נהרוג טורקי וננוח

ראשית, אפתח בהתנצלות על חוסר תגובות כאן ובבלוגים אחרים שאני קוראת. מסיבות שיפורטו להלן הייתי נטולת מחשב במשך שבוע.

שנית,הפוסט הזה הולך להשתייך לסוגת "קמתי, ציחצחתי שיניים, אכלתי, היה מגניב". עם שונאי הז'אנר הסליחה. מבטיחה שלא אעלב אם תנטשו בנקודה זו.

ולענייננו:

הייתי בטורקיה!

לא יודעת אם ההיי-לייט של משפט זה הוא עצם העובדה ששונאת חריגה משיגרה כמוני החליטה לקום ולטוס לחו"ל או עצם העובדה שפירגנתי לעצמי חופשה נטולת ילדים או עצם העובדה שטסתי לטורקיה בלי הבעל אלא עם חברה.

כך או כך, ארזתי מזוודה ותיק יד ושמתי פעמי מערבה.

מטעמי סודיות אני לא מוכנה להסגיר את שם הקלאב שהיינו בו, אני רק מוכנה לצרף תמונה שתרמוז:

אני מודה שטורקיה - או ליתר דיוק, אנטליה - היא לא כוס התה שלי (או שמא אשתעשע ואכתוב: לא כוס הקפה שלי...). את החופשה שלי אני אוהבת כמו את הספרים שאני קוראת: בעלת ניחוח אירופאי או אמריקאי והכי אסקפיסטית שאפשר. טורקיה היא לא זה ולא זה. מזג האוויר הוא כמו בארץ (ואפילו קצת יותר גרוע) והניחוח הוא בעיקר ניחוח של סיגריות. המדינה הזאת לא ממש הפנימה את הקונספט של "עישון סיגריות מזיק לבריאות". למצוא שם מקום נטול עישון זה כמו לנסות למצוא הגיון בסידרת המופת "השיר שלנו". וכשהם לא מסריחים מסיגריות, הם מסריחים מזיעה. השמועה אומרת שיש בטורקיה מלא מים. כנראה שהם מנוצלים למטרות אחרות ולא למקלחת. מעבר לזה, אני לא ממש מבינה את ההתעקשות של הטורקים להדחיק את העובדה שחם בחוץ ולא להפעיל מזגן עד לחודש יולי. שילמדו מהישראלים. פה אפילו בינואר תמצאו את אלה שמתעקשים לקרר את החדר לטמפרטורה של 5 מעלות.

אבל די עם אבחנות גזעניות. בואו נעבור לאבחנות סקסיסטיות:

חופשה עם חברה שונה לגמרי מחופשה עם הבעל. אני מתנסחת בעדינות. אני מניחה שיש יתרונות לכל צד, אבל אני חושבת שהרבה יותר קל להתפשר ולוותר למישהו שאח"כ מוכן לעשות לך קיצי-קיצי בגב במשך לילה שלם, מאשר למישהי שלא רק שלא עושה לך שום קיצי-קיצי, אלא גם תופסת לך את האמבטיה לזמן ממושך.

לצאת לחופשה עם חברה זו הזדמנות נדירה לראות את העולם לרגע מנקודת ראות גברית:

"אוף... כמה זמן לוקח לה להתארגן? כמה פעמים בן-אדם צריך לעשות פיפי לפני שהוא יוצא מהבית?"

"שוב פעם פיפי? כל מקום שמגיעים אליו רק פיפי, פיפי, פיפי"

"מה זה משנה אם היא לבשה את החולצה הזאת אתמול לארוחת ערב? שתלבש אותה גם היום. מי בכלל מסתכל?"

"שוב פעם לקנות? מה לא קנינו מספיק אתמול? כל החופשה הזאת מתבזבזת על קניות. כבר הוצאנו על הקניות האלה יותר ממה שעלתה לנו כל חופשה"

"שוב היא אוכלת חסה? היא לא מסוגלת לפרגן לעצמה בחופשה יותר מזה?"

"כמה שעות היא יכולה להשתזף?"

"למה לעזאזאל היא מקטרת על זה שנשרפה. מה היא חשבה שיקרה אחרי שישבה בשמש במשך 5 שעות בלי קרם מסנן קרינה?"

אני מודה שבעקבות החופשה הזאת פיתחתי הערכה מחודשת לבעלי (ולגברים בכלל).

כמה הערות קטנות בשולי הדברים:

1. אם לרקדנית בטן יש בטן שרירית בעלת קוביות, אל תתפלאי שמספרים לך אח"כ שהיא קוקסינל.

2. לדחוס 12 בנות חצי ערומות לסאונה יבשה תוך כדי זרוזן עם היד ("come, come") וטריקת הדלת מאחוריהן, זה מעורר אסוציאציות לא חביבות. אני מודיעה לכם שאני לא היחידה שחיפשה את ברזי המקלחות בתקרה.

