פוטנציאל מבוזבז

אבל הגננת, מה אני אעשה אם אין לי אמא?
לא יודעת איך זה עובד במערכת החינוך החילונית, אבל מערכת החינוך הדתית לא מכירה במושג "משפחה חדשה". מבחינת מערכת החינוך הדתית משפחה היא מסגרת שבה אבא ואמא נשואים זה לזה (באושר), האב הוא המפרנס העיקרי והאמא לרוב עקרת בית או מקסימום עובדת בחצי משרה. רצוי שברקע יהיו גם לפחות 2 אחים/אחיות. כל מבנה משפחתי ששונה מהמבנה הזה נחשב לחריג.
החינוך למבנה הזה מתחיל מהשלבים הנמוכים ביותר במערכת החינוך, אבל בולט בעיקר באירועים השונים שמערכת החינוך מארגנת.
אפשר אולי להבליג על שלל תמונות ה"אמא מבשלת" "אבא הולך לעבודה" שמעטרות את קירות הגן, ספרי הלימוד והקריאה. אפשר אולי להבליג על העובדה שבקבלות השבת בגן "אבא של שבת" מביא יין ומנהל את הטקס ו"אמא של שבת" נדרשת להביא עוגה ולהביט על אבא בעיניים מעריצות. אפשר אולי להבליג על כך שהבנות אינן מתפקדות כחזניות בתפילת הבוקר, אלא מקסימום כקולות רקע למקהלת הבנים (וכנראה שגם על זה אני צריכה להודות, הרי בריל לייפ קולן של הנשים בכלל לא נשמע בית הכנסת). אבל קצת קשה לי להבליג על מקומה המרכזי של האמא במסיבות הגן.
האמת היא שהטרוניה שלי באה ממקום מאוד אגואיסטי. אני לא מתה על מסיבות בגן. אני לא ממש משתייכת לזן האמהות שכל ויץ של הילד שלהן מכניס אותן לויבראציות. הילדים שלי מקסימים, יפים, חמודים וחכמים. אני יודעת את זה. אני בטוחה בזה ב- 100%. אין לי צורך לרוץ ולספר את זה לכולם או להוכיח זאת כל פעם מחדש. הצורך לדחוס את עצמי לכיסא שהישבן שלי גדול ממנו, והצורך לקום ולרקוד אל מול למעלה מ- 30 אנשים זרים ולמעלה מ- 30 דרדקים זבי חוטם, גורם לי אי-נוחות רבה.
