דברים שעושים בשביל הילדים

כשהייתי בערך בכיתה ג' ההורים שלי החליטו שקמפינג על שפת הכנרת, בשיאו של חודש אוגוסט, זה רעיון נפלא לחופשה. מהיכרות מעמיקה עם ההורים שלי, אני מניחה שלא היה מדובר ברעיון מקורי שלהם, אלא ברעיון של חברים שעבדו קשה כדי לשכנע את ההורים שלי להצטרף לחוויה משפחתית מדהימה. ההורים שלי קנו אוהל משפחתי גדול ויקר, ואפילו השקיעו במרפסת לאוהל. וכך, באחד מימי אוגוסט, נסענו לאחד מחופי הכנרת לחוויה של פעם בחיים. וכאן אני מתכוונת לביטוי במובן הכי מילולי שלו. זו הייתה חוויה בודדת, שאף אחד מהמשפחה שלנו לא הצליח לשכוח ולא רצה לשחזר. זה התחיל משעות של מאמצים להקים את האוהל (כולל המרפסת המפוארת!), עבר דרך קיטורים של אמא שלי על הלכלוך ועל הרעש במאהל, קיטורים של אמא שלי על הטינופת במקלחות, קיטורים של אמא שלי על זה שהיא צריכה כל הזמן להכין אוכל, קיטורים של כולם על היתושים ומסדר טאטוא שאמא שלי העבירה לאוהל כל שעה עגולה.

היו גם כמה רגעים משעשעים בחופשה, אבל מה שבעיקר נשאר זה הזכרון של הקיטורים ושל חוסר הנוחות. מאז כל פעם שזורקים לכיווני את המילה "קמפינג", אני מצטמררת ומצהירה שטיול כזה יעשה רק על גופתי המתה. ובכל זאת, השבוע יצאתי לקמפינג. אחחח... הדברים שאנחנו עושים בשביל הילדים.

הבטיחו מטר מטאורים, ואמרו שיראו אותם הכי טוב בשמי מצפה רמון. זו נשמעה לי סיבה מספיק טובה כדי להדרים וכדי ללון תחת כיפת השמיים. האמת היא שההעדפה הראשונה הייתה בכ"ז למבנה בעל 4 קירות ומקלחת צמודה, אבל מכיוון שבמצפה עצמה כל מקומות הלינה היו מלאים, הרחבנו את רדיוס החיפושים עד שהחלטנו על לינה בחאן השיירות.  לזכותו של המקום יאמר שהוא מאוד מסודר ונקי. יש בו כמות מכובדת של אוהלים בדוואים, כמה צימרים פרטיים (במחיר מטורף) וגם אפשרות ללינת שטח באוהל שאתה מביא בעצמך. אנחנו השתמשנו באוהלים הבדוואים שאחרים הקימו עבורנו. תמורת מחיר של 400 ש"ח קיבלנו אוהל ענק, כמות מכובדת של מזרונים, מקלחת נקיה עם מים חמים ושירותים. כל השאר היינו צריכים להביא בעצמנו. אני מודה שתמורת 400 ש"ח ללילה, הייתי מצפה לקבל יותר מאוהל מזרון ומקלחת, אבל אין לי תלונה על הטעייה, מכיוון שמהרגע הראשון היה לי ברור שאני הולכת לשלם מחיר מוגזם תמורת התענוג של להתענות לילה שלם. אבל מה לא עושים בשביל הילדים.

האמת צריכה להאמר, היה לגמרי לא רע. אחרי שהתגברנו על האכזבה שבמקום מטר של מטאורים ראינו רק 4-5, ואחרי שהשכנים באוהלים שלידנו סתמו סוף-סוף את הפה, זו הייתה חוויה לגמרי לא נוראית. שכבנו מתחת לכיפת השמים וראינו מיליון כוכבים. מדי פעם ראינו אחד נופל. אח"כ הלכנו לישון בלי מזגן, ולפנות בוקר אפילו קפאנו מקור. המדבר מכתיב קצב חיים איטי ושקט יותר, ובכלל משרה שלווה, אפילו בייצורים עירוניים סופר לחוצים כמונו. ואתם יודעים מה, אולי אפילו אחזור על החוויה הזאת מתישהו בעתיד הרחוק, כי מה לא עושים בשביל הילדים.

