Curious George

אוקיי, בואו נשים את הדברים על השולחן. לשמוע (ולשאוג) את Careless Whisper עם עוד 20,000 איש, מפי הגבורה עצמה, כשהמנעד שלו לא זז מילימטר ב-25 השנים האחרונות, זו חוויה שמימית.

הנה, אמרתי את זה ושרדתי.      

אמנם לא לבשתי את אוברול הניילון בצהוב זרחני ששימש אותי נאמנה עת הקשבתי לראשונה לשירי וואם! (חייבים את ה-!), אני בספק אם מלבוש המופת הזה היה עולה עלי לו הייתי מנסה להכנס אליו, בכל זאת, עברו אי אלו 23 שנים מאז כיתה ח'. גם אם הייתי עומדת בסטנדרט הרזון (הגובה נשאר אותו גובה) של גיל 14, נדמה לי שאמא שלי כבר מזמן הפכה את האוברול הזה לכיסוי לכלובי תוכים, מצנח רחיפה או מפיות קרושה זרחניות. גם בלי האוברול, ועל אף חששות מוקדמים שמקורם בהופעה מזעזעת באמריקן איידול, עבר עלי אמש ערב של שכרון חושים.  

25 שנים אחרי תחילת הקריירה שלו (ואם אני סופרת נכון, 27. 25 זה רק לאמריקאים שלא יודעים לזהות דבר טוב כמו קלאב טרופיקנה כשהוא מונח להם מול העיניים) הוא נתן את אחת מהופעות חייו. והביקורות מהופעות קודמות בטור גורסות שכל אחת מההופעות היתה הופעת חייו. האיש לא פספס. תזמורת ענק בשתי קוליסות בנות שלוש קומות כל אחת, 6 זמרי וזמרות ליווי, וידאו ארט משובח (עם שימוש תכוף להפליא בצבעי הקשת) ותמונות מוקרנות מהחתונות של ליז טיילור ושל החיבוק המפורסם של קלינטון ומוניקה לווינסקי (הבחורה הזו מסתובבת כאן בבלוג יותר מדי), אילוסטרציה של תקליט (!!) והדמיית נחיתה של מסוק בתחילת Outside, שעתיים הופעה, עשרים דקות (על השעון!) של הפסקה, ואחד אלוהינו.  

לא שלא היו בעיות. השנים לא לגמרי היטיבו עם ג'ורג' (ותיכף אסייג) - הוא הולך והופך דומה לרינגו סטאר עם השנים. ולא, זה לא דבר טוב. מצד שני, כשהוריד את המשקפיים האיומים - שקנה כנראה בשוק בבידיא - בסוף ההופעה, חזר החיוך מעוטר הגומות שכבר ב-Fantastic עשה את זה לג'נדר הלא נכון. הסאונד לא היה מהמשובחים. וזה באנדרסטייטמנט. לא יודעת אם בגלל האולם המחורבן (בכל זאת, אולם ההופעות המרכזי של DC, לא יפה ללכלך) או בגלל מערכת ההגברה, ואולי בגלל המבטא הבריטי-ערס שיש לבחור, היה קשה להבין אותו כשדיבר, והיה קשה להפריד את המילים מהמוזיקה המשובחה, כששר. אבל אני, מכ'פת לי? את המילים אני מכירה בע"פ, וגם בשירים הנידחים ביותר, שבהם עמד הבעל בוהה בתדהמה מולי, הן קיפצו הישר מירכתי מוחי המקשיש והושרו (נגיד. אם הייתי יודעת לשיר) כמו בגיל 14. וזה היה כייף. כל כך כייף.    

הוא צחק, סיפר אנקדוטות, הראה תמונה שלו מהילדות (נו, דודה שלו ישבה בקהל), מסר נשיקות לקני, החבר שלו, קינטר את הבעלים האומללים שנסחבו עם נשותיהם המזדקנות (ואפילו סידר להם קטעי וידאו סמי-ארוטיים, כדי שלא רק הגייז יהנו) ובאופן כללי היה כה מתוק ומוכשר, שהתחשק לקחת אותו הביתה לאמא, עטוף באריזת מתנה בצבעים זרחניים.  

