אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 42, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
2 |
מרץ 08: הרהורי 5 | |
|
תגיות:
|
אתמול (שבת), בשקט בשקט, הבלוג הזה סגר עוד שנה והוא כבר בן 5. בין כל הבלוגים מסביב הוא כבר די קשיש, אבל הוא עדיין קטן, לא מוכר, מתחבא לו בפינה שלו ולא עושה הרבה רעש, כנראה ממש כמו זה שכותב אותו. תמיד הוא היה קטן, אבל נדמה כאילו בשנה האחרונה הוא נהיה קטן עוד יותר. חלק מהקוראים הקבועים נעלמו, סגרו את הבלוגים שלהם והתאיידו להם מהסביבה, אחרים שוקלים לעשות את זה, אבל הבלוג שלי עדיין ממשיך. גם לי יש לא מעט אשמה בעניין הזה, כי אני ממעט לכתוב בחודשים האחרונים ולא רק בגלל שהחיים שלי נהיו די משעממים וחוזרים על עצמם או שפשוט אין לי זמן מרוב לימודים ולחצים. מרגע שהבלוג התחיל ללכת לכיוון יותר אישי, נעשה יותר קשה לכתוב, במיוחד כשהאנשים שקוראים אותו קיבלו פתאום פנים וצורה, וכל כתיבה, כל רצון להיפתח נעשה קשה יותר ולפעמים כואב יותר. פעם עוד חשבתי שזו עוד דרך להתמודד עם הפצעים והכאבים, אבל הכתיבה לא תמיד מרפאת אותם או מקלה עליהם, לפעמים היא זורה עליהם עוד קצת מלח, וזה דורש לא מעט כוחות נפשיים. ברגע שהתחלתי להרגיש שאני חוזר על עצמי, העדפתי לחזור ולהדחיק במקום להוציא החוצה, ובכלל, את מי מעניין מישהו שכל הזמן חוזר על אותן מנטרות ושום דבר לא זז אצלו.
טוב, נו, אין באמת סיבה לשקוע בדיכאון, במיוחד לא כשמגיעים לחגיגות לבלוג. אז נכון שהוא קטן והוא בקושי זוכה לטיפול ולעדכונים (ברגע שיירד לי הלחץ ההיסטרי אני אעדכן את הרשימות בצד ימין) אבל זו עדיין הפינה שלי. לא משנה מה קורה באתר הזה מסביב, לא משנה מה קורה אצל השכנים וכמה הם פסיכים, ילדותיים ומעוררי רחמים, לא משנה שבקושי קוראים כאן, זו עדיין הפינה שלי ואלו עדיין החיים שלי. חמשת השנים האחרונות של החיים שלי מתומצתות על פני למעלה מ-430 פוסטים, עם כל העליות ו(בעיקר)הירידות שהיו בהם, עם האנשים והדברים שעשיתי, ואני לא יכול בהינף עכבר למחוק אותם ולהעלים אותם. כל מה שנכתב כאן הוא חלק בלתי נפרד ממני, אלה הזיכרונות שלי, וקצת קשה לוותר עליהם.
ואולי אני באמת צריך לגלות מחדש את הכיף שבכתיבה. אני לא חייב להפציץ בפוסטים גדולים, ארוכים ומתוסבכים כל פעם. לא חייב לכתוב פוסט של 500 מילים לפחות (לעיתים קרובות אני גם מגיע ל-1000), ולא חייב לכתוב כל הזמן על עצמי. אני לא יכול להכריח את עצמי לכתוב כל פעם מחדש, אבל תמיד יהיה לי מה להגיד על כל דבר וזו דרך הרבה יותר טובה לסיים איתה את היום, כשהמוח כבר נכבה מרוב נוסחאות, חישובים וסיכומים, לנקות בעזרתו את הראש מכל המחשבות וללכת לישון בתחושה טובה יותר. זה יכול לעזור לי במיוחד עכשיו, אחרי שעברתי שבוע די קשה עם עוד נכשל אחד לאוסף (והפעם שיא שלילי חדש), הברזה מעצבנת למדי וסתם תחושה כללית של דכדוך ולחץ של יותר מדי דברים על הראש.
