מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

26 10/2013		קיצור תולדות הזמן
		תגיות: יומן מסע, יוצא אל האור, לב, אהבה ויחסים, אופטימי

אף אחד לא זוכר מתי היה בדיוק הרגע הראשון, אבל זה כנראה היה איפשהו לפני קרוב לשנתיים. חבר טוב הביא לבירה את הבחורה החדשה שהוא יוצא איתה והפעם הייתה קצת יותר שפה משותפת בינינו. מתישהו שניהם נפרדו אבל הקשר שלנו נשמר בזכות שהפכנו ל-movie buddies. לאט לאט התחיל להיווצר ולגדול פיל בינינו עד שכבר אי אפשר היה להתעלם ממנו. היא זו שהצביעה עליו ראשונה ואני קצת כמו אידיוט היססתי והיססתי (בכל זאת, אקסית של חבר) עד שבסופו של דבר, עם קצת עזרה ודחיפה, שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת, איך לא, לסרט.

דווקא הדבר שאנחנו הכי פחות זוכרים מאותו ערב היה הסרט. זה היה סרט מטופש למדי, מלא פיצוצים וכוכבי אקשן מזדקנים, אולם כמעט ריק באמצע הלילה, וכל מה שאנחנו היינו עסוקים בו זה להתקרב האחד לשנייה ולתת לפיל להתפרץ. הצלחנו (בקושי) להחזיק מעמד שבוע עד לסופ"ש הראשון שבילינו ביחד ולא היינו מסוגלים להיפרד בכלל. אחרי הסופ"ש הזה כמות הלילות שבילינו בנפרד הלכה והתמעטה ולי זה היה מאוד נוח, במיוחד שהיא גרה ממש קרוב לעבודה שלי. בערך חודשיים וחצי לתוך הקשר כבר נשארתי לישון אצלה בדירה כשהיא הלכה למשמרת לילה בעבודה שלה תחת התירוץ שצריך לשמור על שני הכלבים שלה מפני סופת הרעמים שהייתה באותו הלילה. לשניהם כמובן לא לקח הרבה זמן לקבל אותי כשותף נוסף שגר בדירה, דואג להם לאוכל, משחק איתם עם הכדורים ונותן להם המון אהבה (וגם מקבל בחזרה). אחרי הלילה ההוא כבר היה לי ברור שאין יותר מדי טעם להחזיק בדירה הקטנה שלי בתל אביב והיא נשארה רק כמקום להחזקת בגדים וכביסה (וגם כצימר קטן בעיר הגדולה אם רצינו לבחור אליו מהפרבר).

אחרי שכבר הבנו שהמשפחות מתלהבות מהקשר, ושאין טעם להחזיק שתי דירות קטנטנות, התחלנו לחפש דירה משלנו ותוך שבועיים מצאנו אחת מושלמת, קרובה לשנינו לעבודה, גדולה מספיק בשביל שני הכלבים (למרות שאין להם גינה) ובסביבה טובה. קנינו ועיצבנו וסידרנו לנו קן קטן משלנו, דירה של גדולים ולא של רווקים סטודנטים שרק מחפשים את הריגוש הבא בחיים. היות וגם ככה סוג של גרנו ביחד כמה חודשים (אצלה), זה נראה טבעי וכל אחד מצא את המקום שלו ובעיקר את הביחד שממש רצינו.

וכמו כל דבר טוב בחיים, דווקא אז העבודה שלי התעוררה והחליטה שהגיע הזמן לשלוח אותי לשלושה שבועות בחו"ל. בלית ברירה היא ליוותה אותי לשדה התעופה וחציתי את האוקיאנוס בשביל לדאוג לעוד כמה דולרים לחברה. רק אז הבנתי את המשמעות שלה בחיים שלי, והגעגועים היו הרבה יותר חזקים ממה שחשבתי שהם יהיו. התכתבנו כל יום במייל, שלחנו תמונות אחד לשנייה, דיברנו בטלפון לפני שהייתי הולך לישון וכשהיא בדיוק קמה ולא היינו מסוגלים להעביר כמה שעות בלי לדבר בצורה כזו או אחרת. בדיוק באמצע התקופה, הכלבה שלנו נפטרה והותירה את שנינו שבורי לב, וזה היה קשה שבעתיים כשאני רחוק בלי יכולת לחזור (ביקשתי ולא נתנו לי) והיא נשארה לבד עם הכלב לטפל בהכל. לקח יותר משבוע עד שהגיע הרגע המיוחל וחזרתי, רק בשביל להישאר איתה ולא יכולנו אפילו להיפרד לכמה רגעים קטנים.