שעתיים. שעתיים עמדנו על הרגליים, כל המטרוניתות הכבודות שרגליהן כבר עייפו מורידים וריצה אחרי הילדים, שעתיים רקדנו, כולל הבעלים שבהתחלה העטו על עצמם הבעת פנים של "אני פה בגלל אשתי", שעתיים שרנו (טוב. שרתי. הוא הצטרף פעם בעשר מילים), שעתיים התמסרנו לקסם הג'ורג'י. והקסם לא פג.  

מדי פעם, במיוחד בביצועים של שירי וואם! (כן, גם אנדרו רידג'לי קשישא הפציע מדי פעם על המסך) נזרקתי 23 שנים אחורה, לחדר אחד, שקירותיו צבע לימון, אבל אף אחד לא ראה אותם - כי הם היו מכוסים ב-21, כן, 21 פוסטרים של הוד מעלתו המלך ג'ורג' (אמרתי לך שהיו לו תחתונים לבנים?!). השנים - שנות השמונים, הימים - ימי חדש, חדיש ומחודש, ואני - שנמנעתי ממלחמות עופרה נגד ירדנה, או תיסלם נגד בנזין, נפלתי שדודה לרגלי ה-182 ס"מ של ג'ורג'. בעולם האכזר שבו לא היה אינטרנט לכל נערה, נאלצתי לאסוף פירורי מידע ממקורות עדכניים הרבה פחות, כמו גליונות עבשים של המגזין הגרמני האיכותי "בראוו". היות ואני לא ידעתי מילה בגרמנית (למעט "שנל, שנל, יודן"), גייסתי את סבתא שלי למשימת התרגום. וכך, מחברת הזכרונות הוואמית שלי כללה פריטי מידע גזורים ומודבקים היטב, ובצידם תרגום לעברית נטולת ע' בכתב היד של סבתא שלי (כיידישאית טובה, סבתא שלי מאמינה שע' היא רק סוג של ניקוד). הפנטזיה שלי אז היתה שיום יבוא, ג'ורג' יצנח על סף דלתי, יבין שאני זו שהוא חיכה לה כל חייו, וימלט אותי מחיי זוועה בעיר המחרידה שבה ביליתי את נעורי, אל לונדון הגשומה אך הנוצצת או אל שאלה קטן באלפים, לחגוג בו את כריסמס.  נו,

את סוף הסיפור כולנו יודעים. ג'ורג' חיבב שירותי גברים יותר מאשר חדרי נערות בצבע לימון. אני הדחקתי את האהבה לפופ-איכותי-אך-לא-נחשב, בימים שבהם הכי ראוי היה להעריץ את מוריסי ואת ג'יזז אנד מרי צ'יין, ולא גיליתי לעולם שבעצם ג'ורג' ואני נועדנו לחיות את חיינו ביחד.

ברבות הימים גם הפוסטרים ירדו מהקירות, המחברת נעלמה אי שם בנבכי הבית של אמא שלי, ואני הדחקתי כה חזק עד שכששאלה אותי מישהי שהיתה איתי בטירונות איזו מוסיקה אני שומעת בווקמן, אמרתי בהתנשאות - "פיטר גבריאל וקייט בוש". אלה היו שתי הקסטות היחידות שזכרתי לקחת איתי בקיטבג...

לקח לשתינו קצת זמן של גישושים וחשדות הדדיים כדי שנתוודה זו בפני זו, שבעצם אויבות אנחנו - כי שתינו אמורות לחיות בבוא הימים עם ג'ורג'. לה היה פור עלי, כי היא גרה כמה שנים בלונדון וידעה בדיוק איפה הוא למד, ואיפה גרה המשפחה שלו. הזונע. אבל מאחר והמרחק בין בה"ד 12 לבושי-מידס, השכונה הבינונית בה הוא גר, היה בערך כמו המרחק בין ישראל לבין הירח, הסיכויים של שתינו היו דומים, ובמקום להלחם זו בזו, החלטנו לאחד כוחות, ולחלק את שלל הג'ורג' בינינו אחר כך.

