פוטנציאל מבוזבז

איזה סבבה היה ראש השנה
אתם מכירים את האנשים האלה שתמיד מחפשים סימליות בכל דבר? "מי שאוכל מתוק בראש השנה תהיה לו שנה מתוקה"... "מי שרב בראש השנה יריב כל השנה"... "מי שישן בראש השנה ישן כל השנה"... נו, אז לפי כל השטויות האלה הולכת להיות לי שנה לגמרי צולעת.

הכל התחיל בערב החג (למעשה זה היה יום רביעי, אבל אצל אמא שלי כל יום החל בשבוע שלפני החג נחשב ל"ערב חג"). החלטתי לפנק את עצמי וללכת לטיפול פנים. העובדה שכל שבוע יצא לו פצעון חדש על הפרצוף שלי (אני בת 30 למי ששכח) עודד אותי שההוצאה של 250 ש"ח אינה מותרות, אלא כורח של ממש.
מכיוון שהקוסמטיקאית האהובה עלי נטשה את העיר, והקוסמטיקאית שהלכתי אליה בפעם הקודמת ייבשה אותי במשך 3 שעות על מיטת הטיפולים (מתוכן שעה וחצי עינוי של הוצאת שחורים), החלטתי לגשת לספא הקרוב למקום מגורי. הם הבטיחו לי את הקוסמטיקאית הטובה ביותר שלהם, ואני לבשתי על פני הבעה של ציפיה.
to cut the long story short (הגברים שבין הקוראים יכולים לדלג לסוף הפיסקה): היה זוועה. בזמן השכיבה עם החומרים שהיא מרחה עלי, היא לא עשתה כלום. לא גבות, לא שפם (לא שיש לי חלילה), לא מסג' קרקפת, לא מסג' ידיים - כלום. פשוט בהיתי בתיקרה במשך 15-20 הדקות בהן שכבתי עם החומר, ואני שונאת לבהות בתיקרה כשחומר מעצבן מרוח לי על הפרצוף. מסג' הפנים נעשה עם פודרה ולא עם קרם פנים, ולכן במקום ליטופים נעימים, קיבלתי סטירות וצביטות. הרגשתי כאילו עראפת בכבודו ובעצמו עושה לי מסג'. הידים של הקוסמטיקאית קיפצו בחוסר חן ועדינות על פני, לפתו אותן שוב ושוב וניערו את השרירים והעור. מסג' בסגנון עדות רוסיה. אווץ'.
יצאתי מהקוסמטיקאית כואבת ודואבת עם גבות עבותות, וידעתי שבראש השנה הפנים שלי יראו אדומות, מקולפות, פצועות עם גבות לא מסודרות (ושפם).

ביום שישי רצתי אחרי הזמן. ניסתי לעשות קניות של הרגע האחרון (אף חנות נעלים באזור לא מוכרת נעלי שבת לבּנות במידה 27 שלא נראות כמו נעלים של קוקסינל?), ביקורי קרובים (הכנתי כמתנה לחג לוח שנה מהמם עם תמונות של הילדים), בישולים ונקיון.
שעה לפני כניסת החג שפכתי על 2 תבניות העוגה המדהימה שהכנתי לארוחת החג השני את קרם השוקולד ("העשיר" הוסיף הקורא אהרוני מתחת לזקנקנו המוזר. הנה אדם שהגבות שלו כן מסודרות לקראת החג). הכנסתי תבנית אחת למקרר, ובעודי מכניסה את התבנית השניה למקרר, עף לו מדף המקרר לנגד עיני הנדהמות, ונמרח (הוא ותכולתו) על הרצפה שהבעל סיים לשטוף לפני פחות מ- 5 דקות. עמדתי המומה באמצע המטבח, בידי עוגה שקרם השוקולד שלה מטפטף לכל עבר, ומסביבי מהפכה שכללה תבנית הפוכה, קרם שמנת, קרם שוקולד ועגבניות שרי שמרקדות על רצפת המטבח ומסייעות לקרם השוקולד להגיע למקומות שהוא לא חשב להגיע אליהן בעצמו.
מה נותר לי לעשות? כמובן שלהתחיל לבכות.
לאחר נקיון זריז (ולא ממצה) נותר לי עוד להתקלח, לגהץ בגדים, להתלבש ולעוף מהר מהבית כדי להספיק לסוע לאמא שלי (ובכך לחסוך לעצמי הליכה של חצי שעה). הגעתי אליה ממש עם הצפירה של כניסת החג, רק כדי לשמוע אותה מקטרת על כך שאני לא מאופרת: "מי שמוזנח בראש השנה יהיה מוזנח כל השנה".
אחסוך מכם את תיאור הארוחה, ואציין רק שבסיומה ניהלתי עם הבעל מריבת ענק. זה התחיל מנסיון שלי לספר לו איך אמא שלי וחברותיה מתנהגות כמו ילדות בכיתה ו', והסתיים במריבה בה אני מחרימה אותו ומסרבת לדבר איתו, הוא בורח ומשאיר אותי לצעוד הביתה לבד, ובפוסט מורטם של המריבה שנינו צורחים אחד לשני: "את/ה התחלת".

