אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 42, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
21 |
(09)211: מחכה | |
|
תגיות:
|
"יום אחד זה יקרה וזה יבוא, אתה תראה יום אחד זה יקרה וזה יבוא, אתה תראה וזה יבוא, אתה הרי יודע [מחכה - ריטה]
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו יירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.
וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו.
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו יגע בנו, משהו יירגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש
וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא כמו שהטבע רגיל, אתה תראה...
הידיים הקפוצות יתארכו...
לא הכל יטלטל אותנו
לא הכל יכה
ומה שייפתח לנו
מחכה..."
12 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
16 |
ינואר 09: הגשמה עצמית | |
|
תגיות:
|
כל אירועי השבוע הקודם קצת ניתקו מהכל, אבל השינוי בתאריך והספירה לאחור ששוב מתנהלת לה מזכירים לי שאני שוב בתקופה של סיכומים ושל מבטים קדימה ואחורה. השנה הזו הייתה שנה של קפיצה משמעותית קדימה בכל מה שקשור אליי, כשהיא ממשיכה את הרצף שהתחיל קצת קודם אבל הגיע למקום שלא ממש חשבתי שאני מסוגל. אתמול היה יריד תעסוקה ושכתבתי לי את קורות החיים ופתאום זה כמעט טבעי לציין את כל תחומי האחריות, הניהול וההצלחות הקטנות (והגדולות) שהיו לי. שום דבר לא היה פשוט או מובן מאליו, ואם כבר אז כל אירועי השבוע האחרון רק מוסיפים להרגשה הזו. ביום שלישי הקמנו פינת זיכרון והנצחה בכניסה לפקולטה, וכל פעם שאני מעיף מבט לכיוון אני רואה מישהו עוצר לידה לכמה שניות, מביט וחושב על הפנים שמחייכות מהתמונה ולפעמים הוא או היא גם ידליקו נר קטן או יכתבו משהו במחברת שמונחת שם. אני מסתכל ומחייך לעצמי חיוך קטן וממשיך הלאה. כתבתי בתחילת שנת הלימודים הקודמת שהשמיים הם הגבול ולשם אני מכוון את עצמי ולא ידעתי כמה זה נכון. ההחלטות לקחת צעד קדימה ולהתחיל להיות יותר מעורב היו החלטות של שניות, כמעט בלי לחשוב או לחפור בתוך עצמי. פשוט קום ותעשה את זה אם אתה מספיק מאמין שתוכל לעשות משהו. זה רק מוכיח שברגעים האלו, כשאני מסמן לעצמי מטרה בשנייה, זה יכול להוביל אותי לתוצאות טובות, ואם אני אשאר כמה רגעים להרהר, אני רק יותר אתחפר בתוך עצמי ולא אצליח להוציא שום דבר החוצה ורק אני אפסיד מזה. ברור שאותם החלטות לא היו קלות וידעתי שאני הולך להתמודד עם אתגרים לא פשוטים, אבל כשרואים מטרה אחת מול העיניים, כל שאר המחשבות מטשטשות. פתאום חוזרים ללמוד אחרי שביתה ארוכה ויש המון בעיות לטפל בהן ופשוט אין זמן להתחיל לחשוב, רק לפעול ולמצוא פתרונות להכל. פתאום כל החששות מתפוגגים ואני מצליח להסתדר עם הכל ולקבל פידבקים חיוביים. אחר כך מתחילים במהלכים לשנות דברים וגם הם מצליחים, כאילו זה יוצא לגמרי בטבעיות. הסמסטר נגמר לו ומתחיל עוד אחד אחר, ואחרי כמה התלבטויות החלטתי להתקדם הלאה ולקחת פיקוד, למרות התחושה הפנימית שאני לא מנהיג ובטח לא מנהל, אבל צריך לעשות את זה וגם זה נראה לי פשוט טבעי. אחר כך גם הגיע תעודת הצטיינות שהוכיחה לי את מה שחושבים עליי. ההמשך כבר לא היה פשוט, אבל היו הצלחות לא מעטות (ארגון של אירוע משותף, ישיבה טובה עם הסגל ועוד מספיק מהלכים טובים), ולמרות כמה אכזבות אני יכול להגיד שהמצב ממש לא רע. גם אם זה לא נראה לעין, אני מרגיש בסוג של שינוי בפקולטה, שיש יותר הקשבה ויותר עזרה ואפשר לשנות הרבה יותר דברים. זה טוב, כי עדיין נשארו לי דברים לעשות. זו הייתה שנה מטלטלת מכל הבחינות. דווקא