אחת התובנות הראשונות שפיתחנו היתה שראוי לנו להסתיר את סודות הג'ורג' מהעולם, ובמקום זה להעמיד פני נשים אינטיליגנטיות, שנונות, שאוהבות לקרוא את ספרי האוניברסיטה המשודרת ולשמוע פיקסיז. טוב, היא באמת אוהבת את הפיקסיז.

שתינו הצלחנו בכך כל כך, עד שאפילו בני הזוג שלנו לא ידעו שהם מגדלים זוגיות עם פרחות לטנטיות, חובבות יורו-טראש, שלא באמת אוהבות לקרוא שירה. ולמרות ששתינו אוחזות במקצועות חופשיים נחשקים, אנחנו מעדיפות לשבת מול המחשב, לשחק סוליטר ולשמוע וואם! ורובי וויליאמס באייפוד. בשיחות חולין אנחנו מפגינות שיירים אינטלקטואלים משתדלים, אבל בינינו אנחנו יודעות את האמת - אם ג'ורג' יגיע, שתינו משאירות מאחור את בני הזוג והילדים, ופוסעות לעבר השקיעה האפלולית של שירותי הגברים בלוס אנג'לס בלא הנד עפעף.  

 

אבל לקראת גיל 40, נדמה לי שכדאי להתמודד עם האמת - הטעם שלי במוסיקה קלוקל. אני נמצאת בערך 5 שנים מאחורי האופנות המוסיקליות, ויש ז'אנרים שלמים שאין לי שום יכולת להבין (דאנס, טראנס וכל מה שבא אחרי 1991), אני אוהבת לשכב על הספה עם שוקולד ולקרוא ספרי צ'יק ליט חלולים, לא קראתי מעולם את "מלחמה ושלום" או את "מדאם בובארי", ואת רוב ספרי האוניברסיטה המשודרת שקניתי בשבוע הספר מעולם לא קראתי. הם נראו מצוין על הספריה. אני לא אינטלקטואלית, אני רדודה. ואני חיה עם זה בשלום.    

מאז שגילינו זו לזו את צפונות ג'ורג'נו עברו 19 שנים.

בשבוע שעבר היא ילדה את בנה השלישי.

אתמול אני עמדתי באולם, סימסתי לה תמונות מההופעה (חרא מצלמה יש לי בטלפון), צרחתי כנערה בת 15, רקדתי והשתוללתי כמו שלא עשיתי שנים (וקניתי חולצה! בקרוב בארץ). ובהדרן הלפני-אחרון, רקדתי סלואו לצלילי Careless Whisper עם הבחור הכי שווה באולם, שיודע כמה הטעם שלי במוזיקה נחות. וזה לא היה ג'ורג'.

 

(פטורה בלא כלום אי אפשר, נכון קיטי?) -   

זה היה, בביצוע מצוין, לרבות איזכורי רידג'לי.  

 

וגם זה, לקינוח ההופעה (כולל לינדה אוונג'ליסטה הבלתי נמנעת)  - 

 

והביצוע המופתי שלו ל-Feeling good של נינה סימון :

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 30/7/2008 22:31, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, נעים, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת בארץ הקודש ב-17/8/2008 21:12

אוּפָלֶה *

9,500-12,500 BC - “Hair combs as delousing implements were both effective and ancient. The comb dates as early as the Natufian period (9,500 – 12,500 BC) and its design has changed little over the millennia. In earliest times combs were made of ivory and bone". [Dayagi-Mendels, 1993] [King & Stager, 2001]

מכל מלאכות ההורות, השנואה עלי ביותר היא פליית כינים. תנו לי החלפת חיתולים וניגוב ישבנים, המטירו עלי אקמולי בטעם תות (שקרנים, הוא בטעם איכסה!), התקילו אותי בילדים חולים, בוערים ורועדים, שפכו עלי תועפות של קיא ופליטות, והשיתו עלי התקלות על בסיס יום יומי מצד בית הספר. עם כולם אתמודד. רק את הכינים, במטותא, קחו ממני.