אני בטוחה שככה גם ההורים שלי חשבו: שהם עושים את הכול בשביל הילדים. אני בטוחה שהרבה הורים חושבים שהם עושים הכול בשביל הילדים. אז זהו שלא. את רוב הדברים אנחנו עושים בשביל עצמנו. בשביל שנרגיש טוב עם זה שאנחנו הורים כאלה נהדרים שעושים הכול בשביל הילדים. בשביל שנשאיר להם חוויה (אפילו כזו שמצלקת) שיזכרו אותה ואותנו לכל החיים.  בשביל שנוכל לסמן וי שהתאמצנו והשתדלנו בשבילם, למרות שבפועל בחרנו במאמץ מינימלי שמתאים ליכולות שלנו ולא לצרכים של הילד.

הכרתי ההורים כאלה שהיו בטוחים שהם עושים הכול בשביל הבן שלהם. הם פנו למטפלים פרטיים שמתיימרים להתמחות בהתפתחות הילד. הם שילמו הון תועפות על הדרכה שוטפת מצד אותם מטפלים. הם הלכו לרופאים פרטיים. אבל מה, הם התקשו לקבל את העובדה שלילד שלהם יש בעיה נוירו-התפתחותית שכדי לטפל בה צריך ללכת לרופא מתחום התמחות אחר מזה שהם פנו אליו, וצריך לעשות טיפולי פיזיוטרפיה אינטנסיביים ולא תרגילים בשקל תשעים לחיזוק חגורת הכתפיים. קרוב משפחה שלי שראה את הילד של אותם הורים הפנה אותם אלי כדי שאייעץ להם, כי הוא חש שהם מטפלים בכיוון הלא נכון. התחושה שלו הייתה צודקת לגמרי, אבל מאוד התקשיתי לשכנע את האמא של הילד שהיא צריכה גישה אחרת. היא סמכה על אותם מטפלים בעיניים עצומות והייתה בטוחה שאוטוטו הילד שלה יתחיל לזחול או לצעוד. מאוד קשה להסביר בעדינות להורה מדחיק שלבן שלו יש בעיה רצינית ולא סתם עיכוב התפתחותי. מצד אחד, לא רוצים להפחיד את ההורה, שלא יברח עמוק יותר להדחקה. מצד שני, חייבים לנער את ההורה שיבין שהוא צריך לטפל אחרת בילד. בסוף הצלחתי לשכנע את האמא ללכת לפזיוטרפיסטית של הבת שלי. הבנתי שהם אכן התחילו טיפול אצל הפיזיוטרפיסטית, אבל בסוף עזבו בכעס, כי ההנחיות של הפזיוטרפיסטית סתרו את התרגילים שהמטפלים הלא מקצועיים נתנו להם. אני חושבת שמה שהבריח אותם הייתה ההבנה שלילד שלהם יש משהו חמור יותר מסתם עיכוב התפתחותי. אני חושבת שהם העדיפו לרוץ לזרועות האופטימיות של מטפלי ההתפחות, שמכרו להם עתיד ורוד שבו הבן שלהם אוטוטו מתחיל ללכת, במקום המציאות הריאלית שהפזיוטרפסטית הנחיתה על ראשם. מתישהו הם יתפכחו, אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי לבן שלהם. רוב ההורים מתישהו מתפכחים, אבל אז הנזק כבר נעשה, וצריך לתקן הרבה יותר מאשר את הבעיה המקורית.

אז בכל פעם שאתם בטוחים שאתם עושים הכול בשביל הילדים, תבחנו את עצמכם טוב טוב. האם זה באמת מה שטוב לילדים או שאולי זה דווקא מה שטוב לכם.