כל חודש שעבר ביחד נחגג ביציאה למסעדה וארוחה טובה (גם אם זה היה רק ופל בלגי משובח בגלידריה מול הבית). כשהתקרבנו לשנה, שאלתי אותה אם היא רוצה לטוס ולחגוג את זה בחו"ל והיא בחרה את פריז. למרות אינספור ניסיונות לעכב אותנו (שנת לימודים שנפתחה שבוע מוקדם מהמתוכנן, טיסת עבודה נוספת שהתבטלה ברגע האחרון, כלב שהחליט לפתח דלקת יומיים לפני ההמראה ואפילו מטוס עם תקלה טכנית) לא מנעו מאיתנו להמריא לשם ולחגוג. ביום השנה עצמו עלינו למעלה אל הסקרה-קר, לתצפית על כל גגות פריז שהיו מכוסים אז בערפל הבוקר, ותוך כדי שיחה קטנה בינינו שניסתה טיפה לסכם את כל מה שעבר עלינו, שלפתי משהו מתוך התיק שהצלחתי איכשהו להחביא טוב טוב ממנה במשך שבוע שלם. היא הייתה מאוד מופתעת מזה ובכלל לא ציפתה לזה (לפחות לא באותו הרגע), היא בקושי יכלה לדבר מרוב התרגשות ואפילו התחילה קצת לבכות.

 

והיא אמרה כן.

 

עבר כמעט שבוע מאז ואנחנו מרגישים כאילו אנחנו בסוג של חלום מרוב כמות האהבה שמורעפת עלינו. המשפחות מאושרות (אבא שלי תופר חליפות, אחותה כבר בוחרת שמלה וסבא שלה חיכה לנו בשדה התעופה בארבע לפנות בוקר עם זר פרחים ענקי ודמעות בעיניים), ואפילו בפייסבוק לא ציפינו לכמות כזו של תגובות ומספר תלת ספרתי של לייקים. עוד לא ממש התחלנו לתכנן את הכל או אפילו לחשוב, כי פשוט עוד לא הספקנו לעכל את כל מה שקרה. זה מרגיש פתאום משהו של אנשים גדולים כשמילים שמתחילות ב-ח' נזרקות כל הזמן לאוויר, ואני שרק לפני שנה ומשהו בעיקר הסתכלתי כמה חודשים קדימה, פתאום מתחיל לתכנן חיים שלמים עם בת זוג, כלב ומשפחה שלמה שאימצה אותי מהר מאוד לחיקה. רגע לפני שאני נכנס לעשור הרביעי של החיים שלי, הם נכנסו למערבולת גדולה, לשינוי תפיסה ובעיקר להתבגרות מהירה.

למרות כל זה, זה מרגיש הכי נכון שרק יכול להיות. כשאחותי בירכה אותה, היא אמרה לה שהיא אף פעם לא ראתה אותי מאושר כל כך כמו בשנה האחרונה, ושהתחולל אצלי שינוי ענקי. אני כבר לא אותו בחור שהיה כל הזמן לבד עם המחשבות שלו, שחולם בהקיץ על חיים טובים יותר, מקווה למצוא לעצמו מישהי שלא תעביר אותו סרטים, תעשה לו את המוות או סתם תגרום לו להוציא עליה המון כסף, ובעיקר למצוא מישהי שתהיה קודם כל חברה טובה, אוזן קשבת ואחת שתראה אותי בדיוק כמו שאני רואה את עצמי, עם כל השריטות והשיגעונות כולל אלו שאחרים לא רואים. איתה זה היה כל זה ואפילו עוד יותר מזה, ברמות שאפילו לא הייתי יכול לדמיין. הקרבה, האינטימיות, החברות, השותפות לחיים, האוזן הקשבת, הם הרבה יותר מכל מה שהיה לי עכשיו, והיא גם נשארת, בלי להרגיש שהיא מתרחקת בגלל חברים אחרים, לימודים, מרחק גיאוגרפי או כל סיבה אחרת שבגללה חברים אחרים החליטו להתרחק קודם. נדמה שכל משבר שעברנו בחיים שלנו בשנה האחרונה (ולא היו חסרים כאלו) רק חיזק את הקשר בינינו וקירב אותנו יותר ולמרות שעברנו "רק" שנה אחת ביחד כזוג, זה מרגיש לשנינו כאילו זו עדיין רק ההתחלה ויש לנו עוד המון לגלות ולחוות בדרך ביחד.