בארוחת הערב של החג השני ארחתי את הורי ואת אחותי. היה נחמד, למעט העובדה שהילדים של אחותי איימו להרוס לי את הבית ואת שלוות הנפש (אה?). לו לא היו לי ילדים משלי, זה היה השלב בו הייתי פונה לבעלי בעיניים מתחננות, ואומרת לו: "לנו לעולם לא יהיו ילדים, נכון?".

ביום ראשון התעוררתי במצברוח מרומם: סבבה, הולכים לבית הכנסת לשמוע תקיעות שופר. המצברוח נעלם ברגע שבו גיליתי שכל הבגדים שגיהצתי לקראת החג יושבים עלי איום ונורא. בכולן אני נראית כמו פרה שמנה (או לחלופין כמו חבית) ולא כמו אישה סקסית בהריון. בסוף מצאתי סרפן שישב עלי טוב (גם אם חימם אותי כמו 3 תנורים. נו... בשביל יופי צריך לסבול), ואז התחילה לי סחרחורת אימיים. הנחתי שלא שתיתי מספיק בימים האחרונים. לקחתי בקבוק מים, לקחתי את הילדים המותשים ("כמה זמן לקוח לאמא להתלבש? בוא נבלגן קצת את הבית בינתיים") וצעדתי לבית הכנסת. במהלך הדרך בת 5 הדקות התיישבתי מספר פעמים כדי לא להתעלף. גם במהלך תקיעות השופר התיישבתי (אני והזקנה הנכה שיושבת בשורה הראשונה). דפקתי הצגת "כמעט התעלפות" מאוד מרשימה. אין אחד שהחמיץ את העובדה שאני בהריון, ומרגישה רע.
רק אחה"צ גיליתי שההרגשה הרעה לא נובעת מההריון, אלא מוירוס אכזר של שילשולים והקאות. במשך היומים שאח"כ הייתי עסוקה בלשלשל ולהקיא את כל קרביי (ואת כל הבטן ההריונית היפה שלי) תוך קריאה נואשת לבורא עולם לקחת את נשמתי כאן ועכשיו (אני לא מאלה שסובלות כאב בצורה מרשימה במיוחד).

היה. נגמר. ועכשיו שתהיה לכולנו שנה טובה. שנה של בריאות, שלום, שקט, שלווה ואם אפשר אז גם של בטחון כלכלי.

שמור בטל

נכתב על ידי nina, 2/10/2003 14:44, בקטגוריות מקטרת, הריון ולידה, ראש השנה
13 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-9/10/2003 07:17

יחסי חילוניים - דתיים
האם יתכן קשר חברי בין אדם חילוני לאדם דתי? האם שניהם יכולים להסתדר בלי לריב על השאלה מי נראה יותר חתיך אפי איתם או יוסף פריצקי (אגב, אפי איתם מנצח ובגדול)?
אני סבורה שכן, אבל רק בתנאי אחד: שכל אחד מהם כבר השלים עם דרך החיים בה בחר, ואינו חש רגשות נחיתות ו/או ביטול כלפי דרך החיים של האחר. כאשר אף אחד מהם אינו חש צורך להגן או להסתלבט על דרך חייו, הם יכולים לנהל חברות מאוד נעימה, שבמילא מעולם לא תגיע לשאלות תיאולוגיות מהותיות, מכיוון שכל אחד מהם כבר התבחבש בעצמו בשאלות כאלה וקץ בהן.