קצת לפני שעזבנו את המאהל הבדוואי שאלתי את הילדים: נכון שזו חוויה שתזכרו לכל החיים? אני אפילו לא זוכרת מה הם ענו לי (כנראה בהו בי במבט תוהה והמשיכו לריב זה עם זה), כי פתאום תפסתי את עצמי. שוב עשיתי משהו למעני ולמען הזכרון שאשאיר בהם. וכדי להצדיק את האגואיזם שלי, השתמשתי בתירוץ השחוק של "דברים שעושים בשביל הילדים". אולי בסופו של דבר הם באמת נהנו. אולי חווית הקמפינג הייתה בדיוק מה שהם אוהבים. ואולי עצם הבילוי עם ההורים היה להם חשוב ונעים. כל אלה רק תהיות שנותר לי לתהות עכשיו, בדיעבד. דבר אחד ברור לי: באוטו, בדרך חזרה למרכז, הבן שלי הודיע לשנינו שבפעם הבאה הוא ישמח לנפוש בבית מלון באילת עם בריכה וג'קוזי.

היתרונות שבהריון עוד כמה עידכונים קטנים

מוקירי זכרי תבעו במפגיע לשמוע על גבי הבלוג מה שלומי, אז מהשוליים הדרומיים האחרונים שנותרו מחוץ לטווח המלחמה אני מרימה את ראשי ונכנסת לעדכן.

אני בשבוע 31, שזה שבוע אחד מעבר לתאריך שבו ילדתי את בתי הבכורה.

כל הריון שלי מתחלק ל-2: עד לשבוע 30 (+4 ימים) ולאחר השבוע ה-30 (+4 ימים). אני שמחה לדווח שגם הפעם צלחתי את המחסום הפסיכולוגי של שבוע 30, למרות שהפעם זה היה די קשה: בסביבות השבוע ה-28 הופיעו אצלי צירים וקיצור של צוואר הרחם. רופאת הנשים השכיבה אותי לנוח כ-3 שבועות בבית.

לאחר ההלם של השבוע הראשון, שבו כולם הציעו עזרה והתגייסו לשמירה על מנוחתי המוחלטת, הגיעו בני המשפחה למסקנה שהם עשו די ושבשבועיים הנותרים לשמירת ההריון אסתדר לבד. כך שלא ממש יצא לי לנוח, אבל עדיין היה כיף להיות בבית. אם היו לי התלבטויות לגבי עתידי הצפוי כעקרת בית מן המנין לאחר הלידה, הרי ששמירת ההריון הזאת הסירה אותם. כיף להיות עקרת בית! (ואולי זה רק יצר הקינון שתוקף נשים בשליש השלישי להריון???).

בכל אופן, נכון לעכשיו אני בעבודה. יש צירים מדי פעם, אבל צוואר הרחם עדיין סגור, והמונה דופק: שבוע 31 + 5 ימים.