אחרי השביתה וכל הבלגן שהתלווה לחזרה ללימודים, הצלחתי להוציא את הציונים הטובים ביותר ולסיים עם ממוצע סמסטריאלי גבוה מכל מה שהיה קודם. אחר כך הגיעה הנפילה, אבל זה גם לי להבין את הכיוון ולנסות להשתפר. הורדתי הילוך מבחינת לימודים כדי להספיק הכל, גם מתוך הבנה סופית שאני אצטרך עוד סמסטר כדי להשלים את התואר. עכשיו כבר צריך להתחיל לתכנן את הסמסטר הבא, וזה כבר ממש לא פשוט. הבחירה נעשית קשה כשכבר אין יד מכוונת מלמעלה וצריך למצוא את מה שבאמת מעניין. מה שבטוח, הבחירות שלי בסמסטר הזה הוכיחו את עצמן ואני די נהנה מהלימודים ומהאתגרים שיש לי. הכיוון הכללי הלאה אומר לסיים את התפקיד ולא לנסות להתמודד לעוד קדנציה כיו"ר, ומצד שני להתחיל לחפש עבודה נורמלית שתעזור לי אחר כך בסיום התואר. אני רחוק מלהיות עם ממוצע סביר, אבל התפקיד באגודה תורם לא מעט מעבר ומראה יכולות אחרות. תחום אחד נשאר בלי שינוי לאורך כל השנה וגם את השנה הזו אני אסגור לבד. יש לא מעט נקודות בזמן שזה פשוט מציק, שזה פשוט גורם לחנק ולתחושה של קור פנימי. איפשהו אני מחפש את הדרך להתחמם, להרגיש טוב עם יותר, להרגיש קרבה אמיתית ולא רק פיזית. מצד שני, אני לא מוכן להתפשר על מה שאני באמת רוצה וכזה שאני חושב שיכול לעשות לי באמת טוב כי משהו סתמי וזמני לא שווה את זה וסתם יוסיף לתסכולים הרגילים שגם ככה יש לי כל הזמן. אני מחפש לעצמי את זאת שתהיה איתי באותו ראש, שיהיה כיף לדבר איתה בצורה פתוחה על הכל ושלא יהיה רגע משעמם, שיהיה לה חוש הומור ושתגרום לי לרצות להצחיק אותה כל הזמן (וזה משהו שמאוד חשוב), שתדע לתת כתף תומכת וחיבוק חם כשצריך וגם שתדע לקבל אותם בלי לחשוש ועם אמון מלא. זה יהיה מצוין אם תהיה לה שמיעה מוזיקלית טובה ואהבה גדולה למוזיקה, בעיקר ישראלית אבל לא רק (כי הדרך הכי טובה להכיר מוזיקה חדשה היא בעזרת אנשים אחרים). התעניינות בספורט תהיה יתרון, ורצוי מאוד בכיוון הקבוצה הנכונה (ולא משנה כמה אני לא שרוף). היא לא חייבת להיות הכי יפה חיצונית בקמפוס, בעיר או איפה שזה לא יהיה. היא יכולה להיות הבחורה הכי ממוצעת, כזאת שלא תמשוך את העין במבט ראשון, אבל כשיסתכלו עליה פנימה ויכירו אותה מקרוב, יתגלה אדם אחר לגמרי, ובסופו של דבר היופי שלה יימדד משילוב של הכל ביחד ואז אפשר יהיה להגיד כמה שהיא באמת יפה. כשהתחלתי לכתוב את הפוסט היה לי שיר אחר בראש, אבל בסוף החלטתי ללכת על אחד אחר, שמתאים יותר. שלושת השבועות האלו צריכים לגרום לי להבין מה הדרך שעשיתי במהלך השנה האחרונה ומה הדרך שאני רוצה ללכת בה בשנה הבאה. דין וחשבון? רק לעצמי. [דע - עלמה זוהר]
היא נמצאת שם איפשהו. אני יכול לתת מיליון תירוצים למה אני לא מחפש אותה יותר מדי, למה אני לא מתחיל עם כל מי שמסביב כדי להגדיל את הסיכוי למצוא אותה. הלחצים מסביב והאכזבות עד עכשיו מרתיעים אותי מלנסות ולעשות משהו דרסטי, אבל רצון תמיד יש. בזמן האחרון נפלה סוג של הבנה שכל זה יקרה כשיגיע הזמן המתאים ואי אפשר לגרום לזה להתרחש מהר יותר, כי זה רק יגביר את תחושת האכזבה והכישלון. כשזה יקרה, זה פשוט יקרה ועד אז צריך להאמין ולהשתדל להתרכז בדברים שאני הכי טוב בהם, שגורמים לי סיפוק והרגשה טובה. זה לא קל, יש בזה הרבה מאבקים, פנימיים וחיצוניים, אבל אני יודע מה אני שווה ומה עשיתי ולאיזה מעמד הגעתי בשנה האחרונה. כשחושבים על זה שוב, המצב שלי טוב מאוד ונכון שיש נקודה שחורה אחת די מרכזית וגדולה, אבל גם המון נקודות אור קטנות ובינוניות ועדיף להתרכז בהן עד שגם השחורה הגדולה תהפוך למוארת. בינתיים צריך לגרום לקטנות להיות יותר חזקות ומשפיעות, כי יהיה טוב וחייב להיות.