3. חמאם טורקי זו חוויה הזויה ביותר. עשה לי דה ז'וו חזק לימים בהם הייתי בת שנה ואמא שלי עשתה לי אמבטיה. מעניין מה היה המסלול ההיסטורי שהוביל למנהג הזה. מתי החליט איזה טורקי בוגר שנמאס לו להתקלח לבד, ואולי כדאי שטורקי אחר ישפשף נמרצות עם ליפה וקצף את איבריו האינטימיים?

4. ארבעה ימים עם דג בנייר כסף, תפו"א פסטה ברוטב עגבניות ומאפים מבוססי פיתה עיראקית זה too much. לא שגוועתי ברעב, אבל אם מישהו ידחוף לי עוד מאפה טורקי אחד מול העיניים אני אצרח.

5. דלגו על השוק באנטליה. אני יודעת שמאוד פרובנציאלי לכתוב את זה, אבל בחיי שבשוק הבדוואי בבאר-שבע יש מבחר יותר גדול והרבה יותר זול. נכון שאין שם 50,000 חיקויים של פומה, אבל אפשר לקנות לילדים יופי של בגדים בחצי מחיר. בפעם הבאה שאתם יורדים לאילת לסופ"ש תעשו עצירה בבאר שבע ותבקרו בשוק.

יום ירושלים שמח לכולם. טוב להיות בבית ובארץ בכלל.

כשר אבל מסריח

הלכתי אתמול עם ענבל לאכול ארוחת צהרים מחוץ למשרד.

כמו תמיד, כל יציאה כזאת דורשת תכנון מוקדם מראש: ענבל מגיע אלי לחדר, אני נכנסת לאתר של rest.co.il ושתינו  מדפדפות בין "שלל" המסעדות הכשרות שיש פה באזור ומלבטות לאיזה מהן ללכת. לאחר כשעה של התלבטויות ותהיות, אנחנו בדר"כ מתייאשות ומוותרות על הרעיון. הפעם התעקשתי שבכל זאת נחליט ונלך. לאחר דיון נוסף בן חצי שעה שעיקרו היה: "תחליטי את" "לא, תחליטי את" "לא, את" וכו' החלטנו ללכת על קפה הלל.

כשהגענו למקום שמתי לב ל-2 דברים חשובים:

1. על השלט של המקום לא הופיעו המילים "כשר"

2. על הקירות לא תלתה שום תעודת כשרות.

החלטתי לקחת את הסיכון ולשאול מלצר אומלל האם יש תעודת כשרות. בתגובה ענו לי שאין תעודה, אבל הם כשרים. הם לא מוכרים בשר, רק חלבי, אבל מכיוון שהם פתוחים בשבת, הרבנות מסרבת לתת להם תעודת כשרות.

עכשיו סילחו לי לרגע על הצרפתית שלי, אבל כל זה מעניין לי את התחת. שאלתי שאלה מאוד ממוקדת ואינפורמטיבית. לא בא לי לשמוע את כל קורות החיים של המסעדה. תענו לי רק בכן או לא.

האמת היא שהחיים לימדו אותי כבר שאם לא כתוב בכניסה למסעדה באותיות קידוש לבנה שהמסעדה כשרה, סימן שהיא לא כשרה. החיים גם לימדו אותי שאם תעודת הכשרות לא תלויה במקום בולט (כזה שאפשר לאתר אותו במבט מהיר שנשלח מדלת המסעדה פנימה) סימן שאין לה תעודה. בכל זאת, שאלתי. למה? כי ברוב תמימותי הנחתי שאם מסעדה מפרסמת את עצמה ככשרה, חזקה עליה שיש לה תעודת כשרות.

אם יורשה לי לרגע להיות דוברת הציבור הדתי, אני יכולה לומר במידה רבה של ביטחון שאחת התשובות השנואות על הדתיים היא: "אנחנו כשרים אבל רק בגלל שאנחנו פתוחים בשבת אין לנו תעודה" (תשובה חלופית נוספת היא: "אנחנו כשרים, אבל בגלל שלא בא לנו לשלם לרבנות המושחתת אין לנו תעודה"). כדאי שבעלי מסעדות ובתי קפה יפנימו שלא מעניין אותי אם לדעתם המסעדה כשרה, לא מעניין הסיכסוכים שיש לבעל המסעדה עם הרבנות, לא מעניין אותי מה שעתם על חוקי הכשרות, על הרבנות הראשית, על המשגיח ועל אמו הצולעת. לא מעניין אותי שסבא שלהם היה רב גדול במרוקו או חבר קרוב של רש"י. כל מה שמעניין אותי זה: יש תעודה או לא. קחו בחשבון שכשאני שואלת את השאלה הזאת, אני נמצאת במצב צבירה של רעב מתקדם, ואני מחפשת נואשות מקום בו אוכל לשבת ולבלוס בלי להתעסק בשאלות של דת ומדינה.