במאמר מוסגר, אני חייבת להודות שההתקלויות שלי עם עולם הכינמת (מהצד ההורי) היו מעטות עד עתה, ויכולות להמדד בשתי אצבעות בלבד, ובכל זאת - כל אחת מהן היא בסדר גודל של מבצע ברברוסה, אם לא כיבוש כולל של חצי האי קרים. אני מתעבת את הווילדע חייעס חובבות ה"צומוד" האלה, והן - בתורן - מעניקות לי תחושה של חדלון אישים מוחלט וכשלון מהדהד.

מדי פעם אני נהנית לבחוש בשיערותיהם של הטף. לכל אחד מהם צבע שונה, מרקם אחר ותחושה נבדלת. יש משהו מאד אינטימי במגע שבין היד לבין הראש, זה סוג אחר של ליטוף מאשר אלה שנוגעים בפנים או ממזמוז רגליים (קוראים לי אורזת, ואני מכורה לכיווצ'וץ' רגלי פעוטות) מזדמן. הבנים כבר מזמן לא מרשים לי לנשק אותם, השאטני הוא בכלל סרבן הבעת רגשות מתמיד. ודווקא את הבחישה המזדמנת בראש כולם מחבבים. אלא מאי, שכשבבחישה הזו משתתפים יותר מאשר הנבחש והבוחש, וקהל של חרקים קטנים ובזויים עושה גל לכל תנועה, ההנאה - אפעס - נפגמת קצת.    

6^th Cent BC -  A carved ivory fine-tooth comb, dating from the Persian period, was excavated in Ashkelon, Israel. [King & Stager, 2001] 

1^st Cent BC - Head lice were found on hair combs excavated in Israel and dated from the 1^st century BC to the 8^th century AD. [Mumcuoglu & Zias, 1988]

100BC -200AD -  A wooden comb (dated: 100BC – 200AD) was found at Ein Rachel in the Negev desert; it contained 10 head lice and 5 nits. [Mumcuoglu, 1996]

היתרון במגורים בארה"ב הוא שכאן, בדומה לשאר הפאראנויות הבריאותיות המעסיקות את האומה כולה (מי אמר עמדות רחצה לחיטוי עגלות קניות ולא קיבל?), כינים זוכות להדרת כבוד כזו, שבמערכת החינוך הישראלית אפילו מורים לא יכולים לחלום עליה. בניגוד לאווירת ה"יאללה, כור היתוך, הכינים שלי-שלי, ושלך - גם שלי" השלטת בארץ, כאן ילד מכונם מורחק באחת מכל השתתפות בפעילות חינוכית, ולא יכול לחזור עד שיוכרז כנקי מכינים וביצים, גם מתחת לציפורני הידיים ובין שיערות האף. התוצאה היא שבמשך שנותינו כאן לא זכינו לביקור של הזוועות הקטנות האלה. וכך המשכתי לבחוש בשיערות ראשיהם של הילדים בחדווה אולם בלי שום עניין נסתר.

עד שהגיע הבולטין מהקייטנה שבישר על כך שילד אחד נדבק בכינים (והורחק עד שיוכח אחרת), וכדאי ואף מומלץ לנו לבדוק את הילדים. כרגיל, תייקתי את הנושא אי שם בירכתי המח, את הנייר השלכתי לפח, והמשכנו בשגרת היום. וכך הגענו לשעת הסיפור שלפני השינה, שמטבעה היא שעה שלפני השינה, כלומר אי שם בערב, בואכה לילה. מתוך חוסר עניין לציבור אני בוחשת כהרגלי בשיערות ראשו של הבלונדיני ומגלה ביצה. ועוד ביצה. ולול שלם שהתיישב לו בעורף.

"בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעל!" זעקתי מרה, "רוץ ל-CVS ותביא משהו שיטפל בחייעס האלה! מהר"

מזל שה-CVS פתוח כל הלילה. מזל גדול יותר שהוא ברחוב הניצב אלינו.