13 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
29 |
בוטן - סוף הסיפור | |
|
תגיות:
|
בשבוע שעבר כתבתי על הכלב שלקחנו. היינו לנו תקוות שהמצב שלו ישתפר קצת, שהוא יתרגל לבית, ייצא מהמיטה שלו, יסתובב, ינבח ויתנהג כמו כל כלב רגיל. בפועל זה לא קרה. הוא נשאר רוב הזמן בתוך המיטה הקטנה שקנינו לו ולפעמים עשה טובה שהוא יצא ממנה לאכול או כדי שיורידו אותו למטה. לפעמים הוא גם נעמד באמצע הסלון והשתין (למרות שהיו פעמים שהוא נעמד ליד הדלת וביקש לרדת למטה). אימא שלי והאחים לא ממש הבינו מה קורה איתו, עד שהם לקחו אותו לבדיקה אצל הווטרינר (כחלק מהנוהל בלקיחת כלב חדש).
האבחנה הראשונית של הווטרינר הייתה אנמיה, כנראה די חזקה. כשהגיעו התוצאות של בדיקת הדם, הוא אמר שאם הוא לא היה רואה אותו הולך, הוא לא היה מאמין כי לפי הבדיקות כלב כזה לא יכול בכלל ללכת. ההמוגלובין שלו היה מאוד נמוך, כדוריות הדם הלבנות שלו היו בשמיים ולמעשה רוב הבדיקות הראו על תוצאות חריגות ולא פשוטות. המחלה המסתורית ("אקזוטית", כהגדרת הווטרינר) התישה את בוטן לגמרי וגרמה לו להתכרבל רוב הזמן בלי כוח לקום ולעשות פעולות פשוטות שכלב נורמלי עושה. גם כשהורידו אותו למטה הוא הלך למקום קבוע בשביל להשתין (ובדרך כלל בלי להרים את הרגל) ואז ביקש לחזור הביתה. בפעמים היחידות שהוא כן יצא מהמיטה, זה היה בשביל לבקש קצת אוכל (והוא קיבל בנדיבות) או לקפוץ על הכורסא בזמן סופת ברקים (ועדיין לא ברור איך הוא הצליח). ביום חמישי לקחו אותו שוב לווטרינר והוא נשאר שם לאשפוז שבו טיפלו בו יפה ונתנו לו עירוי דם. למרות שהיה נדמה שהמצב קצת משתפר, התוצאות של בדיקת הדם הנוספת לא הראו שינוי משמעותי ובלב כבד נפלה ההחלטה להחזיר אותו.
למרות שהוא היה בקושי שבוע בבית, כולם די נקשרו אליו ואפשר להגיד שגם הוא קצת אלינו. ההחלטה הייתה מאוד לא פשוטה אבל לא ממש יכולנו לטפל בכלב חולה מאוד עם כל הרצון בדבר. זה בסך הכל כלב ראשון שלנו שבקושי היה בבית והזמן שיכלו להקדיש לו מעבר לשבוע שעבר (שהיה שבוע חופש לאח שלי ולאימא שלי) היה מאוד מוגבל ובמצבו זה היה פשוט בלתי אפשרי. ביום שבת נסענו בחזרה ל-SOS (הוא לא רצה לרדת לאוטו ונאלצנו לקחת אותו על הידיים) וביקשנו להחזיר אותו. הם נתנו לנו מבטים מאוכזבים אבל לא הייתה לנו יותר מדי ברירה. הבטיחו לנו שיטפלו בו יפה ושהוא יקבל את העירוי הנוסף שהובטח לו. החלטנו בינתיים לא לקחת אחר במקומו, אם כי דברים יכולים להשתנות בבית במהירות כשאני לא נמצא שם (יכול להיות שזה יהיה כבר בשבת, יכול להיות שיחכו לחופשה הבאה). בינתיים רק המיטה, הקערות והרצועה עומדים כעדות דוממת לשבוע שהוא היה בבית. כל מה שנשאר לי לקוות שהוא יצליח להבריא, איכשהו.
9 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,379
כניסות