 

לולי ואוגי, סיפור אהבה. סוף השנה הראשונה, תחילת החיים. 

שמור   בטל

8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של Quicksand ב-26/6/2016 17:06

 

15 7/2011		תקציר הפרקים הקודמים
		תגיות: יומן מסע, יוצא אל האור, רבוטה, אהבה ויחסים

קליק אחד קטן על העכבר יכול לשנות הרבה דברים בחיים. אפילו שהוא כל כך קטן, ההשפעה שלו על מה שיבוא בימים, השבועות והחודשים הקרובים יכולה להיות מאוד משמעותית.

אבל לפני זה צריך לחזור כמעט שנה אחורה בזמן. סוף יולי 2010, מועדי א' של הסמסטר האחרון מסתיימים ואחרי מנוחה קצרה אני מתחיל בחיפושים יותר קדחתניים למצוא עבודה אמיתית של אחרי התואר. היו תוכניות למועדי ב', אבל בגלל שהם באוקטובר, לא ממש חשבתי עליהם. חודשיים של נסיעות פה ושם בזמן שאני עדיין מתגורר בחיפה עפו להם ורגע לפני שאפשרות המגורים שלי בצפון הולכת, פתאום יש הפתעה. חברת הייטק גדולה החליטה לזמן אותי ליום ראיונות (זה מפתיע בהתחשב בגודל של החברות שהתראיינתי בהן עד אותו רגע ובעליבות של ההצעות שקיבלתי) וכמעט בלי מאמצים מיוחדים הצלחתי לצלוח אותו ולהתקבל לעבודה. במהלך החגים פיניתי את המעונות ופיזרתי את הדברים בין שני הבתים של ההורים כדי להתחיל בשלב הראשון של העצמאות.

אוקטובר 2010, יום ראשון לעבודה. ההתרגשות עצומה, ואחרי שחתמתי על מלא טפסים וקיבלתי תג עובד, הגיע הזמן לרדת למחלקת רכב ולקבל את הרכב שלי. טוב, לא בדיוק הרכב שלי כי האוטו שהזמנתי אמור היה להגיע כמה שבועות אחרי. אז בינתיים התנהלתי בין שני הבתים תוך כדי פנטזיה על מקום פרטי משלי. די מהר התעוררתי מהפנטזיה הזו והתחלתי לחפש דירות בתוך תל אביב. ככה בדיוק, למרות המחיר היקר והצפיפות, החלטתי שאני רוצה לחיות את העיר ולפתח עצמאות. לקח קצת יותר מחודש ובאמצע נובמבר דרכתי בתוך דירה קטנטנה, חדר וחצי בלב הצפון הישן, והייתה לי תחושה שזה הבית. למחרת חתמנו על החוזה וכעבור שבועיים התחלתי לאסוף את כל הדברים שלי משני הבתים והתחלתי לחיות בפינה הקטנה שלי בעיר.

ככה עברו הימים עד סוף מרץ, ואז קרא לי מנהל הפרויקט שהייתי בו. הוא הודיע לי שבגלל שאנחנו עומדים לסיים את שלב הפיתוח, יש צורך בצמצום הצוות ולכן הוא מעביר אותי לפרויקט אחר וחוץ מזה הוא מרגיש שלא איתגרו אותי מספיק ושם יהיו לי יותר אתגרים, וככה נדדתי מפרויקט בארה"ב לפרויקט בקנדה. הפרויקט הזה כבר היה בשלב הרבה יותר מתקדם ובאמצע ניהול של סדרות של בדיקות, ולא עבר הרבה זמן (חודש בדיוק) ובהתראה של שבוע נדרשתי לארוז מזוודה ולנסוע לתמוך בלקוח באתר למשך כמעט 4 שבועות. את רוב חודש מאי ביליתי בפרבר של טורונטו וקיבלתי שם את האתגר הזה. הבעיה הייתה שזה היה טיפה גדול עליי, והגעתי בלי מספיק ידע, עם טיפה שוק והרבה חששות שהתאמתו לאורך כל החודש. לא היו שם כמעט ישראלים ואת רוב הזמן העברתי עם חבורה של הודים שעבדו במקביל אליי וביחד איתם נסעתי לטייל קצת בעיר ובמפלי הניאגרה. הבעיה הייתה כשהייתי צריך להתמודד עם בעיות בכוחות עצמי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי במיוחד כשראיתי מבטים מרחמים ומזלזלים שנשלחו לכיווני. באחד הימים הרגשתי שאני מפתח התקף חרדה קטן ורק חיכיתי לטיסה חזרה.