יצא האומלל לדרכו, ובעודו באוטו הוא מקבל שיחת טלפון מפתיעה:

"בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעל! תביא מנה כפולה. גם לשאטני יש. ותביא את הכי חזק שיש. פראתיון, מלאתיון, איזה חומר הדברה שתמצא. שומדבר אורגני או טבעי. אני רוצה אותן מתות, ואני רוצה את זה עכשיו".

חזר הבעל עם אריזה כפולה, הילדים הושבו מול הדיוידי ומבחר גועלנפש קטלני הומטר על ראשם. לא שיש לי חיבה מיוחדת למגע בחייעס האלה, נהפוך הוא, אבל כדי שהן יפנימו את המסר הכימי עיסיתי היטב את ראשיהם של הטף, שהיו מבסוטים חלאס מהעניין, חפפנו, שטפנו, פלינו וסרקנו אותם עד שנראו כמיטב הבר-מצווה-בויז-אנד-גירלז (כן, גם שלוש השיערות של המיניאטורה זכו לחיבוק אוהב של הזוועות הקטנות). מדי פעם הפלטתי קללה עסיסית (במיוחד כשהייתי בטוחה שזהו, מיצינו את העניין, ומיד הפציעה איזו ווילדע. חיה. לגמרי. עם חיוך מבסוט מעצמו בין השיניים, ותנועת "נה-נה-בננה" של גפי הפה, משל המלאתיון היה בגדר תופינים ומגדנות עבורה. זונע. כך הילדים למדו מה אומר המשפט "כוס אוחת אבוק", לא באופן מילולי, כי אם באופן אקספרסיבי, לרבות תנועות ידיים ורקיעות רגלים. אה, כן. הם גם חזרו עליו בהנאה מרובה).  

17^th Cent. -  A bone fine-tooth comb dating to the 17^th century New England Puritans was discovered during the “Big Dig” in Boston, MA in 2000. [Johansen, 2007] 

אחרי שהנוער הושכב סוף סוף לישון, התפנינו - הבעל ואני - לקצת רומנטיקה.

"חומד, נכון שנורא בא לך לבדוק אם יש לי כינים?"

הבעל, שיודע היטב מאיזה צד מרוח המלאתיון שלו, המהם משהו לא מחייב ומיד החל לפשפש באחורי ראשי. לא עברו שתי דקות והוא הרים את ראשו (המגולח עד דק, המאנייק) ובחיוך של ניצחון הודיע - "יש! גם לך יש!".

אינעל דין בבור אילי ג'בהום.

אני? אני שחטפתי את תקרובת השמן-נפט-חומץ בכיתה א', עת אמא שלי המבועתת פנתה לסבתא שלי ניצולת המחנות, שמבחינתה כינים הם סוג של אויב לאומי?

אני, שמאז גיל ההתבגרות לא ראיתי בדל קצה של כינה עלי?

אני, שמתחזקת שיער ארוך (מדי), שיורד לו בנחת הרבה מעבר לקו הכתפיים?

אני?!

ס'אמק ערס.  

~1870 -             In Marion County, Arkansas “A strong solution of lye soap was used against head lice, along with combing the hair over a paper or cloth with a fine-toothed comb. Kerosene was used in case the other failed.” [Smith & Blakenship, 1976]

 

כך נשלח הבעל שוב, באחת עשרה בלילה, ל-CVS, להביא משהו קצת יותר חזק. שקלתי בחיוב גז עצבים או סוג אחר של לוחמה כימית, אבל למרבה הצער, CVS לא מציעים את זה שלא בהתוויה צבאית. הסתפקנו בנגזרת של המלתיון.

וכך בילינו לנו ערב רומנטי, בו הבעל פולה ממני ביצים, ואני מקטרת ומקללת חליפות, שיערותי נתלשות בזו אחר זו, והמבטים של שנינו הופכים להיות מזוגגים לאיטם - אולי בגלל הכימיה, ואולי מפאת השעה. רק באחת בלילה קרסנו על יצוענו (המצופה במצעים נקיים, ונטולי כינמת בעליל).