בסוף מצאנו מקום כשר לאכול בו, אבל החוויה כולה שלחה אותי (כמו תמיד) להירהורים נוגים.

למה מנסים לשכנע אותי לצרוך מוצר שמלכתחילה הצהרתי שאני לא מעוניינת בו? למה מתייחסים אלי בפטרוניות, כאילו אני לא מבינה מה אני בדיוק אני רוצה? למה מתעלמים מהדרישה הברורה שלי לצרוך מוצר מסויים? ולמה לעזאזל בכל מתחם רוטשילד - אחד העם כמעט ואין מסעדות כשרות?

מכיוון שבחו"ל אני לא מקפידה על אכילה רק במקומות כשרים, ואני חוגגת על כל סלט פנוי ו/או דג מזוהה, זרקו לי לא אחת את השאלה: מדוע הסטנדרטים הכפולים? (או כמו ששכנה שלי ניסחה זאת בעבר: אההה, אז את דו-פרצופית).

אני לא סבורה שיש פה סטנדרטים כפולים. מעבר לזה שבארץ יש לי ברירה ואפשרות היכן לאכול, מה שלא כך בחו"ל (ללכת ברגל 10 ק"מ כדי למצוא מסעדה כשרה בפאתי בודפשט לא נחשב בעיני כברירה או אפשרות, אם כי גם את זה עשיתי), אני חושבת שיש לי בארץ חובה להתעקש שיכבדו את הדרישות הצרכניות שלי. אני רואה בתעודת כשרות לא רק כורח דתי, אלא דרישה צרכנית. מבחנתי, מסעדה בעלת תעודת כשרות, היא מסעדה שפונה לקהל לקוחות שאני נמנית עליו. מסעדה שלא דאגה לתעודת כשרות היא מסעדה שמזלזלת בדרישותי הצרכניות. למה שאכבד בנוכחותי ובכספי מסעדה כזאת, גם אם לטענתם האוכל שלהם כשר והסבא של הבעלים היה רב?

לטובת כל קוראי (5 לפי הספירה האחרונה) שמחפשים כמוני מסעדות כשרות (וירדנו ל-2) אני מבטיחה לאסוף המלצות למסעדות כשרות טובות, בינתיים קבלו את ההמלצות הבאות:

• oro - במילה אחת: יאאאאאאאאם! בכמה מילים: תמורה כספית הולמת ואחת המסעדות הטעימות שסעדתי בהן.
• ברונו - מוערך יתר על המידה. אולי בערבים האוכל שם מוצלח יותר, אבל יצא לי לאכול שם פעמיים בארוחות עסקיות, ובשתיהן לא נפלתי מהכסא מרוב התלהבות. האוכל היה הרבה יותר יקר מאשר טעים או מיוחד.
• אוליב ליף - היינו לפני כשנתיים ומאוד מאוד נהננו. האוכל יקר מאוד, אבל היינו ביסקית, מה שהוזיל משמעותי את המחיר. בינתיים קראתי ביקורת קטלנית על המסעדה הזאת אצל מבקר המסעדות של עיתון מעריב, כך שלא ברור לי האם ההמלצה שלי עדיין רלבנטית.
• קלודין - לא מצדיק את המחיר. בעצם, גם אם היינו משלמים חצי ממה ששילמנו זה לא היה מצדיק את המחיר. או שאוכל צרפתי ממש לא עושה לנו את זה, או שזו אכן המסעדה הגרועה ביותר שביקרתי בה אי פעם.
• אחוזת מרגו - הנה מסעדה שנותנת תחרות לקלודין האמורה לעיל. למען ההגינות יש לומר שהפעם האחרונה שאכלתי שהם היתה לפני יותר משנה, ובכל זאת היה מגעיל. המסעדה שוכנת במבנה מדהים ביופיו, מה שגורם לסועדים רבים להסתנוור מהיופי ולא לשים לב לאוכל שמוגש להם.
• פטרוזיליה - בסדר בשביל ארוחת צהרים. פשוט, לא יומרני וטעים.
• גינצבורג - אולי אני בררנית מדי, אבל מסעדות עם שולחנות דביקים ממש לא עושות לי את זה. לגבי האוכל, כבר טעמתי אוכל טעים מזה.
• ג'וי - מצויין. החסרון הוא המקום הקטן והקלסטרופובי שגרם לי לתהות לאורך כל הארוחה כמה נזק יכול לעשות מחבל שיחליט להתפוצץ במרכז המסעדה. דלגו על הסביצ'ה לכו על פלטת בשרים בגריל.
• לה גוטה - גם פה המקום היה צפוף למדי. בעל הבית היה עצבני ומרבית הארוחה היה עסוק בחשבונות וצעקות על העובדים. האוכל עצמו היה סביר. לא יותר מזה. חברים חילונים שאכלו איתנו לא התלהבו (וזה בלשון המעטה).