ויהיה טוב. חייב להיות טוב.
[All the young dudes - Mott the Hoople]
23 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
21 |
(08)211 - שיר נבואה קוסמי עליז | |
|
תגיות:
|
"כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר הו, לך ישר,
תבין הכל, תדע, לא תאמר מילה אחת
כמו עמוד עשן תעלם בתוך החדר
משהו בך יאמר לך המשך
בדרכך.
כמו שביל החלב שחוצה את השמיים
אתה הולך ישר, לא שם לב לכוכבים
שזוהרים כדי לסנוור את העיניים
משהו בך יאמר לך המשך
בדרכך.
הו, לך ישר,
לך לבד,
אל תפחד.
אל תכעס,
לך תמים,
לך אחד
כמו אווז הבר שחולף בשמי הערב
הוא טס בראש החץ, לא נרתע מן המרחק
והאינסטינקט מראה ובורא לו את הדרך
משהו בך יאמר לך המשך
בדרכך.
כמו בריזֲ´יט ברדו שתפסה כבר את העסק
השאירה מאחור את הטוב ואת הרע
ועל העניינים היא צופה מן המרפסת
משהו בך יאמר לך
הפסק.
כל החישובים ייגמרו מאליהם
כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת
משהו בך יאמר לך
המשך
לך לבד,
אל תפחד.
אל תכעס,
לך תמים,
לך אחד"
[שיר נבואה קוסמי עליז - יוני רכטר]
3 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
20 |
בכיוון דרום, בכיוון צפון | |
|
תגיות:
|
דרום
אף פעם לא מצאתי משהו מיוחד באילת, אני לא מצליח להתחבר לעיר הזאת. חם שם, יבש שם, יש כמה מקומות נחמדים, המלונות (ברובם) טובים, הים חביב למדי (אבל מלא באבנים קטנות שנכנסות לסנדלים) והיא כביכול אמורה להיות זולה יותר משאר הארץ. כביכול. פרט לכל הדברים האלו, אין לי יותר מדי מה לחפש בעיר הזאת.
בכלל, פעם שנייה תוך חודשיים לעשות את המסע הארוך הזה באוטו מהמרכז לכיוון הנקודה הדרומית ביותר בארץ הוא קצת מייגע (לפחות הפעם גם נהגתי בחלק מהדרך, דווקא מהנה להיאבק בכבישים הצרים בין מצפה רמון לאילת, דרך עובדה). יצאנו מוקדם בבוקר, וזה די הפתיע אותי, כי לא ציפיתי שהתוכנית של אמא שלי ליציאה מוקדמת תעבוד בצורה כל כך חלקה (כלומר, היה איחור קליל, אבל זה משהו שבשגרה). אספנו את החבר של אחותי ויצאנו דרומה ואותה היינו אמורים לאסוף מהבסיס שלה (היא כבר התחילה את השבוע האחרון שלה בצה"ל, איך שהזמן טס...). אין יותר מדי מה להרחיב על הנסיעה עצמה, חוץ מזה שהיא היתה ארוכה ומייגעת, כנהוג בנסיעות לאילת. עצרנו בדרך בעבדת, והיה די ברור לנו איך המקום הקטן הזה יכול לספק תקציב שלם לתחנת הדלק שלו בשביל קמפיין עיזים שלם, במקום המסעדה המצ'וקמקת שהייתה שם קודם. האמת, הרימו שם מקום לתפארת, אפילו השירותים מצוחצחים לגמרי (אפילו המתקן לסבון נעשה אוטומטי, רק שמים את היד מלמטה והוא מיילל כמו חתול ומוציא סבון).