   

אשה בורחת מכינה (דָגה)  

למחרת התברר העניין בכללותו. עיון מהיר בכתב העת המדעי המרתק Animal Behaviour, העלה כי מאחורי כל עניין הכינים, מסתתר - תודו שהופתעתם - סקס.

נכון שמעולם לא חשבתם שכינים הן סקסיות, או יכולות לשמש כאפרודיזיאק מלבב (לא, לא כמשקה אלכוהולי אה-לה-מלצר-יש-לי-תולעת-בטקילה)? עכשיו הודו בטעותכם. מחקר שנערך על קופי המקאו באינדונזיה העלה שקופות מקק מקיימות יחסי מין פעם וחצי בשעה. כן, כן. פעם וחצי בשעה (בממוצע, אפשר לנשום לרווחה). לעומת זאת, אחרי שהן זכו לפליית כינים מגופן מידי זכר אטרקטיבי (את ה"אטרקטיבי" אני הוספתי. איזו קופה שמכבדת את עצמה תתן לזכר לא אטרקטיבי לגעת לה בכינים?), קופץ המספר ל.... 3.5 פעמים בשעה. יתרה מזו, הן כלל לא רוצות סקס מזדמן אחרי פליית הכינים. הן רוצות את מי שהיטיב איתן. מה שמוכיח מעל לכל ספק שקופות מקאו הן בסה"כ סוג של מרתה סטיוארט - ישימו את הנעליים בכניסה לבית, לא יזרקו את התיק באמצע החדר, קרש השירותים יוחזר למקום ופה ושם יפלו להן כינים, והן מאושרות, חגורות בסינר לבן ומעומלן, ונכונות לסקס על רצפת המטבח. הזכרים, מצידם, נאלצים לפלות כינים בתדירות ובדבקות רבה יותר (16 דקות לכל הפחות, לפי החוקרים) כשפחות נקבות נמצאות בסביבה. כרגיל, עניין של היצע וביקוש. כלומר, כמו בכל מערכת יחסים - אם אי אפשר לפזול החוצה, צריך להסתדר עם הבאגים הקטנים שבבית.

אלא בניגוד למסקנתו של החוקר המלומד מ. גומר, מסתבר שבני אדם שונים מעט מקופי המקאו:

1. יש להם עבודה בבוקר.

2. יש להם גם ילדים בבוקר.

3. יש להם 3 מכונות כביסה מלאות מצעים ומגבות להרתיח, לייבש ולקפל.

4. כשיש כינים בבית, הדבר האחרון שבא להם לעשות הוא לחכך ראשים או איברי גוף אחרים זה עם זה.

5. הם לא חיים ביער גשם אינדונזי, למרבה הצער.  

1921 - George A. Auden (1872 – 1957)  recommended Derbac soap lather as a pediculoside. However, he noted that the head louse “… can be dislodged by many repellant substances accompanied by mechanical means, such as the Secker comb. … Lice, however are so resistant that only prolonged application of most substances, with the exception of mineral oils, will kill them. Moreover, lice which appear to have been killed are frequently quite active a couple of hours later. Thorough combing out is therefore essential.” [Auden, 1921] 

---

* אופלה - איכסה, בספרדתית [המיניאטורה, 2008]

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 25/7/2008 19:44, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
66 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דרורית ב-30/7/2008 16:19

אמאל'ה!

אחת המתנות הכי שוות שקיבלתי לבת מצווה היתה טייפ. כן, כזה עם קסטות*, לא קלטות, חלילה. נורא רציתי טייפ. לכל הילדים השווים (אז עוד לא קראו לזה מגניבים, בעצם אולי גם היום כבר לא קוראים להם ככה, היתה למגניבות עדנה קצרה בשלהי שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת) היה טייפ.

אז קיבלתי. דאבל-קסט, של אייווה, עם רמקולים מתפרקים. הכי מגניב בעולם.

דא עקא, שלא היה לי מושג מה שמים בטייפ.

הטעם המוסיקלי הקלוקל שלי התפתח רק לאחריו.

