אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 42, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
26 |
שבוע | |
|
תגיות:
|
קשה לי להגדיר את השבוע האחרון במילה אחת, אפילו משפט אחד לא יספיק. דווקא שבוע בלי מבחנים בכלל (בתכנון היה אמור להיות אחד אבל פרשתי מהקורס באמצע הסמסטר) היה עמוס בדברים אחרים, שלאו דווקא קשורים ללימודים. יום ראשון היה היום של הלוויה. קשה להתמודד עם המראות שנצרבו בפנים, עם השקט של בית הקברות ועם תחושת המבוכה הקלה בשבעה, אבל היה לי חשוב להיות שם, עם כל החברים. להגיע, לחבק, לנסות ולחזק ולהראות שבאמת אכפת. לוותר על יום לימודים שלם כי פשוט יש דברים חשובים יותר. ואחרי הרגעים הקשים, דווקא בדרך חזרה צפונה גיליתי שקיבלתי שני ציונים ואחד מהם מאוד שימח אותי כי הוא סוף סוף נתן לי קצת תקווה שאולי באמת שום דבר לא דפוק אצלי ואני מסוגל להוציא ציונים טובים אפילו בקורסים פקולטיים. זה נתן עוד כוח להמשיך ורצון להשלים את המלאכה עם עוד ציונים טובים בשני המבחנים שנשארו לי. יום שני היה יום של מריבות. לפני כמה חודשים מוניתי למנהל של אחד הפורומים של האגודה שעוסק בענייני אקדמיה. חלק מהתפקידים של הפורום הוא לתת לסטודנטים אפשרות להעלות שאלות ובעיות שלהם, והוועדה האקדמית של האגודה אמורה לספק את התשובות (אני עונה שם רק על דברים שאני יודע). בזמן האחרון הם פשוט לא עושים את זה, ואני והמנהלת הנוספת של הפורום החלטנו לשלוח מייל ליו"ר האגודה ולהתלונן על כך. זה כמובן שהרגיז את מי שאמור להגיב בפורום מטעם הוועדה שמבחינתו הלכנו מאחוריי הגב שלו ולכלכנו עליו לממונים. הבעיה, כמובן, שהוא לא עשה את העבודה שלו כמו שצריך ולא משנה כמה פנינו וביקשנו, סטודנטים פשוט לא קיבלו את המענה הרצוי וזה פשוט נמאס. מעבר לזה, איפשהו נחצה הקו הזה שבין המנהלים של הפורום לבין מי שאמור לתת מענה מבחינת התכנים אחרי שהוא התחיל לערוך הודעות של סטודנטים בצורה מוגזמת, וכשהערנו לו על זה הוא כתב שהוא יעשה בפורום מה שהוא רוצה והוא לא חייב דין וחשבון לאף אחד. אפילו ניסיון לשלוח תגובה עם הסברים וניסיון לפיוס נענה ביריקה בפרצוף ובעוד האשמות, כעס מוגזם ותחושה לא נעימה. למרות שכעסתי מאוד (וניסיון להוציא את העצבים בחדר כושר לא ממש עבד), החלטתי לא לרדת לרמת ההתנצחויות שהלכו שם ופשוט לא לענות. במקום זה שלחתי אנשים שירגיעו אותו וינסו לגרום לו לחשוב בהיגיון, כי המריבות האלו לא יביאו אותנו לשום מקום ורק הסטודנטים יפגעו מזה (ובכלל, יש לי מספיק דברים על הראש עכשיו, אני לא צריך לבזבז אנרגיות על ריבים מטופשים עם מישהו שלא מסוגל לחשוב לפני שהוא כותב). בשאר השבוע השתדלתי ללמוד. אחרי שהבנתי שבחדר אני לא ממש מסוגל ללמוד בשקט, ושאני כל הזמן בורח למקומות אחרים (ובכלל, די מדכא להיות לבד כל היום, סגור בין ארבעת הקירות של החדר), לקחתי את עצמי לפקולטה ומצאתי לי פינה קטנה בחווה שיש בה רק מסך בלי מחשב. התיישבתי שם וחיברתי את המסך למחשב שלי, ככה שאני יכול לעבוד עם שני מסכים בו זמנית, על אחד מהם אני כותב את הסיכומים שלי ועל השני אני רואה את המצגות וסיכומי השיעור שכתבתי במהלך הסמסטר. פשוט ונוח. בכלל, יש קצת אווירה של לימודים בחווה ושם פחות בורחים לשטויות כי בכל זאת אנשים מסתכלים מה אני עושה ולומד ולפעמים לא נעים. הבעיה היחידה היא שלפעמים מתרוקן שם ודי מדכא להיות בחווה ביום שישי בערב כשהיא ריקה ואפילו העתודאים הלכו הביתה. אה, ושוב לא קיבלתי מעונות לשנה הבאה אבל לזה אני כבר רגיל. מחר נגיש עירור ונקווה שכרגיל הדברים יסתדרו מעצמם. שבוע טוב.
8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
1 |
יוני 2009: יוצא למסע | |
|
תגיות:
|
התיק כבר ארוז, הבגדים מקופלים ומסודרים, המוזיקה טעונה בנגן, הסיפורים של סבא וסבתא מסודרים בתוך השמרדפים שלהם והדרכון איפה הוא? אוקיי, הוא בתיק הקטן. אפשר לצאת לשדה.
היו לי מספיק הזדמנויות לצאת למסע מהסוג הזה, אבל הפעם החלטתי שאני חייב את זה לעצמי. מספיק חייב בשביל לעזוב את הלימודים לשבוע בלי לדעת את ההשפעה שיהיה למסע הזה עליי אחר כך. אפילו שקלתי להיות ראש המשלחת אבל ויתרתי בסוף. אני יכול לתרץ את זה בסיבות טכניות אבל כנראה שמסע כזה צריך להיעשות בלי שום דבר אחר על הראש, גם אם מדובר ב-13 אנשים נוספים, גם אם הם מהטובים שניתן למצוא (והם אכן כאלו).