המסיבה האידיאלית מבחינתי היא: הילדים שלי רוקדים ושרים ואני עומדת בצד ומצלמת. מקסימום שאבא שלהם ירקוד איתם. המסיבה האידיאלית מבחינת הגננת היא: בלי אחים! אבא יכול לבוא, אבל שיעמוד בצד (או בחוץ) ויצלם. במקרים נדירים האבא נדרש כדי לברך על הנרות / העוגה / הילדים. האמא יושבת מאחורי הילד - מגישה לו את האביזרים הנדרשים למסיבה, משכנעת אותו לקום ולרקוד, ומדי פעם מבצעת אקרובטיקה מרשימה של מעבר מעל כסאות הגן אל מרכז הרחבה (נשמע קל? נסו לעשות את זה כשמשקולת של לפחות 5 קילו תקועה לכם במרכז הבטן ומערערת את שיווי המשקל), אחיזה בידי הפעוט וביצוע ריקוד מרשים (רצוי עם נרות).
ילד ש(לא עלינו) אין לו אמא או ילד שאמא שלו לא יכלה להגיע למסיבה מסיבות שונות ומשונות (לדוגמא, נאלצה להשאר בבית כדי לשמור על האחים שאסור היה להביא אותם למסיבה) ממש אומלל במסיבות האלה. הגננת אומרת: "כל הילדים מחזיקים את הידים של אמא ורוקדים איתה ביחד", והילד פורץ בבכי.
השנה נאלצתי לרקוד על 2 חתונות - 2 מסיבות חנוכה באותו יום. נאלצתי לעזוב את המסיבה של הבן באמצע, כשאני משאירה מאחורי את האבא, הסבתא המעריצה ומצלמת הוידאו, ורצתי במהירות למסיבה של הבת כשאני מלווה בהמון מרץ, בטן שמנה ומצלמת סטילס. האבא ומצלמת הוידאו היו אמורים להצטרף בשלב מאוחר יותר (אחחחח... הלוגיסטיקה הנדרשת כאשר יש יותר מילד אחד...). מסתבר שבסוף המסיבה אצל הבן כל ילד היה צריך לרוץ, לחפש את אמא ולתת לה חיבוק. כל הילדים רצו לאמא, ומי נשאר לעמוד באמצע הרחבה בוכה ואומלל? כמובן, הבן שלי! הוא לא מצא את אמא, וסירב להסתפק באבא או סבתא. בעלי חשב שזה מאוד חמוד, וצילם עבורי את הרגעים המרגשים בוידאו. אני דווקא חשבתי שזה קורע לב, וכמובן נמלאתי ברגשות אשם. אבל זה מין מצב של no win - הרי מה יכולתי לעשות? לוותר על המסיבה של הבת?
ההורות שמה אותנו לא אחת במצב בו עלינו לבחור בין 2 אלטרנטיבות - האחת רעה והשניה גרועה הרבה יותר.
בסופו של דבר הילד לא גילה סימני טראומה (בערב הוא השתולל על המיטה שלו בשמחה, ונהנה לראות את עצמו בוכה בוידאו), אבל אני נשארת תוהה: למה הגננת במקום לומר: "כולם לרוץ לאמא" לא יכלה פשוט לומר: "כולם לרוץ לאמא או אבא".