כך שיצא שעם ארנקי בידי הלכתי לחנות התקליטים** השכונתית, שבה המוכר/בעלים/רב אמן היה מצייר תמונות שקיעה בטוש שחור על עטיפות המתנה שלו. את כל דמי הכיס שחסכתי בתקופה הקודמת תכננתי להשקיע בקסטייה מפוארת. ניגשתי, כולי מבוכה, וביקשתי ממנו עזרה. הוא היה מוקסם מהעובדה שבגיל 12 אין לי שמץ של מושג מה אני רוצה לשמוע. מבין שלוש הקסטות שקניתי באותו יום, אני זוכרת בבטחון רק אחת - סופר טרופר של אבבא. הקסטה הזו נשחקה עד דק, בטייפ, בווקמן ***, ובטייפים של חברים. לימים היא נזנחה אי שם על השידה בחדר שהיה שלי, והיום הוא "חדר הנכדים" אצל אמא שלי בבית. אם אחפור עמוק בארונות שלה, יש סיכוי טוב שאוכל למצוא אותה, אלא שאין שום דרך לנגן אותה מחדש באחד מאמצעי הניגון הזמינים לי. זמנה של הקסטה עבר, אפילו אחותה הצעירה הקלטת נשכחה מדעת.

אבל בניגוד לה, ובדומה לג'וקים שישרדו גם את המלחמה הגרעינית הבאה עלינו, אגנטה, ביורן, בני ופרידה (שהתעקשו לקרוא לה אנני פריד, בשביל ה-A החסרה) יגיחו גם הם מהמקלטים האטומיים, שניה אחרי המלחמה, וישוררו את Dancing queen בעומדם על חורבות האנושות. כן, זו פיסת התרבות שנשאיר אחרינו כדי שתרבויות מפותחות יותר יוכלו להתחלחל (בעצם, מה עדיף? אבבא או יזהר כהן?).

 

עשרים וחמש שנים אח"כ, אני יושבת באולם קולנוע חשוך, ומצפה לממתק. מאמא מיה, ברשות מריל סטריפ ופירס ברוסנן מגיח למסך היום.

האולם מלא נשים, וכמה בעלים שנגררו בכח, קשורים בשרידי קסטות, ויושבים מבויישים, מסתכלים זה על זה כעל חברים לצינוק. רובם בוגרי המחזמר (מסתבר אח"כ, כשהם מקדימים צחוק לויץ ומספרים זה לזה את העלילה, לא שיש הרבה ממנה), רק אני לא. אני פה בשביל השירים.

את הסרט עצמו אפשר לסכם ככה -

מריל סטריפ נורא נהנתה.

גם פירס ברוסנן נהנה.

קולין פירת' נהנה, למרות שהוא מאד השתדל לשמור על ארשת הפנים הצנונית-חמוצה-בריטית-הו-אני-כה-חשוב-וסובל-כבר-שנים-מאותו-מטאטא-שתקעו-לי-אתם-יודעים-איפה-בבית-הספר-הפרטי-האקסקלוסיבי-שבו-למדתי (ובלי להרוס את העלילה, מטאטא שנתקע במערכה הראשונה וגו').

כנראה שגם סטאלן סקארסגרד נהנה, למרות שהוא מבליח הרבה פחות משני חבריו, וגם מחייך פחות. בטח, עם שם כזה, איך אפשר לחייך?

מי שהכי נהנות, יחד עם הגב' סטריפ, הן ג'ולי וולטרס וקריסטין ברנסקי, שחצי מהסרט הייתי בטוחה שהופיעה בסדרה הבריטית המעצבנת, נו איך קראו לה, על צמד החברות הערסיות בשנות הארבעים לחייהן, ולא היא. היא בכלל הופיעה בסדרה הנשכחת (וטוב שכך) "סיביל".

מי שהכי נהנה שם היה אקי אבני. נו, בטח. מהנחיית מלכת היופי בחסות "לאשה" היישר למעמד החתן של מריל סטריפ. לא הייתם נהנים? לא ממש הצלחתי להבין איך אקי אבני הגיע להופיע בסרט כזה בלי ששבעה ימים של ידיעות יעשו עליו לפחות כתבת שער, אבל אז אמרו לי שזה לא אקי אבני, אלא בן דודו הנשכח מצד סבתו סולטנה ועוגיות המלח שלה, דומיניק קופר, שעוד בימי "חסמב"ה" היה מחלטר בתור הכפיל של אקי.