ביום שנחתי ואחרי שחזרתי לדירה הקטנה שלי בעיר הגדולה, היא שלחה לי הודעה בסקייפ. התכתבנו כבר כמה חודשים, גם בזמן שהייתי בקנדה, ורוב הזמן הזה לא הייתי בטוח בכוונות שלה. חשדתי בכוונות שלה אבל לא הצלחתי לפרש אותן כמו שצריך וחששתי מעוד דחיה (בעיקר בגלל שבתוך הזמן הזה היא הספיקה לצאת ולהתאהב במישהו ואז השיחות נפסקו, ואחרי שזה נגמר וחזרנו לדבר היה לה גם קטע עם חבר וזה קצת סיבך הכל). בצורה כלשהי פתאום הכל נהיה ברור יותר ואחרי שהתעוררתי משנת הערב שהג'ט לג כפה עליי, צ'וטטנו כל הלילה ובסוף גם עברנו לטלפון והבנו שכנראה באמת יש כאן משהו ששווה לבדוק אותו. זה לקח כמעט שבועיים עד שהיא מצאה זמן ובאה לתל אביב, ואז אספתי אותה מהעבודה והבאתי אותה אליי הביתה, ושם היא פשוט התנפלה עליי וכל הדיבורים בשיחות ובצ'יטוטים יצאו והתערבבו להם באוויר החדר. אחר כך יצאנו לטיול רגלי וארוחת ערב רומנטית בנמל, לפני שחזרנו שוב לדירה לישון אחד ליד השנייה (והיא ישנה הרבה יותר ממני כי בשלב מסוים התעוררתי ולא הצלחתי להירדם ואז פשוט הסתכלתי עליה ישנה שלווה לצידי). ככה בעצם התחלנו את הסיפור שלנו שעדיין מספיק מסובך בגלל שעד שהצלחתי למצוא לעצמי מישהי יפיפייה שממש טוב לי איתה, היא גרה, לומדת ועובדת במרחק של קצת יותר מ-100 ק"מ ממני וזה לא פשוט לנהל קשר ככה בקו ת"א-ב"ש, במיוחד כשהיא נכנסת לתקופת מבחנים וזה כבר הרבה יותר מסובך להיפגש ולהתקרב.

אם כל בעיית המרחק הזה לא מספיקה, נפלה עליי טיסה נוספת בחודש הבא בדיוק יום אחד אחרי שהיא מסיימת את המבחנים שלה. מרבית תוכניות הקיץ שלנו נאלצו להידחות, וזה גרם ללא מעט אכזבה אצל שנינו במיוחד כי אין לי אפשרויות אחרות (אין כמעט מישהו אחר שיכול לנסוע במקומי לפחות לחלק מארבעת השבועות האלו). זה כמובן הוסיף לעצבים וללחץ ששנינו נמצאים בו (היא – לימודים ומבחנים, אני – עבודה ומה יקרה שם), וזה הופך את הכל לקשה יותר, אבל איכשהו כבר הספיקה להתגנב אליי התחושה שאנחנו נצליח לעבור את התקופה הזו ולהמשיך מהמקום שבו נפסיק לפני שאני אעלה למטוס. בסופו של דבר, כל מה שהיה צריך זה קליק קטן על העכבר והכרטיסים לכמעט חודש שלם בקנדה הרחוקה הוזמנו.

תמשיכו לקרוא, אני אמשיך לכתוב (או לפחות להשתדל).