[הערת אגב לסיום: שמתי לב שהתחלתי את הפוסט עם ניחוח פמניסטי וסיימתי בניחוח אימהי מתמרח. כנראה שאני לא ממש טיפוס בעל אידאולוגיה מוצקה ולוחמנית, אלא סתם אחת שרואה את כל העולם מנקודת מבט צרה ואישית].

קיטור לסיום: בת"א יש זיהום אוויר זוועתי. כבר כמה ימים אני יושבת במשרד ונאבקת על כל נשימת אוויר. איך שאני מגיעה הביתה (לפרברים הרחוקים) התעוקה יורדת מהחזה והנשימה הופכת לקלה ופשוטה. מזג האוויר בימים האחרונים רק מרע את המצב. אני מוצאת את עצמי נושאת עיניים לשמים ומחפשת ענני גשם, מציירת סביבי מעגל ומתפללת כמו חוני המעגל לכמה טיפות שיורידו את האבק הזה למטה.
אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה קורה לו הייתי צריכה לסחוב את שלושת החודשים האחרונים של ההריון בקיץ. בע!

נכתב על ידי nina, 18/12/2003 09:28, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה, מביעה עמדה חברתית, מקטרת
36 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-1/1/2004 17:20

בדידות, אסרטיביות וסתם קיטורים.
עד לאן מגיעה בדידות של אדם?
למעשה כל מי שגולש באינטרנט (שלא למטרות עבודה) הוא אדם בודד במובן מסויים. גם כתיבת בלוגים או כתיבה בפורומים המיועדים לתמיכה היא ביטוי לבדידות.
אני לדוגמא - בסה"כ אני לא אדם בודד. יש לי את בעלי והילדים ויש את המשפחה המורחבת. יש לי גם 2-3 חברות. אבל בסופו של יום כשאני ממש רוצה לספר משהו למישהו אני לא מסתפקת רק בטלפון לבעלי (שלרוב עסוק), לאמא שלי (שעסוקה כרגע בעיקר בבירוקרטיה שנוגעת לרכישת בית), לאחותי (שצריכה תמיד לצרוח על הילדים שלה תוך כדי השיחה איתי), לחמותי (שמתעניינת רק בהריון ובנכדים) ולשתי החברות (שלרוב עסוקות באמבטיות של הילדים או בהשכבתם לישון). אני רוצה לדווח לעוד. ואם קרה משהו מאוד חשוב בזמן שאני בעבודה, אז רשימת האנשים שאני יכולה לשתף אותם בחוויותי מצומצמת עוד יותר - את הקולגות לעבודה אני לא מוכנה לשתף בכלום (עדיף שידעו מה שפחות על חיי האישיים), ורוב מכרי אינם זמינים בשעות אלה. כך יוצא שאפילו אני - אדם לא בודד בעליל - מוצאת את עצמי נגררת לאינטרנט ומשתפת שורה של זרים גמורים בפכים מרגשים מחיי.
מה יעשה אדם שאין לו גם את זה? אדם שמסיבה כלשהי לא מוצא את עצמו בחברה הוירטואלית? ירים טלפון לחברה עתיקה מתקופת התיכון ויטחן לה בשכל. אז נכון שבילינו 4 שנים נהדרות בתנאי פנימיה, ונכון שחלקנו במשך מספר חודשים חדר, אבל מאז עברו 12 שנים. השתניתי. גדלתי. פיתחתי תחומי עניין חדשים. יש לי חברים חדשים. יש לי חיים חדשים. אין לי על מה לדבר איתך.
כמה בודד צריך להיות אדם כדי להתקשר אל אדם שממנו הוא היה מנותק במשך 12 שנה ולספר לו פנינה של הבן? כמה כהת חושים יכולה להיות זו שאליה מתקשרים כדי לנתק את השיחה לאחר 2 דקות בטענה שיש לה עומס של עבודה.
אני מודה שקשה לי עם שיחות טלפון. ועוד יותר קשה לי עם סמול טוקס. בעוד שבשיחה אישית תמיד אני יכולה לתקוע פרצוף חביב כשיש שתיקה. בשיחת טלפון חייבים למלא את השתיקה בתוכן. בעוד שבמייל אני יכולה לשלוח שלל (-: ו - }{ לאדם שהוא חצי זר עבורי, בשיחת טלפון אני צריכה להיות אמיתית יותר. אי-אפשר לדפוק בוסה בטלפון בתגובה על סיפור מרגש ואי-אפשר לזייף צחוק כשהבדיחה או החכמה של הבן אינה מצחיקה.
אז אולי אני באמת כהת רגש, ואולי סתם פולניה קרה. קשה לי לנהל סמול טוק עם מישהי שאין לי שומדבר משותף איתה למעט העובדה שלפני 12 שנה למדנו יחד בתיכון. אני מרחמת עליה, אבל מודה שלא ממש ברור לי מה אני אמורה לעשות כשהיא מתקשרת.

שמתי לב שחוסר נוחות גופנית גורם לי להיות אסרטיבית יותר. ההריון הזה מוציא ממני את כל הביצ'יות שתמיד היתה בי, אבל היתה שמורה בעיקר לדיאלוגים שנונים וסודים עמוק בתוך המח שלי (דיאלוגים שידועים גם בכינוי: "הייתי צריכה לומר לו..."). פתאום אני מרשה לעצמי להתעצבן, להתלונן כשלא מוצא חן, לדעת איך לדרוש דברים מאנשים, לדעת איך לעמוד על שלי. זה פן חדש באישיות שלי שלמען האמת די מוצא חן בעיני.

