פוטנציאל מבוזבז

זה מה שקורה כשלא ישנים בלילה
מוציאים מתחת לידיים פוסט משונה כמו זה:

לא ברור לי אם זה אמיתי או לא, אבל כך או כך זה קורע מצחוק.

האמת היא שהגשם הראשון מפתח אצלי אוטומטית חשק לצ'ולנט וקיגל, אבל אני מעדיפה להתאפק עד שיבוא החורף ממש.

זכיתי ביום חמישי למריבת ה-SMS הראשונה שלי. האמת היא שלא ממש ידעתי מה עושים עם זה. נשלח אלי טקסט נזעם, שמחרף ומגדף ומאשים אותי באלוהים יודע מה. ואני רק בהיתי במסך הקטן ותהיתי מה לעזאזל אני אמורה לעשות עכשיו. איך מחזירים מבט מלא בוז ולגלוג ב-SMS? איך מבטלים טענות מטופשות בהנפת יד מזלזלת באמצעות ה-SMS? איך מנהלים ויכוח לוהט, כשלוקח לי שעות להקליד כל דבר ועדיין לא הפנמתי איפה לעזאזל נמצאת ה-נ' ולמה לוקח לי שעה להגיע ל-פ' סופית. בסוף עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד שיכולתי לעשות. הקלדתי (בקושי רב): "אני מצטערת. לא התכוונתי לפגוע בך", ואח"כ הקראתי בטלפון לכל העולם את גבב השטויות שאותה נעלבת שלחה לי ב-SMS.

קחו לתשומת ליבכם שכשאתם מנהלים מריבה ב-SMS כל הדיסקרטיות נעלמת. אם קיללתם, זה נשאר לדראון עולם. זה לא כמו מריבה בע"פ שאח"כ אפשר לטעון שאתם לא זוכרים מה אמרתם ושדבריכם הוצאו מהקשרם. יש לי ראיות בייבי. יש לי ראיות שכשהיית עצבנית, דיברת (או ליתר דיוק כתבת) שטויות. ואני אשלוף את הראיות האלה כשאמצא לנכון להביך אותך.

(עוד עצה קטנה: כשאתם רבים עם מישהו, ודאו שהוא פנוי ריגשית למריבה איתכם, כי אחרת כל הזעם הקדוש שלכם מתבזבז לו סתם כך.)

נכתב על ידי nina, 22/10/2006 14:42, בקטגוריות חדשות המגזר, מקטרת
25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-23/10/2006 08:38

"ההבדל ביני לבינך" יריתי לכיוון הבעל, כשהוא העז להתעצבן על קנס של 750 ש"ח שחטפתי בגין כמה עבירות שוליות "הוא, שאותי תפסו ואותך לא". מול הטיעון הזה אפילו הוא נכנע, והתפוצץ מצחוק.

15 שנים של נהיגה הפוסחת על חוקי תנועה רבים מבלי להתפס הסתיימו בשבוע שעבר, עת שוטרת חביבה (נניח) עם תוחם שפתיים נטול אודם (פנינה רוזנבלום סטייל) תפסה אותי דוהרת ברחובה של עיר נטולת חגורת בטיחות וטלפון מצוכלל (או כמו שהיא כתבה בדו"ח: טלפון נייד בצבע כסף) צמוד לאוזני השמאלית.

אין אדם שלא עובר לפחות עבירת תנועה אחת בימי חייו. השאלה היא לא אם עברת או לא, אלא האם תפסו אותך או לא. 15 שנים לא תפסו אותי, ואני כנראה פיתחתי בטחון עצמי מופרז. בטחון עצמי שנקטע באחת ע"י קנס של 750 ש"ח. כן, למרות הטלפון הנייד המוכסף, 750 ש"ח עדיין כואבים לי בכיס.

מכיוון שצרות באות בשלשות (או במקרה שלי בחמישיות) החלטתי להכות את המזל ולנהוג ע"פ כל חוקי התנועה הקיימים, כדי לא לתת לאף שוטר הזדמנות נוספת לתפוס אותי בעשור הקרוב (שזה בערך הזמן שיקח ל-6 הנקודות המעצבנות שלי להמחק, או שלא).

לאחר יום מתיש של נהיגה לפי כל חוקי התעבורה, הגעתי למסקנות הבאות:

1. זה מאוד מעייף לנהוג לפי כל חוקי התעבורה. צריכים להיות כל הזמן עירניים ולחפש תמרורים בצידי הדרך. ויש המון תמרורים בצידי הדרך.