שמור   בטל

6 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של יובל ב-1/8/2011 22:14

 

8 11/2009		9
		תגיות: טכניון, יומן מסע

זה נראה כל כך טבעי להתחיל עוד שנה של לימודים, ככה שבלי לשים לב עברתי את מכסת הסמסטרים שבה אני אמור לסיים את התואר. עם קצת כוח רצון הייתי יכול לנסות ולסיים את הכל הסמסטר, אבל זה היה יוצר עומס מטורף מדי, לא משהו שאני יכול לעמוד בו וסביר להניח שזה היה גורם לי לא לסיים. מבין כל הנקודות שנשארו לי, ממתין לו (בינתיים, ועל זה בהמשך) קורס אחד מאוד כבד ומאוד לא מובן לי, אחד כזה שפעם אחת ניסיתי להכניע ולא הצלחתי בשני המועדים, והיו עוד פעמיים שהתחלתי ללמוד אותו ופרשתי באמצע בתקווה לחזור אליו בהמשך. אז ארגנתי לי את המערכת לשנה שלמה, ויצאתי לדרך, מסתכל על מרבית הסטודנטים מלמעלה (לפחות אלו שבתואר ראשון) ומחכה כבר לצאת מכאן. באופן לא מפתיע, חלק לא מבוטל מהאנשים שהתחילו איתי ללמוד עדיין מסובבים להם במסדרונות הפקולטה, עוברים מהרצאה לתרגול או עושים פרויקט כלשהו, מגדרים את הנקודות האחרונות של התואר. מרבית העתודאים נעלמו, פרט לשניים שקיבלו אישור מיוחד למשוך עוד קצת (בטח תמורת משכון הנשמה לעוד כמה חודשי קבע).

קצת יותר משלושה שבועות לתוך הסמסטר (ככה זה שמתחילים ביום רביעי), אפשר להגדיר את הסמסטר הזה כמעניין, אבל כזה עם פוטנציאל להשתפר. אני עושה שני קורסים פקולטיים, כשאחד מהם עוסק ברשתות ובינתיים מעניין לפרקים (כל עוד לא נרדמים בהרצאה) והשני סמינר בתחום שלי. הסמינר הוא אצל אותו איש סגל צעיר שלקחתי אצלו קורס נושאים מתקדמים בשנה שעברה, ולמרות שהיה די לא מובן החלטתי לתת לו עוד צ';אנס, במיוחד שעכשיו אחרים מסבירים את החומר ולא הוא, ככה שזה יכול להיות מובן ומעניין יותר. את המאמר שלי אני אמור להרצות רק בשיעור הלפני אחרון (וחבל, כי הייתי יכול להיפטר מזה עכשיו), ככה שבינתיים אני רק מקשיב. בעצם, אי אפשר רק להקשיב. הוא החליט שהפעם כולם צריכים לקרוא את המאמרים כדי לקיים דיון בכיתה וזה חלק לא מבוטל מהציון הסופי של כל אחד בקורס, ככה שחוץ מהמאמר שלי (שכדאי שאני אקרא אותו כבר), אני צריך לקרוא כל שבוע לפחות עוד שני מאמרים, שלא תמיד מובנים ולא תמיד יש כוח להתעמק בהם (אחרת הייתי בוחר בהם ולא רק בזה שלי).

אני לוקח הסמסטר גם שני קורסים ביולוגיים קטנים ונחמדים בשביל האיזון הקוסמי של התואר. מצד אחד יש לי גנטיקה מולקולרית של האדם, שבו בעיקר לומדים על מחלות גנטיות נדירות, מוזרות ולעיתים קצת מזעזעות, וזה גורם קצת להודות להורים שלי שהורישו לי מטען גנטי שברובו די תקין בלי הרבה בעיות (אולי פרט למה שיש לי בשיער). חוץ מזה, השילוב של שעה מאוד מוקדמת יחד עם מרצה בעלת קול מאוד מונוטוני והפסקה אחת בלבד במהלך שעתיים וחצי של שיעור, די מפריעים לקליטה של החומר. אחרי ששורדים את השיעור הזה, נחים בהפסקה וצולחים את הסמינר בשלום, מגיעת הרצאת הערב בהנדסה גנטית. אף פעם לא הבנתי למה יש מרצים שלא יכולים להשקיע יותר מדי במצגות שלהם ולהוסיף קצת כיתוב, קצת מלל של הסברים שיאפשר לסטודנטים להקשיב יותר במקום לרדוף אחרי המרצה (וזה יותר גרוע ממרצה שלא משתמש בשקפים בכלל ורק כותב על הלוח). כשבמצגת יש דברים הזויים, קשה להבין מה המרצה בכלל רוצה מאיתנו ואיך כל זה מתקשר לנושא הכללי של הקורס. לפחות הוא מקליט את עצמו ומעלה את זה אחר כך לאתר הקורס, ככה שאני אוכל להירדם עם ההרצאה גם בסוף השבוע. הקורס הזה כבר הספיק לזכות בתואר הקורס עם הדרישות ההזויות ביותר, כשפרט למבחן ו-3 תרגילי בית (כשבינתיים כבר יצא השני וכאמור אנחנו עוד לא חודש מתחילת הסמסטר), אנחנו צריכים לכתוב מילון מושגים בנושא של אחת ההרצאות באתר הקורס ואמורה להיות לנו הרצאת חובה מתישהו באמצע הסמסטר כשבעקבותיה אנחנו צריכים להגיש משהו. בקיצור, לקחו קורס ביולוגי טיפוסי עם תרגילי הבית הלא סגורים שלהם והוסיפו לו עוד דברים יצירתיים כדי לגרום לסטודנטים "ליהנות".