נסיעה דרומה מחייבת שתייה מרובה של מים. כבר ערב לפני הנסיעה היתה לי סחרחורת קלה מחוסר שתייה, וגם ביום חמישי בבוקר הרגשתי אותה. לכן, מן הסתם, צריכת המים שלי לאורך כל הסופ"ש היתה גדולה יותר, ולשם שינוי השתדלתי לשתות כמה שיותר מים. כלומר, מים עם טעמים, כמו השטות הזאת שהמציאו. הבעיה עם כל המים האלו, שברוב המקרים יש להם טעם של ארטיק שסחטו ממנו את המיץ, ואם חס וחלילה השארתם את המים האלו קצת יותר מדי זמן בשמש והם התחממו, השתייה היא על אחריותכם בלבד. גם לכאן נכנס תחום הביזאר, עם המים בטעמים של נענע, של לואיזה והשיא - אבטיח-ליצ'י. אני ממש לא רוצה לחשוב על האופציות הבאות שיש להם לדחוף למים. אבל מה לעשות, חייבים לשתות, ולמי יש כוח להתחיל להסתבך כל שאר המשקאות, וכך מצאנו את עצמנו עם שקית מלאה של בקבוקים ריקים שיכולה לפרנס את משפחת אלפרון לשבוע שלם. מרוב שצמאים, אי אפשר להפסיק לשתות, ולא משנה מה דחפו אל תוך המים האלו, וכמה קשקושים כתבו על התווית (כן, כן, זה בטוח ירענן אותי...).
הצרה הכי גדולה של אילת היא שהיא מלאה בישראלים. רק בשביל להוסיף קורטוב של אירופאיות, אז אפשר להוסיף להם גם צרפתים, רק בשביל הטעם (והריח). מי שעדיין לא שם לב (כלומר לא הסתובב בתל אביב בחודש ומשהו האחרון), לא מדובר בצרפתים הארד-קור, אלא במרבית המקרים ביהודים ילידי צרפת שבאים להעביר את חופשת הקיץ שלהם בארץ הקודש, לעשות ביקור אצל הדודה באשדוד ולחזור לחור במארסיי שממנו הם יצאו. ברוב המקרים, אפשר להבין שהם בסך הכל גרסה טיפה צפונית של יהודי מרוקו (ולכן מוכיחים אחת ולתמיד למה מרוקו מכונה דרום-צרפת...) ולכן ההתנהגות לא שונה מהתנהגות של ישראלי ברברי אמיתי, רק עם מבטא צרפתי. לכל זה תוסיפו עוד עדר של ילדים שחשים מספיק גדולים לצאת ולבלות רחוק מההורים אבל לא מספיק אמיצים בשביל לעשות את זה באיה-נאפה (ולעשות שם בושות למדינה, ראה מדורי החדשות) ותקבלו עיר שממש כיף להיות בה. כשהגענו, נכנסו לקניון בשביל לאכול משהו אחרי הנסיעה הארוכה, ואחרי ששרדנו את הדחיפות בשביל להיכנס לקניון ולברוח מהחום שבחוץ למיזוג, הגענו לאזור המזון וגילינו כמה בלגן יכולה קבוצה של אנשים להשאיר וכמה זה מסובך לנסות ולתפוס מקום לשבת באמצע הצהריים בקניון באילת. אני מוותר מראש על תיאורי הזוועה, וכמובן שנמלטנו למסעדה סמוכה בשביל לאכול שם משהו יותר סביר (חיקוי של נאפיס, כנראה גם חיקוי בטעם...).
המלון עצמו היה נחמד למדי. לא מהמפוארים של איזור המלונות, אבל מספיק טוב בשביל להעביר בו סוף שבוע הגון של מנוחה. הבריכה שלו היתה נחמדה, חוץ מזה שניסה להפעיל את הקהל עם שעשועון סטייל "תו השעה", רק שהיה לו רק דיסק אחד שממנו הוא לקח את השירים שלו. האנשים מסביב איך הוא נותן שירים לא מוכרים כמו "אהבה בסוף הקיץ" של צביקה פיק ולא נותן משהו של להקת המופת סינרגיה או משהו של מושיק עפיה (אגב עפיה, אם מישהו רואה את התוכנית שמשדרים בערוץ 2 בכיכובו, אז שתדעו שאין לי שום קשר למה שהולך שם וזה יותר הזוי ממה שזה נראה שם). על ארוחות הבוקר אני לא רוצה להרחיב, כי כנראה 8 חודשים של עבודה בארוחות בוקר בבית מלון קצת שרטו אותי (עמוק, אם תרצו לדעת), ולא הפסקתי לנסות להשוות למה שהכרתי (לעזאזל, כבר עברו יותר משנתיים מאז שהתפטרתי).