הפן החדש הזה לא עזר לי הרבה להתחמק ממטלה שהבוס החליט להלביש עלי דווקא לקראת סופו של ההריון, ודווקא בשלבים בהם ההריון שלי נכנס לאזור המסוכן.
בעוד כשלושה שבועות אאלץ לתזז את ישבני העגלגל ובטני הענקית (או ההפך) פעם בשבוע לאורך חצי ארץ. הבוס שולח אותי לטפל בפרוייקט שמרחיק אותי מכיסאי הנח שבת"א עד לאי-שם בצפון. אני עדיין מקווה שאיזו שמירת הריון תיפול עלי ותציל אותי מהעונש הזה, אבל בינתיים רוע הגזרה מרחף מעלי ומצחקק באכזריות.

נכתב על ידי nina, 8/12/2003 12:26, בקטגוריות מהרהרת, הריון ולידה, עובדת (?), מקטרת
22 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-15/12/2003 14:42

"איזו מין שלווה ולא עושים שומדבר"

יום שישי. השעה 19:55. הבעל ואני נכנסים למיטה ומסתכלים זה על זה בסיפוק - הבית נקי ומסודר, הכלים מארוחת הערב שטופים, השאריות במקרר, הילדים ישנים, העיתונים מסודרים בערימה בצד המיטה של כל אחד מאיתנו ושקט של יום שישי בערב אפף אותנו.
הנחתי את הראש על הכרית, והתחלתי להרהר מתי בפעם האחרונה נכנסתי למיטה לפני השעה 20:00 בערב. בעוד המחשבה תלויה לה בראשי, רעש של באסים ותופים קרע את האוויר, וקולו של DJ ניסר ברעם: "כיתה ד3 יאללה לרקוד".
פתיחת חלון מהירה איתרה את העובדה המצערת שבפנטהאוז בבניין הסמוך כיתה ד3 (ואולי ה3 או ו3) עושה מסיבה. עם אורות, נצנצים ומוסיקה מחורבנת. אאאאאהההההההה...
יש רגעים בהם ההחלטה לא לקנות דירה בשכונה דתית נראית לי שגויה ביותר. למה? למה לעשות מסיבה ביום שישי בערב? מה רע ביום ראשון או שני או מוצ"ש? (הכי טוב מוצ"ש). מה קרה? אי-אפשר לשכור איזה מועדון?
אומללים ומיואשים קמנו הבעל ואני מהמיטה והתחלנו לסגור את כל החלונות בבית, במטרה להשיג שקט מקסימלי. הרעש אמנם פחת, אבל הבאסים המשיכו להקפיץ את המיטה שלנו בקצב. נו טוב, תמיד רציתי מיטה מתכווננת שתרטוט ותעשה לי נעים בגב.

ואם כבר מדברים על חסרונות בשכונה מעורבת, אז הנה עוד כמה:
1. השכן המעצבן שבילה את כל שבת בבוקר בקניות, ודווקא ב- 14:00 בצהרים מתחיל לקדוח כדי לתלות את שלל היצירות שרכש.
2. כל הילדים שרכבו לי על אופניים מתחת לרגלים (וכמעט דרסו אותי) בערב יו"כ.
3. הדביל שצופר לחברה שלו שתרד מהבניין בלילה שבין שישי לשבת (משהו בסביבות חצות).
4. הריח של המנגל שדפק אחד השכנים במרפסת שלו בשבת בבוקר. ככה עושים לאישה בהריון?
5. העדרה של מעלית שבת.

והנה יתרון קטן (שמבוסס כולו על שימחה לאיד):
המבט האומלל על פניהם של השכנים החילונים שמעמיסים חצי בית + ילדים על הרכב בדרכם לים או לטיול בשבילי הארץ, בעוד אני מסתובבת באיטיות במיטה נותנת נשיקה לכל אחד מהילדים ומציעה להם את בילוי השבת האולטימטיבי: קריאת סיפור.

