים השנונות שלי כשאכתוב את המאמר שיסכם את כל מה שאמרתי עכשיו, באופן הרבה יותר אקדמי ומדויק. אתם הרי עזי הנסיון החביבות עלי. 

---

* תום, בשבילך - לא ברור לי מה חשבו הכותבים כששלחו מאמר פילוסופי במהותו לכתב עת במנהל עסקים. אולי בגלל זה רק אני ואמא שלהם קראנו אותו...

Zwick, D., Dholakia, N. (2004). Whose Identity Is It Anyway? Consumer Representation in the Age of Database Marketing. Journal of Macromarketing  24, 31

 
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 15/4/2008 22:00, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, על עצמי לספר ידעתי
124 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מאזינה ברקע ב-22/4/2008 16:51

18,471