אתם מכירים את החילונים שמאוד נעלבים כשדתי מפקפק בכשרות האוכל שהכינו? יש כאלה שמבלבלים בין חוקי הכשרות לבין חוקי התברואה של משרד הבריאות. מטבח כשר אינו בהכרח מטבח נקי (ויעיד על כך כאלף עדים המטבח שלי) ולהפך. אם אני מסרבת לאכול אוכל שחילוני בישל זה לא בגלל שאני מפקפקת בנקיון המטבח או בכישורי הטבח, אלא בגלל שאני מפקפקת בקיומן של 2 מערכות כלים נפרדות במטבח ובשמירה על הפרדה זו במהלך הבישול. לא ממש מזיז לי שסבא שלך היה רב ענק בהונגריה או במרוקו. לא ממש מזיז לי שאת מדליקה נרות כל שבת ובעלך עושה קידוש. לא מעניין אותי שביום כיפור האחרון צמת עד הצהרים, ובכית ב"כל נדרי". לא מכירה את המטבח שלך, לא ראיתי 2 מערכות כלים, לא יודעת איפה קנית את הבשר, לא רוצה לאכול.
חילוני שכבר גיבש לעצמו זהות חילונית, אפילו לא יחשוב להציע לי אוכל שבישל בבית. כי הוא יודע ששרימפס זה לא כשר, ושאני לא יכולה לאכול אוכל שבושל במחבת עליה הוא טיגן את השרימפס. אלה שטרם גיבשו את זהותם החילונית סבורים כי העובדה שאינם אוכלים בשר וחלב ממש ביחד, אמורה להספיק לי. הם טורחים להרצות לי כמה זה מטופש לחכות בין בשר לחלב, ולהפריד 2 מערכות כלים. הם מאירים את עיני בפסוקים מהתורה שמוכחים שמבחינת אלוהים די בכך שהם לא אוכלים את הבשר והחלב ביחד.
חילוני בעל זהות חילונית אולי גם לא מבין בדיוק את ההגיון העומד מאחורי חוקי הכשרות ולמה יש כאלה שמרצונם החופשי שומרים עליהם, אבל הוא לפחות מכבד אותם (או אותי), ולא טורח לשתף אותי בהגיגיו בנושא.

יש חילוניים שמרגישים נקיפות מצפון על כך שהם לא מקיימים תרי"ג. מעולם לא ביקשתי ממישהו להסביר לי למה הוא לא מאמין באל או למה הוא מאמין באל ולא מקיים מצוות. בכנות? זה מעניין את התחת שלי. אין לי כח להיות תא הוידויים של כל העולם רק כי בחרתי להיות דתיה. אבל עדיין יש חילוניים שמרגישים כל הזמן צורך להתנצל בפני: "אני מאמין בבורא עולם. אני אדם יותר טוב מהרבה דתיים שמקיימים מצוות. זה שאתה מקיים תרי"ג זה לא אומר שאתה אדם טוב. יש אנשים חילונים שעוזרים לזולת יותר מהרבה דתיים. מה שחשוב זה לא קיום המצוות אלא מעשי החסד שאתה עושה" ובלה בלה בלה.
אלוהים שבשמים, את מי זה מעניין??? אל תשמור מצוות כאוות נפשך, רק תעזוב אותי. למה אני בדיוק חייבת לשמוע על כל מעשי החסד שאתה עושה ועל השכן החרדי הגנב שלך? מה אתה מצפה שאומר? "אתה באמת אדם טוב"? "הלוואי וירבו דתיים כמוך"? "אתה עדיף עלי"? "שיכנעת אותי מעכשיו אהיה חילוני עושה חסד ולא דתי רמאי"?
מעולם לא התיימרתי להיות אדם יותר טוב מחילוני שמתנדב לא יודעת איפה ולא מקיים אפילו מצווה אחת. מצד שני אין לי כח שיטיפו לי שקיום המצוות שלי לא שווה כלום. וגם אין לי כח להצדיק את עצמי ואת דרכי. העובדה שאני דתיה לא אומרת שאני צריכה על כל צעד ושעל להסביר לכם למה לקיים מצוות זה כיף (אגב, לא תמיד), למה הדת נפלאה ולמה אלוהים מאפשר למחבלים מתאבדים להתפוצץ בלב אוטובוס מלא חרדים.

אני דתיה כי ככה אני רוצה. בא לי. לכל אחד יש את השריטה שלו, וזו שלי. אין הסבר. מאיפה יש לי הוכחה שיש אלוהים? אין לי. למה אלוהים עושה כך וכך? לא יודעת. כשאהיה הסגנית שלו אני מבטיחה לשוב ולדווח. עד אז צאו לי מהוריד, ולכו טפלו בבעיות חוסר הבטחון העצמי שלכם.