וכמה תהיות ממש לא קשורות:
האם העובדה שיש לי BA במשפטים הופכת אותי לאינטלגנטית? ונניח שאני אינטלגנטית, האם זה אמור להקנות לי באופן אוטומטי ידע נרחב בתוכנית הכלכלית החדשה, עד כדי כך שאוכל לייעץ לאנשים כיצד תשפיע התוכנית הכלכלית על אחוז המס שהם ידרשו לשלם החל מ- 1/1/04?
ראבק, כשכואב הגרון הולכים לרופא. כשיש לכם בעית מס לכו ליועץ מס. כשיש לכם בעיה משפטית לכו לעו"ד. תעזבו אותי בשקט. אני לא מבינה בכלכלה, וגם לא במשפטים. אם אתם ממש מתעקשים לשטוח בפני את כל הירהורי ליבכם אני מוכנה לתפקד כפסיכולוגית תמורת 250 ש"ח לשעה.
מה יש בי שכל עובר ושב חושב שהבעיות שלו ממש מעניינות אותי, ושממש בא לי לעזור לו?

נכתב על ידי nina, 17/11/2003 10:30, בקטגוריות מקטרת, אנתרופולוגיה בגרוש
22 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-7/12/2003 08:57

נינה תומכת באיכות הסביבה
מאז שביטני גדלה, די התנתקתי מכל מה שקורה ממותני ומטה. אתמול ישבתי בישיבה משועממת במיוחד, וכנראה שנחתתי בתנוחה מאוד מוצלחת בכיסא, מכיוון שלפתע פתאום הצלחתי להניף את רגלי אל-על ולהנחית אותה על ברכי בתנוחה מאוד לא מנומסת ולא חיננית הידועה בכינוי: "שילוב רגליים גברי" (להבדיל משילוב הרגלים הנשי העדין יותר שנעשה ברגלים סגורות ולכן גורם לעצירת הדם ברגל).
בעודי נהנית לי מהתנוחה הכה לא הולמת את מצבי ואת זהותי המינית גילתי כי מבין שולי המכנסיים מבצבצות להן רגלים שעירות לאללה! חישובים קצרים ומבוהלים הראו כי אכן רגלי לא ראתה סכין מקרוב במשך כמעט 3 שבועות. אז נכון שחצאיות ובגדי-ים עפו זה מכבר מארון בגדי, אבל לכזה מצב הזנחה חמור לא הגעתי מאז ההריון הקודם.
מכיוון שביום ה' אני עתידה להיפגש עם רופא הנשים שלי, והוא עתיד לבדוק את מצב צוואר הרחם שלי, הגעתי למסקנה שאני חייבת לנכש את העשבים שגדלו לי על הרגל (אני עוד זוכרת את תחושת הבושה שתקפה אותי כשנאלצתי לחשוף את רגלי בסקירת המערכות לאחר שהרופא החליט להוסיף גם אולטרסאונד וגינלי ולא להסתפק רק באולטרסאונד חיצוני).
בכל מקרה מבצע "ניכוש עשבים" יצא לדרך. קודם כל נכנסתי לאמבטיה. (נשמע טריוויאלי, אבל זו משימה די קשה). חמושה בסכין גילוח ביד ימין וסבון ביד שמאל ניסיתי להרים את אחת מרגלי על מעקה האמבטיה. לאחר 3 נסיונות סרק הצלחתי להרים את הרגל. עכשיו כל מה שנשאר לי זה לנסות להתכופף לכיוון הרגל. הנסיון הראשון הראה שהיד שלי מגיעה רק עד הברך, ולכן נאלצתי לצמצם מרחקים. לאחר כרבע שעה של התנשפויות, בטן מכווצצת, גב שבור, שלל קיטורים והתכווצות שרירים המשימה הוכתרה בצלחה. יש לי כעת רגלי חרסינה.