2. נסיעה שאורכת בדר"כ 5 דקות ארכה לי 10 דקות כאשר צייתתי לכל החוקים. משמע, ציות לחוקי התעבורה מאריך את זמן הנסיעה פי 2.

3. מאוד קשה לנהוג כשהידיים על ההגה בשעות 2 ו-10. בשלב מסויים השרירים בידים התחילו לכאוב לי, ואני הרגשתי שההגה מקבל יישות בפני עצמו. גם מאוד קשה לסובב את ההגה שהידים בתנוחה הזאת. אולי בגלל זה מורה הנהיגה שלי לימד אותי לסובב את ההגה כשיד רודפת יד. אבל מה אעשה אם השוטר יתפוס אותי בדיוק באמצע הסיבוב? העובדה שאי אפשר לסובב הגה בתנוחה 2-10 מהווה תירוץ מספיק טוב?

4. מסתבר שלמעלה ממחצית התמרורים שאני חשבתי אותם ל"האט ותן זכות קדימה" הם למעשה תמרורי "עצור". חמור מזה, מסתבר שבעיר בה אני גרה יש המון תמרורי עצור. המון!

5. אין שום הגיון לעצור בדיוק על קו העצירה שלפני תמרור "עצור", כשב-95% מהמקרים אין שם שום שדה ראיה שיכול לעזור לחצות את הצומת. כמעט תמיד צריך לגלוש עם הרכב קדימה עד לסף הצומת כדי לראות מה באמת קורה, אז למה להתעלל בנהגים ולהכריח אותם לעזור עצירה מוחלטת 2 מטרים לפני?

6. עם המזל שלי, דווקא ביום שהחלטתי לנהוג כמו שצריך, התקלקלו חצי מהרמזורים בעיר. מצאתי את עצמי עומדת בצומת עם רמזור כתום מהבהב ומחשבת בעזרת משוואות ריבועיות למי לעזאזל יש זכות קדימה בצומת.

7. כשנוהגים בעיר על 50 קמ"ש מספיקים לקרוא את כל השלטים בצידי הדרך. מגניב!

8. יש הולכי רגל שחוצים מאוד לאט את הכביש. זה שאתה צועד על מעבר חציה, לא אומר שאתה יכול ללכת במהירות של צב שיכור.

9. חגורת בטיחות בנסיעות עירוניות עושה לי שריטה בצוואר. אין לי מושג איך בנסיעה בינעירונית היא לא מציקה לי או שורטת אותי, אבל זאת עובדה שבנסיעה עירונית החגורה שרטה אותי.

10. אם הייתי מנסה להתאבד, אף שוטר לא היה רושם לי דו"ח, מקסימום עומד מלמטה עם מגפון וקורא לי קריאות עידוד, אז למה כשאני נוסעת בלי חגורת בטיחות המדינה מרשה לעצמה להתערב ולתת לי קנס? הילד מאחורה היה חגור. לא סיכנתי אף נהג אחר באי חגירת חגורת בטיחות, אז מה בדיוק איכפת לכם שאני מוכנה לשים נפשי בכפי ולהתסכן בטיסה חופשית לעבר שימשת הרכב?

החופש המבאס נגמר (והיה חופש מבאס ביותר ואף יותר מזה). בדרך לעבודה היום היה לי רגע קסום אחד: פתאום על רקע השמים האפורים צצה לה קשת צבעונית ארוכה ומושלמת. אני יודעת שלפי היהדות זה לא משהו שאמורים לשמוח בגינו, אבל היא היתה כ"כ יפה שהרגשתי איך הלב שלי מתרחב. שניה אח"כ הלב שלי הצטמק כשגיליתי שאי אפשר לעבור גשם ראשון בלי פקקי ענק.

אם אנחנו כבר מתעסקים בנושא המוטורי, קבלו את הלינק החביב הזה:

http://www.107.peugeot.co.uk/peugeot.swf

נכתב על ידי nina, 15/10/2006 07:42, בקטגוריות מקטרת
69 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אדם פשוט ב-23/10/2006 10:19

מה עשיתי בחופש הגדול

נאמנה לשיגרה של 12 שנות לימוד בבי"ס אני יושבת בסופו של כל חופש גדול ומנסה לסכם אותו. בעבר בדקתי עד כמה ניצלתי את הזמן כדי לעשות כמה שיותר כיף. מאז שנהייתי אמא, אני בודקת עד כמה ניצלתי את הזמן כדי להקנות לילדים שלל חוויות.
ההורות הופכת אותנו לרודפי חוויות. כמו קצינת בידור אני פורסת את החודשיים הארורים האלה לפרקי זמן שבהם עלי לדחוס כמה שיותר חוויות עבור הילדים. לא ברור לי עד כמה הילדים זוכרים את החוויות האלה לאורך זמן. לפעמים נדמה לי שהם שוכחים אותן בערך 10 דקות אחרי שהם חוזרים הביתה ומדליקים טלויזיה. ועדיין אני רצה אחרי החוויות, וגם מצלמת, כדי שאם הם ישכחו, תהיה לי עדות מצולמת.