יש יתרונות עצומים למצב של הריון. נכון שכל הזמן כואב לי, נכון שיש לי צירים משתקים מדי פעם, נכון שכבר שכחתי איך נראה החלק התחתון של הגוף שלי, נכון שקשה לי להתלבש (שלא נדבר על גריבת גרביונים!!!), נכון שקשה לי לעמוד על הרגליים יותר מ-10 שניות ונכון שכבר חצי שנה לא ישנתי לילה שלם (נסו אתם להתהפך מצד לצד כשאגן הירכים כואב לכם ושהאפשרות לבצע את ההתהפכות דרך הבטן מבוטלת), אבל יש גם יתרונות לא מבוטלים להריון: גיליתי שלאישה בהריון יש חירות לעשות ולומר כמעט כל מה שבא לה, ולהאשים אח"כ את ההריון בהתנהגותה הלא מקובלת חברתית. לדוגמא, אני יכולה לדבר באופן חופשי ופתוח על צוואר הרחם שלי בחברת גברים זרים לגמרי, והם יהנהנו בהבנה ובסלחנות. אני יכולה להגיע לפדיקוריסטית עם ציפורני רגליים באורך ציפורני נמר ולומר שפשוט לא הצלחתי להגיע לרגלים כדי לגזור אותן, והפדיקוריסטית תביט בי במבט חומל ותציע לי דיל מיוחד של גזירת ציפורני רגליים פלוס מריחת לק ללא פדיקור במחיר מבצע. אני יכולה ללכת לרופאת הנשים עם רגלים שעירות לגמרי, והיא לא תזדעזע בכלל אלא תקבל את הפלומה בהבנה. אני יכולה לצרוח בקולי קולות שאני חייבת פיפי ועכשיו וכולם יחייכו בהבנה ויראו לי באדיבות איפה השירותים. אני יכולה לבכות ולצחוק לחלופין ולטעון אח"כ שאלה ההורמונים של ההריון ואף אחד לא יפקפק בשפיות דעתי. אבל הכי חשוב: אני יכולה לטעון שמתחשק לי לאכול עוגת שמנת 3 שכבות עם תותים טריים שעולה כמו משכורת שנתית של פועל בבנגלדש, ומיד ימצא מישהו (לרוב בעלי) שירוץ לקנות לי את העוגה הזאת ולהאכיל אותי בה. החיים יפים, והם עומדים להגמר בערך עוד פחות מחודשיים. אללי.

השמנתי. כן, אני יודעת שכל אישה בהריון משמינה ושזה מאוד לא פוטוגני לקטר על השמנה בהריון, אבל בהריונות האחרים שלי ההשמנה שלי היתה מינורית, יפה, נסבלת. הפעם אני באמת באמת שמנה. יש לי בטן ע-נ-ק-י-ת. כבר לפני חודש היו כאלה שחשבו שאני אטוטו יולדת. עכשיו הם כבר בטוחים שיש לי תאומים. עוד חודש הם בטח יהמרו על שלישיה. זה נחמד לאכול בלי חשבון (בעיקר עוגות שמנת 3 שכבות עם תותים טריים), אבל המחשבה על היום שאחרי קצת מצמררת. נראה לי שהפעם לא אוכל להתחמק ואצטרך דיאטה.

אחד החברים שלנו גילה לאחרונה את עולם הבלוגים. כולו נלהב, הוא מציע לי מדי פעם לקרוא בלוג זה או אחר. לכי תסבירי לו שאת מיצית את הנושא כבר ממזמן, ושבלוגים מתוחכמים עלאק של הוגי דעות  המאוהבים בעצמם ובפלטפורמה היחודית שנפתחה רק בשביל חשובים שכמותם, כבר לא ממש מעניינים אותך.

בכל אופן באחת הפעמים פלטתי בטעות את העובדה שגם אני מנהלת בלוג. הוא מיד שאל איפה ומה הניק שלי. אמרתי לו שהוא יכול לחלום שאגלה לו, ובכל מקרה הבלוג די מת לאחרונה כי כבר אין לי כח לעדכן. אני בספק אם הוא יגיע לישראבלוג לחפש אותי (הוא בקטע של אתרים קצת יותר מתוחכמים ומלאי סלבס) וגם אם יבוא לפה אני בספק אם ימצא אותי בין אלפי הבלוגים שנשים דתיות מנהלות פה באתר, אבל אם בכ"ז הוא הצליח להגיע לפה, ברוך הבא.

מה שמביא אותי לתהיה מוסרית קטנה:

בשיטוטי באתר דתי מסויים בעל מערכת פורומים תוססת עליתי במקרה על ניק של מכרה, שגולשת בפורום של גרושים וגרושות באתר. מכיוון שגירושיה הכו אותי בתדהמה (ראו פוסט עבר בנושא) קראתי כמה מהודעותיה על מנת לגלות למה בדיוק הם מתגרשים (החלטה שלו. הוא הודיע לה שהוא הפסיק לאהוב אותה וקם ועזב את הבית. כנראה שברקע יש מישהי אחרת). נשבעתי לעצמי שלא אקרא יותר, אבל אני מכורה. כל כמה ימים אני נכנסת לאותו פורום ועוקבת אחרי תהליך הגירושים שלה. פויה, לא יפה.