אגב, הידעתם שההורמונים של ההריון גורמים לאישה להיות עצבנית כמעט כמו בתקופת ה- PMS?
ראיתם אישה הרה? הזהרו בדבריכם. היא נוטה להתפרצויות בכי וזעם נטולות שליטה.
("פמניסטית אה?" נחר האלטר-אגו שלי בזעם ונתן לי נוגרה בראש - אופס, מסתבר שגם האלטר-אגו שלי נמצא בהריון).

נכתב על ידי nina, 8/9/2003 13:46, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, הריון ולידה, מקטרת
42 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של התרנגולת ב-30/9/2003 00:02

שיחררתי כפתור נוסף במכנסי ההריון שקניתי ב"רמי-לי" (אגב, ממה הם עושים שם את הבגדים? מזהב? המחירים שם מטורפים). הבטן כבר ממש בחוץ, וכבר די קשה להסתיר את ההריון.
יש משהו מביך בעובדה שההריון מתחיל להחשף לעולם. אני לא יודעת אם זה בגלל שההריון חושף לעיני כל את העובדה שקיימתי (מתישהו) יחסי מין עם הבעל או העובדה שאני שומעת באוזני רוחי את ה"נשמות הטובות" מתחילות לחשב: "רגע... יש לה ילדה בת 4.5 וילד בן 2.5. מה היא מיהרה כ"כ להכנס שוב להריון? ועוד הבת שלה לא לגמרי בסדר".
בכל מקרה אני צריכה לספר מתישהו לבוס. אני מתלבטת האם לחכות עד שהבטן תצא עוד קצת ואז אתייצב אצלו בחדר, אבליט את הפופיק החוצה, ואומר: "נחש מה יקרה בסוף פברואר?", או שאולי פשוט אגש אליו כבר היום ואומר זאת בצורה פשוטה.
המשפחה המורחבת תגלה ככל הנראה הערב שאני בהריון. יש לנו חתונה משפחתית, וכל בגדי הערב שלי נצמדים לתווי הגוף, ולא מותירים שום מקום לספק. אני רק חוששת שאאלץ להדביק את הפופיק שלי עם פלסתר. אני שונאת כשאשה בהריון הולכת עם חולצה צמודה, ובמרכז הבטן רואים גבשושית פופיק. בטן הריונית זה יפה מאוד. פופיק בחוץ זה מכוער!

אגב חתונות משפחתיות: אתם מכירים את הזוגות האלה שכשהם מתחתנים הם מלבישים את כל האג'נדה הפוליטית ערכית שלהם על האורחים?
שמעתי על זוג שההזמנה לחתונה שלהם היתה דף A4 צבעוני פשוט שצולם במצלמת מסמכים רגילה. ההזמנה לא היתה בטקסט הסטנדרטי, אלא הזמינה את האורחים לאיזו מסיבת יער, כאשר כל אורח מוזמן להביא איזה אוכל שהוא רוצה, ו"נא לא להביא מתנות". הרעיון מקסים וחביב, אבל רק בהנחה שהאורחים שלכם הם חברה צעירים בני 18-25 עם לוק כנעני. כל מי שמעבר לגיל או לפאזה הזו, יביט סביבו בתמהון, ויתהה למה לעזאזל הוא טרח ללבוש בגדי חג ולא ג'ינס וחולצת טריקו (או גלאביה) כמו כולם.
בכל מקרה בחיי הקצרים (?) כבר הספקתי לשרת אג'נדה ימנית של לא מעט חברים וחברות שלי ושל הבעל (בתקופה שעוד היו לנו כאלה). הייתי בחתונה בקדומים, באריאל, בירושלים המזרחית ואפילו בבני-ברק. אבל הכל היה לפני האינתיפאדה. החתונה הערב גוררת אותי לקיבוץ רמת רחל. אין לי הרבה מושג איפה זה יושב, אבל אמרו לי שזה בדרך לבית-לחם, ואני נכנסתי לויבראציות (לא חיוביות). ואם לא די בזה, אז את ה"שבת שבע ברכות" הם עושים בבית-אל. דבר אחד הם הרוויחו מהעובדה הזו: כל המשפחה מהצד שלי הודיעה על מחלה. רק סבתא שלי לא מצאה תירוץ טוב, והיא נאלצת לבוא.
לפני כמה ימים היא שאלה אותי אם אני חושבת שמסוכן להגיע לבית-אל (זה היה קצת אחרי שצרחתי לה בטלפון: "בית-אל, מה הם נפלו על השכל? נראה מי יהיה הפראייר שיגיע לשם?"). חשבתי לעצמי: סבתא, עברת את אושוויץ, איבדת כמעט את כל המשפחה שלך בשואה, עברת בתוך מקלט את מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יו"כ - ונסיעה לבית-אל מפחידה אותך? בגיל 80+ עדיף כבר למות בפיגוע מאשר מחובר לצינורות באיזה בי"ח סוג ז', כשאחות אנטיפתית מחליפה לך חיתולים ודוחפת לך דייסה לפה.
יאללה קישקשתי הרבה הבוקר, ויש לי המון עבודה. המשך יום מקסים לכולם.