אז מה עשינו החופש? לא הרבה. בהחלט לא הרבה. אני חושבת שזה היה החופש הגרוע ביותר שאי פעם חוויתי (ואני מדברת בפרספקטיבת זמן של 33 שנים). חופש זוועתי, ארוך, מייגע, מדכא. לא היה לי חשק לכלום, אבל הכרחתי את עצמי, למען הילדים והתמונה. אני חייבת לציין בגאווה שבסוף החופש אלבום התמונות של הילדים אכן יהיה עמוס בתמונות, רק שמבחינתם החוויה המשמעותית היחידה של החופש הזה תהיה המלחמה. לא שממש חווינו אותה על בשרנו, אבל היתה לה נוכחות מאוד ממשית, גם בלי לרדת למקלט או להכנס לממ"ד.

היינו הרבה בבריכה. היינו גם פעם אחת בים, אבל אז נאכלנו בידי יתושים מוטנטיים. היינו במוזיאון ישראל בירושלים (מעולה!) ובמוזיאון א"י ברמת אביב (באחס!). היינו גם במוזיאון השיריון בלטרון, אבל זה רק כי האוטו התחמם בעליות לירושלים, ונאלצנו לחזור בחזרה למרכז. קפיצה קטנה ללטרון נראתה פשרה ראויה. היה קצת מוזר לטייל עם הילדים בינות עשרות טנקים, כאשר כמה ק"מ צפונית לנו אותם טנקים בדיוק נכתשים על אדמת לבנון. בסופו של החופש עלינו גם צפונה לטיול ברמת הגולן. מפגש לא ברור ביני לבין שיח קקטוס, הותיר את תושבי הצפון עם הויזואל ההזוי של אישה בלונדינית מוזרה לבושה בבלויי סחבות, מסתובבת עם פינצטה ביד ומדי פעם נראת כתולשת שיערות.

מלחמה, עקיצות יתוש בגודל של תפוחים וקוצי סברס בכל מקום אפשרי בגוף - חיי בקליפת אגוז.

(ואני מניחה שהפוסט המשעמם הזה גם די מסביר למה שתקתי לאחרונה ונמנעתי מכתיבה. אולי עדיף למחוק אותו ולחזור לשתוק?)

נכתב על ידי nina, 3/9/2006 21:33, בקטגוריות אם השנה, חופש גדול, מקטרת
22 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-6/9/2006 07:19

הזהרו במה שאתם מבקשים
רציתי להרגיש מלחמה? קיבלתי תחושת מלחמה.
פיקוד העורף מבקש ממני להיות עירנית. מה הכוונה להיות עירנית? אני אמורה להסתכל על השמים ולחפש טילים? התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שינקה את המקלט. הוא הזכיר לי שאין לנו בבית מקלט. יש לנו מרחב מוגן דירתי. לא מבינה את הקונספט. איך חדר בקומה 4 מתוך 7 יכול להגן עלי מפני פגיעה ישירה של טיל? העובדה שבנו אותו מבטון (נניח) אמורה למנוע ממנו לקרוס ולהתמוטט? למה כבר לא חופרים היום בורות באדמה כמו פעם? למה ויתרו על הקונספט של מקלטים שכונתיים?

דיצה נכנסה לאטרף ברגע שאמרו לתושבי גוש דן להתכונן. היא ישר התקשרה לכל העולם, ואז נסעה אלוהים יודע לאן. יש שאומרים שהיא נסעה לתקן את הרדיו ברכב, ויש שנשבעים שראו אותה שולפת את הדרכון ממעמקי התיק ורצה איתו אל האופק.
אותי בעיקר מטרידה המחשבה שאם יפול טיל בת"א בשעתים הקרובות, המשמעות היא שאצטרך לבלות את הלילה במרתפי המשרד ביחד עם דיצה ובתיה.