כן, אני יודעת שיש מלחמה מסביב. סליחה שאני לא כותבת פוסט נוגה בנושא, אבל מאז ומעולם הייתי אגוצנטרית. אני מתפללת לשלומם של כל החיילים. מקווה שהם יצאו משם כמה שיותר מהר. יחד עם את, אני מתקשה למצוא בעצמי רחמים לפלשתינאים. עם טיפש שמקפיד להחמיץ כל הזדמנות להקמת מדינה ולשלום. כ"כ ברור שגם אחרי הסיבוב הזה כלום לא ישתנה.

שתהיה לכולנו שנה אזרחית סבירה שתביא איתה פרנסה טובה ובריאות לכולנו.

נו? אז קראתם את הארי פוטר החדש?

אחד הדברים הטובים ביציאתו לאור של הספר החדש בסדרת "הארי פוטר", הוא שמעכשיו כל אוהדי סדרת הספרים הזאת יהיו עסוקים בלפענח את הטקסט המורכב באנגלית, ויפסיקו לנדנד לכל שאר העולם בתהיות על המשמעויות העמוקות המסתתרות בספר זה ובתהיות על תוגת גורלו של הארי.

כן מת, לא מת - יא אללה שלכם, כמה קדחתם לי בשכל עם הספר המצ'עמם הזה!!!

כן, ניסיתי לקרוא הארי פוטר, ולמרבה השוק והתדהמה נרדמתי אחרי 3 עמודים. ואני דווקא חובבת ספרים, ובמיוחד ספרי מתח, אבל איך שלא תסובבו את זה, מדובר בספר ילדים, ואני את הילדות שלי סיימתי לפני בערך 15 שנים. גם הסרטים, אגב, שיעממו אותי.

לאחר שסיימנו להתלהב כמו שאר העולם מצאת הספר החדש, נותרה השאלה המרכזית והמהותית: איך אנחנו צריכים להתנקם בכל חנויות הספרים שהעזו לפתוח את דלתותיהן בשבת? מישהי הציעה להסתובב מחוץ לחנות עם מגפון ולהכריז בקולי קולות מי הדמויות שמתו במהלך הספר. אותי הרעיון שיעשע מאוד, אבל אין לי שום כוונה להאבק בלמעלה מ-700 עמודים באנגלית בכדי לעשות את זה.

תשעה באב בפתח, לכן אנסה בכל כוחי להפסיק את שנאת החינם הזאת (למרות שהארי פוטר לא ממש יהודי, כך שעקרונית מותר לי לשנוא אותו כאוות נפשי), ואעבור לקלל את משרד החינוך (או ליתר דיוק: את ממשלת ישראל כולה):

מה לעזאזל עבר לכם בראש כשהחלטתם על חופשה בת חודשיים??? אני מניחה שהעובדה שכל המשכורת שלי משועבדת לחנויות חומרי יצירה ולביביסיטריות נעלמה מעינכם? איך בדיוק מצפים שנשים תצאנה לעבוד אם כל המשאבים (הכלכלים והנפשיים) שלנו ממוקדים רק לנקודה אחת: למצוא תעסוקה לילדים.

אחת הפובלציסטיות (שלמרבה הצער שמה פרח מזכרוני, עקב מיעוט משאבי מערכת) כתבה כי האמהות העובדות בישראל צריכות לקום ולהתמרד כנגד החופש הגדול הזה, אבל ככל הנראה כולן עסוקות ברגעים אלה במציאת סידור לילדים, ולכן אין להן זמן למחאות. כ"כ נכון!

אז איך הסתדרתי בחופש?

שלושה שבועות של קיטנה חלפו, ועכשיו אנחנו עוברים ל-4 שבועות של קיטנת בית. שאלוהים יעזור לי ולריהוט בבית, ולביביסיטר הדווקא חמודה ששכרתי לצורך המשימה.