ואם כבר דיברנו על הדרך הנאותה להתכונן לביקור אצל רופא הנשים, נזכרתי בבדיחה שקיבלתי לפני ה-מ-ו-ן זמן במייל:
"זה היה אחד מהימים האלה ששום דבר לא הולך בהם כשורה. הבוס עיכב אותי בדיוק לפני שיצאתי מהעבודה, אח"כ האוטו עשה בעיות בהתנעה ואח"כ נתקעתי בפקק. הגעתי הביתה מאוד מאוחר, ותוך פחות מחצי שעה הייתי צריכה לצאת לבדיקה אצל רופא הנשים. לא הסכמתי לוותר על שטיפת פלג הגוף התחתון שלי, ולכן נכנסתי בזריזות לאמבטיה. רק כשסיימתי גילתי ששכחתי לקחת מגבת. על הרצפה היתה מונחת המגבת שבה התנגבה הבת שלי באמצע הלילה כשחזרה ממסיבה. בלית ברירה השתמשתי במגבת, וציינתי לעצמי להעיר לה על הרגלי הסדר והנקיון שלה.
בדרך נס הגעתי בזמן לרופא. כשהוא בא לבדוק אותי (בעודי שוכבת על כסא הבדיקה) הוא ציין בחיוך: "או, אני רואה שהשקענו היום קצת יותר". לא היה לי מושג למה הוא התכוון, עד הרגע בו הגעתי הביתה, נכנסתי לסדר את האמבטיה וגילתי שהמגבת שזרקה בתי על הרצפה היתה מלאה בנצנצים שכיסו את גופה במסיבה"

ואחרון חביב לסיום (וממש לא קשור לאמור לעיל):
לאחרונה החלטתי לעשות בונדינג עם הזהות הדתית שלי, והתחלתי לגלוש בפורומים בעלי אופי דתי, ובעיקר בפורום מכנסיים - אלטרנטיבה חברתית דתית. חשבתי שמדובר בפורום המכיל אנשים בעלי מחשבה פתוחה, אנשים שלא תקועים בפאזה החרד"לית שתקפה בשנים האחרונות את הציבור הדתי לאומי, אנשים שמתנגדים להלבשת קודים חרדיים על החברה הדתית-לאומית, אבל התבדתי. הפורום מלא בפלצנים שעסוקים כל היום בפילפולי הלכה שעיקרם: האם לנשים מותר ללבוש מכנסים או לא. המעניין הוא שכל המתפלפלים והדנים הם רק גברים. קולן של הנשים כמעט ולא נשמע בוויכוח ההילכתי המשמים הזה.
די מזכיר את פורום "ברית מילה - בעד ונגד" של "תפוז" (המכיל ערימת אנשים המתנגדים לברית, ומפמפמים את עצמם כל היום באמצעות טפיחות הדדיות על השכם ושלל מאמרים מטעם). ראו הוזהרתם.

נכתב על ידי nina, 11/11/2003 09:52, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, חדשות המגזר, הריון ולידה, גולשת באינטרנט, הגיע במייל
29 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של גושפנקא ב-17/11/2003 13:25

דברים שלא אומרים לאישה בהריון:
שמיינה.
איטית.
עצלנית.
כבדה.
ואוו, גדלת.
אפשר לגעת?
מה את מקטרת?
לא יהיה לך קשה להסתדר עם 3 ילדים קטנים?
מה? את בהריון?
מה זאת הבטן הזו?
יש לכם כבר שם? מה?
אני רואה שהיית עסוקה מאז נפגשנו לאחרונה.
את יכולה לאכול הכל. את אוכלת בשביל שניים.
התנפחת.
את יכולה להתכופף ולהרים את זה?
אולי תזוזי יותר מהר?
הריון זה לא מחלה.