נכתב על ידי nina, 3/9/2003 07:21, בקטגוריות מעדכנת, הריון ולידה, מקטרת, עובדת (?)
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-9/9/2003 07:13

אחחחחחחח... איזו חופשה נפלאה
כן, רק נדמה לכם שאני פה. למעשה אני יושבת עכשיו על ערסל מתנדנד בצימר אי-שם בצפון. ילדים משתוללים על הדשא, הבעל עושה על האש עם חברים, ואני - עיני חצי עצומות - מזמזמת לעצמי "החיים, החיים היפים" (כולל הזיופים ב- לה-לה-לה).
זו דמותי הוירטואלית, המכוערת והאכזרית שיושבת עכשיו אל מול המחשב בבית, סובלת מוירוס מרושע ואכזרי שלדברי הרופא אמור לרתק אותה ואת בני ביתה למיטה במשך השבועיים הקרובים.

לו הייתי טיפוס מריר, הייתי אומרת: "זה היה צפוי". אבל אני טיפוס אופטימי שהחיוך מעולם לא מש משפתיו.
למרות האופטימיות שלי, אני חייבת לסנן: "למה אלוהים? למה?". לאחר 8 שנות נישואים ו 4.5 שנות הורות סוף סוף הזמנו מקום בצימר, וערכנו תוכניות מסודרות לחופשה כמו זוג הורים שפויים ונורמליים. יומיים לפני היציאה לחופשה רותקה כל המשפחה למיטה. הבעל ואני קודחים מחום, והלומים מחולשה. הילדים סתם עם חום. לאלה תקוע פלפל בתחת גם כשהמדחום מראה 39.
כדי שלא נתבאס לגמרי מביטול החופשה סידר הקב"ה קצת אקשן בגיזרה בה החופשה שלנו היתה אמורה להתרחש. אמממ... לא, זה לא משפר את ההרגשה. סורי. אני דורשת את החופשה שלי בחזרה!

שיגעתי את הבעל במשך למעלה משבוע שאני חיבת, אבל פשוט חייבת לאכול בננות ירוקות. סוף-סוף הוא השתכנע, הלך לסופר וקנה כמה. מה התברר? הן לא ממש ירוקות, אלא ירוקות-צהובות, והטעם פשוט דוחה. עכשיו איך אני בדיוק אמורה להסביר לו שאני לא מסוגלת לגעת, להתסכל ו/או להריח את הבננות הדוחות האלה, שהוא טרח רבות בגינן?

ההריון הזה מתיש אותי. 75% מהמאכלים עושים לי בחילה, ו- 25% עושים לי חשק. רק שכל המאכלים שעושים לי חשק לא שייכים לעונת הקיץ, אלא לחורף. שבוע שלם ישבתי בעבודה ואכלתי מרקים חורפיים מהבילים, בזמן שכולם מסביבי פערו זוג עיניים תמהות, והלכו לקנות גלידה לארוחת צהרים. מרק ירקות סמיך, מרק עגבניות חם ולוהט, מרק עדשים מהביל, מרק שעועית עם נקניקיות - זה מה שמתחשק לי!
(אה, ואפשר למחוק את הבננות הירוקות מהרשימה. אם כי תפוזים זה רעיון נחמד ביותר. אוּ ובאותה הזדמנות: העונה של הרימונים כבר הגיעה?).

נכתב על ידי nina, 11/8/2003 15:42, בקטגוריות מקטרת, מעדכנת, הריון ולידה, חופש גדול
12 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קיפוד כזה ב-29/8/2003 23:02

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.