בניתי לילדים קיטנה שמבוססת על הקיטנה הזאת: http://ha-lool.co.il/magazine/article.asp?id=1194

לכל יום יש סדר יום מסודר, ומלא חומרי יצירה ודפי צביעה. עדיין יש בי תחושה עמומה שבסופו של כל יום אגלה שהילדים שלי שוב ראו יותר מדי טלויזיה, ושהבית נראה כאילו עבר רעידת אדמה מאסיבית.

אז כמה עוד נשאר עד לסוף החופש?

לכבוד בנק לאומי למשכנתאות

פקיד יקר,

שלום.

1. קיבלתי אתמול מכתב המדווח לי, כי במהלך הרבעון הראשון של שנת 2007 גביתם ממני עמלות ודמי ניהול בסך 6 ש"ח.
2. בחישוב שערכתי עולה, כי עלות זמן עבודתו של הפקיד שבדק את המידע יקר הערך הזה, עלות זמן עבודתו של הפקיד שהיה אחראי להדפסת ושליחת המכתב, עלות הנייר עליו הודפס המכתב ועלות המשלוח, עולות כולן יחד על 6 ש"ח.
3. לפיכך, הריני להציע לכם הצעה עסקית משתלמת: אתם תוותרו על גבית אותם 6 ש"ח לרבעון מחשבוני, ואני בתמורה אוותר על קבלת מכתב מטעמכם המודיע לי על גבית אותם 6 ש"ח. כך אתם תוכלו להציג התייעלות נפלאה למנהלי הבנק, ואני אחסוך 24 ש"ח בשנה.

בכבוד רב, ובתקווה להמשך שיתוף פעולה עסקי פורה בעתיד הקרוב,

נינה.

ליכלכתי פה לא ממזמן על נעלים מסויימות, כשאמרתי שהן עדיין לא ממלאות את ההבטחה הגלומה בהן. אני רוצה לחזור בי מדברי. הנעלים מסתמנות כנעלי פלא. ההליכה של הבת שלי השתפרה פלאים. היא הולכת בגב זקוף ממש עם צליעה יחסית מנימלית (אין מה להשוות לצליעה שהיתה לה לפני הניתוח ולפני הנעליים). הבעיה שלה מתמקדת עכשיו בעיקר באזור אגן הירכיים.

בזכות הנעלים האלה, אני מרשה לעצמי לגלות טיפה אופטימיות.

אם ראיתם לאחרונה אישה קטנה ועצבנית נוסעת בחדווה על פיאט פנדה בצבע בננה, דעו כי מצאתם אותי.

רצה הגורל והאוטו שלי הלך לעולמו בטרם עת (איך לאוטו שנת 2003 הולך הגיר??? איך??????), וכך מצאתי את עצמי מכתת רגלי בין כל חברות השכרת הרכב באזור גוש דן, עד שאחת מהן הסכימה להשכיר לי את הפיאט פנדה השובבה הזאת.

מסקנותי:

1. גיר אוטומטי עולה המון כסף. המון!

2. פיאט פנדה לא מאיצה מ-0 ל-100 קמ"ש ב-16 שניות כמו שנכתב בלינק דלעיל. זה לוקח לה הרבה הרבה יותר זמן (ותאמינו לי שניסיתי).

3. האוטו נהדר לנסיעה עירונית (נכנס כמעט לכל חניה). קצת פחות לנסיעה בין עירונית.

4. מאוד קשה לשכור רכב בארץ מהיום להיום.

5. אנשים מזלזלים בכלי רכב קטנים, מבלי לדעת שכשהנהג הנכון יושב בהם האוטו הזה מסוגל להותיר אותך פעור פה ביציאה מהרמזור (אפילו אם לוקח להם יותר מ-16 שניות להאיץ ל-100 קמ"ש). איסטה לה ויסטה אוטו גדול ואיטי, נפגש ברמזור הבא (או שלא).

איזה אובך מגעיל יושב עכשיו על ת"א.