ביום שישי הלכנו לראות את האיימקס, הפירמידה הזו שתקעו בכיכר המרכזית (בכלל, אילת מלאה בכיכרות והאילתים לא ממש יודעים לנהוג בכיכרות). בלובי שלו אפשר למצוא את מוזיאון השעווה, שהוא בסך הכל נחמד למדי, אם כי קצת קטן וחסר בו קצת טאץ'; מקומי (ולא, ערפאת לא ממש נחשב מקומי). על הסרט התלת מימדי אני רק יכול להצטער שהוא לא יכול להיות מועמד לאוסקר, או לפחות להיות מדורג, אבל בכיוון ההפוך. יכול להיות שיש להם סרטים טובים יותר, אבל אחרי ההתנסות הזו אני די מעדיף לוותר על החוויה. נורא קשה לראות סרט עם המשקפיים התלת מימדיות האלו, ויצאתי מההקרנה עם כאב ראש קטן בגלל שלא מעט פעמים לא הצלחתי להתמקד כמו שצריך והכל נהיה מטושטש, גם אם הוא ניסה לצאת מהמסך. ביום שבת עשינו טיול אופניים קטן שהמלון נתן (היה די עלוב, לקח אותנו עד להרודס ובחזרה) ואחר כך נסענו לחוף אלמוג כי אח שלי נורא רצה לשנרקל. אמא שלי קנתה לו שנורקל משלו ואחרי התלבטות קצרה, הלכה ושכרה עוד שניים בשבילה ובשבילי (אחותי והחבר נשארו במלון). היה נורא נחמד לשנרקל, למרות הבעייתיות שבדבר, ובמיוחד שהפעם היחידה שניסיתי לשנרקל היתה בכלל במונאקו לפני 9 שנים. הפעם קצת יותר הלך לי. לאח שלי זה הלך יותר בטבעיות, רק חבל שגם הפלאפון שלו רצה לשנרקל והיינו צריכים לחזור יותר מאוחר לחוף לחפש אחרי הפלאפון שנעלם לו. בסופו של דבר, צוללן מצא אותו נח על קרקעית הים, אחרי שכמה דגים ניסו להוציא ממנו שיחות.
מעבר לזה, בעיקר רבצנו לנו במלון ובחדר, ראינו קצת טלוויזיה (מישהו מוכן לקחת את ז';ק מהחומוס לאחרידיניה ולהשאיר אותו שם?), הרבה כוכב נולד (ניחשתי במדויק את שלישיית הגמר) ולנסות לקרוא קצת את הספר שלי, בלי יותר מדי הצלחה. היה בסך הכל נחמד, סיום טוב לשבוע של חופש.
צפון
כל מה שנשאר עכשיו זה לחזור לצפון, וזה יקרה עוד מעט. הציון הראשון התגלה כלא מזהיר במיוחד ועכשיו צריך לעשות מועד ב'; כי ברור לי שאני מסוגל ליותר, במיוחד לאור ההבדלים העצומים בין שני חלקי המבחן. צריך להשקיע כמו שצריך בלמידה למבחנים הקרובים ואת זה אני אעשה עם תוכנית מפורטת של הדרך להתכונן ולהצליח, ובעיקר, לא לוותר לעצמי. ברור שיהיה מקום גם להנאות הקטנות של החיים, ושלמרות שאני חוזר ללמוד, עדיין יש קצת מקום לחופש קטן. לפחות הסתדר לו העניין של המעונות לשנה הבאה.
8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,379
כניסות