פרט לחזרה על כימיה כללית (פעם שנייה שחוזר, כי ביישתי את עצמי בפעם הקודמת), אני מנסה שוב לצלוח את פיזיקה 2ממ המהולל. הפעם אני לא הולך להרצאות ומנסה לראות את כל מה שיש בווידיאו, רק שזה מחייב אותי לראות בערך אחת ביום וזה לא ממש עובד. גם בתרגולים אני לא ממש מקשיב וזה ממש בעייתי, כי המטרה שלי היא להבין את הקורס ולעבור אותו סוף סוף. זה קשה כי אין מוטיבציה בגלל שהוא לא קשור לכלום ולא מובן. חוסר המוטיבציה רק גדל כשמועצת הפקולטה החליטה להוריד את הקורס לגמרי מהמסלול שלי ועכשיו מחכים לסוף החודש כדי להכניס את זה לקטלוג הלימודים. הבעיה היא שזה ייכנס רק לקטלוג של השנה הבאה, ולא ידוע מה יעלה בגורל של אלו שמסיימים השנה, ככה שבינתיים אני מנסה ללמוד את הקורס אבל מחכה ומצפה לרגע שבו אני פשוט אעיף אותו ואשכח אותו לגמרי. בפועל, מן הסתם, זה לא עובד.

כדי לצאת מהשגרה הרגילה, שכנעו אותי בעקשנות מרובה לקחת את הקורס פסיכולוגיה של המוזיקה. עד עכשיו הקורס קצת מאכזב, כי במקום פסיכולוגיה של מוזיקה, קיבלנו 2 הרצאות שעוסקות במתמטיקה של המוזיקה עם החלוקה השונה של המיתרים והתווים. זה מעניין, אבל לא עד כדי כך. אני מקווה שזה ישתפר מתישהו בהמשך, כי יש לקורס הזה פוטנציאל. פרט למבחן סופי, אנחנו צריכים לבצע שתי מטלות במהלך הסמסטר כשאחת מהן היא הצגה של קטע מוזיקלי כלשהו (ולא ממש ברור לי איך נעשה את זה) והשני להציג קטע מוזיקלי או שיר שפשוט עושה לי את זה ולהסביר למה. זו ממש משימה קלה, וכבר יש לי בראש רעיון. נשאר לי רק שבוע וחצי להוציא את זה לפועל.

אז כרגע הסמסטר די נוח. פרט ליום רביעי הנורא שמתחיל ב-8:30 לפנות בוקר ונגמר אי שם ב-18:30 בערב, בשאר הימים אני לומד שעתיים-שלוש גג ובראשון בכלל לא. השאיפה היא שבקרוב הימים הריקים יותר יתמלאו בעבודה, אבל בשביל זה אני צריך להזיז את התחת שלי, לכתוב קורות חיים ולקוות שמישהו יסכים לקבל אותי. בינתיים אני עדיין סוחב את הפרויקט מהסמסטר שעבר שהיינו מזמן צריכים לסיים ואנחנו כבר רואים את הסוף. רק עוד כמה באגים והבנה ונגמר. כמובן שיש עוד מספיק דברים מסביב, אבל בשביל זה צריך פוסט שלם נפרד של חפירות (כי הבטן מלאה על כל מה שקורה מסביב).

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של צ' ב-13/11/2009 01:35