אולי בגלל זה קשה לי להגדיר מה אני מצפה מהנסיעה הזו. זו הייתה החלטה של רגע, של אני נוסע וזהו ועם כל השאר נתמודד אחר כך. כמעט ולא התלבטתי בעניין ובקושי התייעצתי עם אנשים אחרים בעניין (פרט לסימפ וענת), פשוט לנסוע, וזו לא החלטה פשוטה כל כך. אני יכול לדבר, בדיוק כמו בראיון הקבלה, שאני רוצה לנסוע כדי ללמוד ולהבין איך ולמה זה קרה, להתחקות אחרי חלק מהשורשים שלי ולחזור אחר כך ולנסות להסביר לאחרים את כל זה. יש לי סלידה גדולה מכל השימוש במונחים שקשורים לשואה, מתופעות של שנאה כלפי האחר מכל סיבה שהיא, ואולי דרך המסע תהיה לי דרך טובה יותר להסביר את דעתי.
אבל כנראה מילת המפתח בשבילי היא התמודדות. התמודדות עם המראות הקשים, הסיפורים, הדבר הבלתי נתפס שמחכה שם. בשנתיים האחרונות אני מאתגר את עצמי להתמודד עם דברים שאני מפחד מהם, במטרה להשתנות, להשתפר, להיות בן אדם טוב יותר, להפסיק להסתגר בתוך החומות שלי. זו עוד אבן דרך אחרי התפקיד שמילאתי וכל מה שנלווה אליו.
אני עדיין רוצה להבין את עצמי וללמוד, רוצה להיות חלק ממשהו, לחוות דברים שלא יצא לי לחוות וכנראה שגם לא ייצא בעתיד. קשה לקרוא למסע כזה חוויתי, אבל זו המטרה שלי בסופו של דבר. להבין, ללמוד, לכעוס, לבכות, לצחוק, לתמוך, ליהנות, להיות עם כולם ולהיות גם קצת עם עצמי. להיות הכי טוב שרק אפשר להיות, בתנאים האלו, ולא לוותר.
אני לא ידוע איך אני אחזור משם, אבל ההתרגשות, הציפייה והרצון לנסוע כבר מוכיחים שזה שווה את זה. נתראה עוד שבוע וחצי.
0 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
26 |
יום עיון | |
|
תגיות:
|
בסיכומו של היום הארוך שעברנו אתמול (ראשון), נפל האסימון שנוסעים, שאת כל מה שראינו עד עכשיו בתמונות וסרטים, נראה גם במציאות. גם נפגשנו עם שאר המשלחת (וגיליתי שיוצאת גם מישהי מהכיתה שלי, עוד דבר להתמודד איתו) וקיבלנו את כל הפרטים, אבל זה רק החלק הקטן של יום העיון ביד ושם.
הייתי פעם אחת ביד ושם, בטירונות, אבל אי אפשר לקרוא לזה ביקור. הקבוצה שלי הגיעה אחרונה למקום כי היינו צריכים להביא את האוכל ופספסנו את רוב הסיור. מאז חידשו את המקום ושינו אותו, ככה שאפשר לקרוא לזה הפעם הראשונה שלי שם. אין ספק שהשקיעו המון מחשבה ותכנון במקום עד לרמת הפרטים הקטנים. נכנסים אל מבנה מבטון חשוף ומתחילים מנקודת הפתיחה שמציגה את היהדות שלפני, עוברים בתוך המנסרה הענקית דרך ההר אל היציאה, כשבדרך יש נקודות שבר שמכריחות לפנות לצדדים לחדרים שמתקדמים כרונולוגית ככל שגדלה הזוועה בלי יכולת לחזור אחורה, בלי אפשרות להימלט מהגורל שמחכה בהמשך. בצורה הכי אותנטית וישירה בועטים פנימה את כל הסיפור בלי להחמיץ אף פרט, כולל הסתכלות לרוע בעיניים. הסיפור ממשיך עד נקודת השחרור והרצון ליצור מולדת. שם היה את אחד הקטעים שאותי ריגשו במיוחד, כשמקהלת ילדים שרה את התקווה בקטע וידאו מתחילת שנות השלושים (המדריכה ציינה ש90%- מהם נרצחו אחר כך). משם יוצאים אל מחוץ לבטון החשוף אל הנוף עוצר הנשימה של הרי ירושלים, כאילו אומר הגענו הביתה, שרדנו.
אחר כך הייתה הרצאה מאוד מרגשת של אחד המדריכים שדיבר על המסע ואז התחלקנו לקבוצות של המסע ואחרי שהמדריך הציג את עצמו, כל אחד סיפר עם איזה תיק הוא נוסע לשם ולמה הוא נוסע. זו הייתה הנקודה הראשונה שבה נפל האסימון, שהפרידה בין עוד סיור במוזיאון, עוד הרצאה ועוד שיחה, לדבר האמיתי. להכיר את כולם, להבין מה הולך לקרות עוד שבוע ולעכל את זה.
זה יושב עכשיו איפשהו באמצע המוח וכל הזמן גורם לי לחשוב על זה. בין השיעורים, הנסיעות, החתונה של הבן דוד הערב, הגמר מחרתיים והחג בסוף השבוע, אני יודע שמדי פעם אני אעצור רגע ואחשוב לעצמי למה אני עושה את זה, מה אני חושב שיהיה שם ואיך אני חושב שאני אחזור משם. בשבילי המסע הזה כבר התחיל.
0 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,379
כניסות