מישהו הזכיר לי שיש לי בלוג, אז שבתי. שבתי בעיקר כדי לקטר:
גברים לא מבינים נשים בהריון. כלומר, הם מבינים שגוף האישה שלהם משתנה, הם מבינים שיש כל מיני תופעות לוואי, אבל הם לא מצליחים לקלוט את גודל השינוי ואת הסבל הנלווה. תרבויות על גבי תרבויות היו עסוקות בלהלל את תקופת ההריון ואת יופיה של אישה הרה, וכך חושבים הגברים שהריון זה לא מחלה, ושהאישה שלהם סתם קוטרית שלא נהנית עד הסוף מהחוויה.
לכו תסבירו לגברים על עוצמת הבחילות שתוקפת בהתחלה. על העייפות הממוטטת. על הקושי של בחורה דקיקה שרגילה להדחף לכל כוך קטן לשאת כרס עגלגלה שמונעת ממנה לעבור ברווח הקטן ממטר וחצי, ומונעת ממנה להתכופף לנעול נעליים (או להוריד שערות מהרגל). על הקושי של אותה בחורה דקיקה להמשיך לתפקד בקלילות ובחן כשהיא נושאת על גופה 3 ק"ג מיותרים. על חוסר יכולת לישון בלילות גם מכיוון שכל סיבוב במיטה דורש אופרציה מיוחדת וגם מכיוון שבכל שעה עגולה הרגל של העובר שמונחת בדיוק על שלפוחית השתן משגרת את אותה אישה אומללה לשירותים. על כאבי הגב המשתקים. על התקפי הרעב הבלתי נסבלים. על שטף הורמונים שגורם מצד אחד לבכי בלתי נשלט ומצד שני להתקפי זעם חיננים.
אולי הריון זה לא מחלה, אבל זו בהחלט לא תקופה רגילה. אי אפשר לצפות מאישה שהגוף שלה עסוק כל הזמן בהזנת ונשיאת עובר לתפקד כרגיל. אי אפשר לצפות מדעבה כמוני לעשות אבק, לשטוף ריצפה, לטפל בילדים, להכין אוכל, להיות חייכנית ונעימה ולעשות סקס כפנתרה. אני שמנה. אני כבדה. אין לי כח לזוז מהספה. ושאף אחד לא יעז להתלונן! העיסקה היתה מאוד ברורה: אתה מזריע. אני נושאת, סובלת, שומרת, יולדת, מטפלת בחודשים הראשונים. אתה שותק. (ואם אפשר תרד רגע לעיר לקנות לי פיתה עם פלאפל. פתאום יש לי חשק. ושניה לפני שאתה יוצא, תן איזה גירוד בגב. אני לא מגיעה לשם. אה, רגע... תביא לי גם מהסופר נקטר תפוזים. אני חייבת לשתות הרבה. ואולי לפני שתצא תעשה אמבטיות לילדים. אני לא מסוגלת להתכופף. ואח"כ תשטוף כלים. הבטן מפריעה לי להגיע לכיור. ועכשיו תזוז. אתה מסתיר לי את הטלויזיה).

חוב מהעבר:
היתה חופשה נפללללללאה.
3 ימים באילת במלון קקי. דווקא היה חביב לאללה. ריף הדולפינים מומלץ בחום.
יום אחד התפדלאות בבית (כ"כ התגעגעתי לשקע שיצרתי בחודשיים האחרונים בספה).
יום אחד בירושלים. כולל פעילות של ספורט אתגרי מסמר שיער: נסיעה באוטובוס בירושלים.
אגב, מי שראה ברחבת הכותל בחוה"מ אישה הרה לבושה כמו ערביה (מכנסיים שחורות, חולצה שחורה, צעיף בורדו מכסה את השיער וחלק נכבד מהפנים) עם משקפי שמש, מצלמת וידאו ושני ילדים בלונדינים נחמדים נשרכים אחריה, שידע שזו היתה אני!
אה, ובשירותים של הכותל קיבלתי מחמאה: תיירת אמרה לי שאני יפה. ישששששששששש. הבעל טוען שלא שמעתי טוב, ושאולי אני בכלל לא מבינה אנגלית.

נכתב על ידי nina, 30/10/2003 13:43, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה, מקטרת
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-6/11/2003 14:39

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.