בקיצור, כולם נהנו.

ומה עם הקהל?

קצת פחות. העלילה (נניח שיש כזו) תפורה בתפרים גסים מהרגיל, אפילו כשמדובר בסטנדרטים של מיוזיקל, שבו הטקסט אמור להיות לכל היותר קטע קישור בין שיר לשיר), השירים - אללה ירחמם - מושרים על ידי השחקנים. ואם לקחת כדוגמא את פירס ברוסנן, הבחור נאה, ואף שרמנטי, אפילו בגילו המתקדם. אבל לשיר הוא לא יודע. בכלל. כלומר, בערב הקריוקי השכונתי בבוורלי הילס סביר שיהיו מי שידיחו אותו מהבמה מיד. אפילו מריל סטריפ שרה טוב ממנו, וזה לא אומר הרבה לזכותה. קולין פירת', לעומת זאת, שר ישירות לתוך המטאטא התחוב בעכוזו.  מזל שבבטן יש לו חלל תהודה מרשים.

בקיצור, היה עדיף לו ה"ה ביורן את בני (ע"ר) לא היו מסתפקים בתפקיד מפיקי העל ומופיעים לקמיאו רגעי על הפסנתר, ומחלצים את השירים שלהם מפיותיהם המולבנים היטב של שחקני הסרט.

 

אז למה בכל זאת ללכת?

כי השירים שירי פופ-דיסקו-טראש איכותיים שכמותם, עומדים גם בזוועות שמחוללים בהם פירס ומריל בחדווה רבה.

כי יש קטעים משעשעים. לפעמים.

ובעיקר - כי יש שם חבורה של נשים, כן, נשים, מבוגרות, לא מאד מתוחות (למעט קריסטין ברנסקי שגם צוחקת על זה לא מעט), עם הרבה קמטים ופולקעס לא קטנים, והן נהנות מהחיים שלהן (ותודה לריטה ווילסון שהביאנו עד הלום). כי הסרט חוגג את זה שנשים שולתתתתותתתתתתתת, יכולות להתאהב ולזרוק, לשכב עם מאות (טוב, שלושה פחות או יותר בו זמנית) ולהנות מזה, לגדל ילדים ועצמאות, לבעוט למוסכמות הקתוליות ישר בין העיניים, ובאופן כללי להיות שמחות. וכי, לשם שינוי, העירום היחיד בסרט הוא של ישבן גברי (וגם הוא לא שרירי מדי).

וזה כייף. כייף גדול.

גם אם לא מושלם, או רחוק מאד מלהיות סרט מושלם, אין לי שום ספק שהוא יכול להפוך לסרט קאלט.

 

ואם כבר אבבא, תנו להם בכפיים:

 

 

ולחלופין -

---

* קסטה - מונח ארכאי המתאר צבר קבצי MP3 המקובצים יחדיו על גבי סרט שחור, הנוטה להסתבך תדירות ולהקרע חדשות לפרקים. על קלטות נהגו בני ישראל להקליט תכניות מהרדיו, שירים, וקשקשת עצמאית, שלא באמצעים דיגיטליים.

** תקליט - קרוב משפחה נחות של הקסטה, עשוי ויניל (ממנו ניתן לעצב קערות ושאר חפצי נוי, לאחר חימום מהיר בתנור הביתי, כמצוות "דברים קטנים" של הגב' שיר סמדר), אך אינו מאפשר הקלטה חוזרת.

*** ווקמן - דמוי נגן MP3, אם כי גדול ומסורבל ממנו, מאפשר ניגון קסטות בלבד, ובדגמים מתקדמים מצויד גם במקלט רדיו. לרוב מלווה בזוג אזניות ענק, המרופדות בספוג בגוון כתום.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 18/7/2008 23:42, בקטגוריות נעים, אינטלקט בגרוש וחצי
83 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיכליקה ב-29/7/2008 22:26

18,471