בשלב מסויים החלה לקרקר לי הבטן. החלטתי לחרף את נפשי ולצעוד לכיוון חדר האוכל. חשבתי שאהיה האמיצה היחידה, אבל מסתבר שדכאון עושה הרבה אנשים רעבים. חדר האוכל היה מפוצץ (אם זה המינוח שנכון להשתמש בו בימים אלה).
נראה לי שהטבח סבל מחרדות כאלה ואחרות כשתיבל את האוכל, כי כל דבר שאכלתי היה חריף בצורה שלא תאמן. אכלתי נקניקיות חריפות ושעועית ברוטב עגבניות. אני לא בטוחה שאלה המאכלים שנכון לאכול אותם לפני בילוי ליילי במקלט ביחד עם כל חברי לעבודה. מצד שני, אני תמיד אוכל להאשים את דיצה או לטעון שמדובר בתחילתה של לוחמה כימית.

חזרתי למשרד בשלום, רק כדי לגלות שדיצה עדיין לא שבה מהשליחות בעורף האויב. בינתיים לפי האתר של ווי-נט (שאותו אני מרפרשת בקצב פלילי ממש) האויב הוא לא רק החיזבאללה ולבנון, אלא גם איראן וסוריה. שלא תבינו, אני בעד להכניס לכל אויבנו באמ-אמ-אמא שלהם, אבל רצוי שנצמצם את הפגנת הכח שלנו לאותן מדינות שאין להן נשק גרעיני ו/או מטוסים שגם יודעים לטוס.

בינתיים במשרד הבוס אופטימי. אני כבר מרעננת את הצוואה, והוא לעומת זאת שוקד על כינוסה של ישיבה ביום חמישי. מי לעזאזל יגיע לפה ביום חמישי? לא ברור לו שכולנו נהיה עמוק במקלט עד אז?

אני מנסה לשחזר את תכולת המקרר והמזווה בבית. המקרר שלי לרוב נראה כמו מקרר שמצלמים בכתבות על הרעב בעשירון התחתון. חצי זנב מלפפון רקוב וקופסת גבינה שעבר זמנה. סבתא שלי תמיד אמרה לאמא שלי שכל בית יהודי צריך מאגר של קמח, סוכר וקופסאות שימורים. אני לעומת זאת צרחתי על הבעל כשהעז להביא לי ארגז של 12 קופסאות שימורים של מלפפון חמוץ. "מי לעזאזל צריך כ"כ הרבה מלפפונים חמוצים? מה קרה? הגיע הרעב לארץ כנען". עכשיו אני מלטפת בעיני את קופסאות השימורים האלה, וחושבת שאם לא יתנו לנו לצאת מהבית במשך כמה ימים (כמו במלחמת המפרץ) אני וילדי נשרוד על שאריות פסטרמה מיום שישי, כמה ארטיקים ומלפפון חמוץ. ואם לא די בזה, אז גם ביום שישי חיסלתי את כל קופסאות השימורים של הטונה כשעשיתי חריימה טונה (מתכון שווה ביותר! 5 דקות עבודה, ויוצא באמת טעים). כששאלתי את הבעל אם זה חכם לחסל את כל קופסאות הטונה הוא ענה לי: "למה מה קרה? הגיע הרעב לארץ כנען?" באיבחת חריימה טונה אחת גזרתי על ילדי תזונת מלפפונים חמוצים בעיתות מלחמה (בעצם מס' 3 יכול לשרוד גם על חבילת סוכריות הטופי שיש בבית. גם ככה בערבים האחרונים זאת ארוחת הערב שלו).

ברדיו מדברים על יכולת העמידה של העורף הישראלי. תגידו, אתם צוחקים עלי? מיליון ואחת פיגועים לא שברו אותנו, גם זה לא ישבור.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 16/7/2006 14:00, בקטגוריות מעדכנת, עובדת (?), מקטרת, מלחמה
35 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-18/7/2006 12:15

הם חולים
בשעה 01:30 בלילה הוא נעמד ליד המיטה שלי ואומר: "אמא, יש לי משהו מוזר במיטה". אני, שמעולם לא הייתי מאלה שמתעוררים בצלילות הדעת מילמלתי במשך כמה שניות יקרות "מה? מי זה? איזו מיטה? מה מוזר?" ואז הריח הגיע לאפי והבנתי. הילד הקיא במיטה, ירד ממנה כולו נוטף קיא והגיע עד למיטה שלי כדי להודיע לי על המאורע.

אחד הדברים שחשוב ללמד את הילד, עוד לפני שמלמדים אותו לעשות בסיר, זה להקיא באסלה או בקערה. אין דבר יותר מגעיל מלנקות קיא. תנו לי 1,000 חיתולים עם קקי ולא קיא אחד. בטח שלא קיא שנמרח על כל הסדין, והשמיכה והסולם של מיטת הקומותיים והרצפה של חדר הילדים והרצפה של חדר השינה שלנו והפיג'מה שלו והפיג'מה שלי.