בינתיים אני נושמת בסדר, אבל הבן שלי כבר עבר הבוקר 2 אינהלציות + משאף. נקווה שזה יחזיק אותו עד אחר הצהרים, אחרת אקבל קריאת אזעקה מהעבודה. באחס. וזה לא שאחרי שיגמרו השרבים האלה יהיה יותר טוב. החום של יולי-אוגוסט זוועתי לא פחות.

לא לשכוח חולצה לבנה!
שתי הודעות לכדו את תשומת לבי בדף הקשר שהביא מס' 2 מהגן ביום שישי:
 1. ביום ראשון נחגוג מסיבת יום עצמאות בגן, לכן הילדים צריכים לבוא בכחול-לבן. גם ביום שני הילדים מתבקשים לבוא בכחול-לבן לרגל יום הזכרון.
2. תודה לאמא של יובל שאיבזרה את המחשב בטוב טעם ובמחשבה טובה.
 
דפי קשר מהגן הם דרך מתוכחמת של הגננות להזכיר לנו, האמהות העובדות, שאין לנו מושג מה קורה בחייהם של ילדינו בגן. שלל ההודעות הנכתבות שם הן הודעות שכל אמא שלוקחת את ילדה לגן ומחזירה אותו משם יודעת ומכירה. שלל התודות שנכתבות שם הן מעין שיחה פנימית / טפיחה הדדית על השכם בין הגננת לבין אותן אמהות בית.
 
תצביע אותה אם עובדת שלא שכחה לפחות פעם אחת בחייה כאם להביא את ילדה לגן עם כחול-לבן (או עם טנא או עם סתם חולצה לבנה או עם בגדים יפים לתמונת המחזור או עם חתיכת קרש ותפו"א למסיבת ל"ג בעומר או עם ביצה וחסה למסיבת ליל הסדר). קראנו את ההודעה של הגננת בנושא ואולי אפילו תלינו אותה על המקרר, אבל בלחץ הזמן שכחנו בסופו של דבר לצייד את הילד כנדרש. אמהות הבית, לעומת זאת, כיבסו, גיהצו ועימלנו מראש את החולצה הלבנה. היא חלק מסדר היום שלהן. היא חלק מהעבודה שלהן. כמו שאני לא אשכח פגישה חשובה עם הבוס, כך הן לא תשכחנה לצייד את הילדים שלהן בחולצה לבה למסיבת אלוהים יודע מה.
הילד שלהן יבוא מתוקתק לגן, והן עוד תספקנה בבוקר להחליף כמה מילים עם הגננת, לעזור לסייעת לשטוף כלים ולאבזר את המחשב בטוב טעם, כדי לקבל בדף הקשר של אותו סוף שבוע ברכת תודה נרגשת מהגננת.
אני שלחתי לגן בעבר 300 דפי טיוטה, 2 משחקי מחשב, DVD ישן שצריך תיקון כדי לעבוד והררים של חומר מהאינטרנט על כל נושא שעניין את הגננת. האם אי פעם קיבלתי שורת תודה בדף הקשר של הגן? בהחלט לא! למה? כי את כל העזרה שנתתי העברתי דרך שליחים (או דרך הבן שלי). לא יצא לי להגיע בבוקר לגן, להכנס יחד עם הילד, לדבר עם הגננת ולייחצן את התרומה שלי לגן. אני קולות הרקע של הגן, מההורים האלה שרואים אותם מפהקים ונלחמים בעייפות במסיבות הגן ובאסיפות ההורים, מההורים שלפעמים מציצים לגן בצהרי יום שישי כשהגננת רק מתה לסגור את השבוע וללכת הביתה, מההורים שלוקח לגננת דקה שלמה לזכור מיהו הילד ששיך להם. אני אמא עובדת. ולפעמים זה מבאס לאללה.
 
(אגב, זכרתי הבוקר את החולצה הלבנה. נראה מה יהיה מחר. אני בכלל לא בטוחה שאחרי שבת יש לי 2 חולצות לבנות נקיות בשביל הגן).
 
 
שמור   בטל