בעברי הרחוק (מאוד רחוק) עסקתי בנקיון חדר מדרגות. הרגשתי כמו בסרט של סינדרלה: "אתם אולי חושבים שאני ליכלוכית, אבל אתם לא קולטים שמתחת לכל הסחבות האלה אני בעצם נסיכה. נסיכה שמסיבות כלכליות עובדת באופן זמני בעבודה לא מתאימה, אבל בשניה שהשעון יכה חצות, אני אפשוט את הסחבות אלבש שחור לבן וגלימה וארוץ עם תעודת עורכת הדין לעבר השקיעה".
יש ימים שבהם אני מרגישה שלא התקדמתי לשום מקום מאז. שוב אני עם לבוש הסחבות, המגב ביד אחת והאקונומיקה בשניה. שוב אני כורעת על ברכי כדי לקרצף את הרצפה. איפה לעזאזל נמצאת הפיה הטובה שלי, ואיך היא שכחה אותי מאחור? השעה 2:15 לפנות בוקר, ואני מקרצפת את כל רצפת הבית באקונומיקה בנסיון נואש להוציא ממנה את הריח של ההקאה.

קשה לראות אותם חולים. הם פתאום מתכווצים וחוזרים להיות תינוקות. חסרי אונים. חלשים. כ"כ תלויים בך וזקוקים לך. אלה הרגעים שבהם אני מרגישה הכי אמא יותר מהכל. כל מאבקי הכח ביננו נעלמים. הם עושים כל מה שאני אומרת, ואני רצה לעשות כל מה שהם מבקשים. ברגעים האלה אני נותנת להם פינוק ואהבה אינסופיים. את כל מה שהם מנסים להוציא ממני במיליון ואחת דרכים ומניפולציות, הם מצליחים להשיג ללא כל בעיה באמצעות מחלה אחת.

אני שונאת כשהם קודחים מחום. שונאת לחוש את העור הלוהט שלהם מתחת לידי. יש אמהות שנמצאות מאוד חזק בקטע האלטרנטיבי: ניתן לילד לקודח מחום, כי באמצעות החום הגוף בעצם נלחם במחלה. יש בטענה הזאת הרבה הגיון, ובכל זאת תמיד יש לי הרגשה שהאמהות האלה חכמות גדולות על הילדים שלהן, אבל כשזה מגיע אליהן, הן רצות לקחת אדויל. אני לא מסוגלת להרגיש אותם כאלה לוהטים. אני ישר דוחפת אדויל.
הבעיה באודיל היא, שהתרופה מכניסה אותם להיפר. רגע אחד הם חצי מתים, ובשני הם רצים לך בתזזיות בבית, מטפסים על הכל, גם על הקירות. רגע אחד את כולך מלאת רחמים ואהבה ובשני את מוצאת את עצמת עומדת באמצע הסלון יורה גיצים לכל עבר ומנסה לתפוס דרדס עליז שלא אכל כלום כבר יומיים.

אחרי שבפוסט הקודם יבבתי על השילוב של אמהות וקריירה, והעליתי מחשבות כפירה בנוגע לנחיצות היציאה לעבודה, אני יכולה לומר בלב שלם כי לאחר 72 שעות של אמהות מרוכזת, אין מצב שאהפוך לעקרת בית במשרה מלאה! אני חייבת את העבודה שלי כמו אוויר לנשימה, גם אם היא לא מפרה אותי אינטלקטואלית. כל דבר עדיף על אמהות במשרה מלאה! כל דבר! אפילו ניקוי חדרי מדרגות!!!

אם אני כבר במצברוח אימהי, אני רוצה להמליץ על 2 בלוגים של אמהות:
1. הבלוג של אורזת
2. הבלוג של מאמי.

לא יודעת אם שמתם לב, אבל אין לי בצד רשימה של בלוגים שאני קוראת. למה? כי אני קוראת הרבה בלוגים, ולא תמיד באופן קבוע, וגם כי לא היה לי נעים לעדכן ולהוציא מהרשימה בלוגים שאני כבר לא קוראת בהם. בהעדר רשימה מסודרת כזו, אני מנצלת את הפוסט הזה כדי להמליץ על 2 הבלוגים הנ"ל.

נכתב על ידי nina, 9/7/2006 23:08, בקטגוריות אם השנה, מקטרת
30 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-13/7/2006 07:10

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.