אין כמו ליל הסדר כדי לגרום לך להבין שהמשפחה שלך היא לא המשפחה היחידה שלוקה בחוסר תפקודיות.

אתה יושב סביב שולחן אחד עם עוד לפחות 2-3  משפחות, ויש לך את הפריבילגיה המופלאה לבקר אותן כאילו אתה מושלם. אח"כ אתה יושב עם חברים ושומע מהם על ליל הסדר הזוועתי שלהם, וכך אתה מתוודע לעוד 2-3  משפחות שלוקות גם הן בחוסר תפקודיות.

אני והבעל טוענים שאחותי ובעלה לא יודעים לחנך את הילדים.

אמא שלי טוענת שאני מערערת את הבטחון העצמי של הילדים שלי.

אני טוענת שלאמא שלי יש הפרעה נפשית ע"ש ברי ואן-דה קאמפ רק בלי הקוליות שבה ברי מתנהלת בעולם.

ההורים של הגיס החדש חושבים שכולנו מטורפים ולא מבינים איך הסכימו מרצונם החופשי להתארח אצל ההורים שלי.

הגיס החדש חושב שהילדים שלי ושל אחותי הם בלתי נסבלים.

אני חושבת שההורים של הגיס החדש מנהלים מערכת יחסים מוזרה עם בנם הבכור (שאינו הגיס החדש).

אני חושבת שחמותי לא יודעת לפרגן לאף אחד (כולל עצמה).

בעלי מסכים איתי, אבל חושב שאמא שלי זוועתית יותר.

חמותי חושבת שאני לא סובלת אותה (וצודקת במידה מסויימת), למרות שלדעתה היא הסבתא הנפלאה ביותר בעולם.

אחותו של בעלי וגם אחיו של בעלי בטוחים שהחינוך הדתי שאנחנו נותנים לילדים לוקה בחסר.

אנחנו מצידנו חושבים שמקלחת פעם ביומיים זה לא מספיק, שגומלים ילדים רק לאחר שהם מוכנים לגמילה ולא כשההורים מחליטים שהגיע הזמן להגמל וגם שאפשר לרווח קצת יותר את פרק הזמן בין ילד לילד.

בקיצור, אם בראש השנה כל אחד עושה את חשבון הנפש בינו לבין אלוהים, הרי שבפסח כל אחד עושה את חשבון הנפש בינו לבין בני משפחתו. לא פלא שכולם יוצאים מהחג הזה מרוטים ועם בעיות מעיים.

בשורה התחתונה היה כיף. טיילנו קצת, רבנו קצת, התפנקנו קצת, אכלנו ונחנו המון.

החיים נפלאים

"אני שונאת את החיים שלי" אמרה לי ענבל באחת השיחות שלנו "החיים שלי מציקים לי. נמאס לי"

שתקתי. מה יכולתי לומר לה? היא חושבת שהחיים שלי מלאים בריח של פריחה ושושנים וכמה שאקטר לה לא יעזור.

"אני בת 40. רווקה. בלי ילד וכנראה בלי יכולת להביא ילדים"

רציתי לענות לה שאני בת 33 עם 3 ילדים ולפעמים מתה לברוח למקום אחר, אבל שתקתי. אני מניחה שבמצבה הנוכחי לא ממש יעניין אותה לשמוע שחיים עם ילדים זה לא תמיד תמונת פוסטר של פריחה וצחוקים. אולי אני מיישמת היטב את הפתגם "אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים", אבל לפעמים אני כ"כ רוצה לברוח. אני מתגעגעת לשקט הנפשי הזה שהיה לי בתקופה שלפני הילדים. לחוסר הדאגה.

אני מניחה שאם הייתי בנעליה של ענבל הייתי מרגישה כמוה, אבל מהמקום בו אני נמצאת עכשיו, אני רוצה קצת חופש. אני רוצה לדאוג רק לעצמי. אני רוצה לחזור להיות במקום הראשון ולא האחרון. נמאס לי לוותר ולהקריב את עצמי. נמאס לי לדחוק את הרצונות והרגשות שלי לטובת הילדים והמשפחה. נמאס לי לדאוג כל הזמן. נמאס לי לאגור בראש רשימת משימות ענקיות שאני צריכה לעשות, ולגלות שבסופו של יום סימנתי V רק על משימה אחת.

נתקע לי האוטו

הערה לעצמי:

בפעם הבאה שנדלקת לך מנורה באוטו, צאי מנקודת הנחה שיש לזה סיבה. הנורה לא נדלקה כדי לקשט לך את לוח השעונים. כדאי להגיע למוסך בהקדם האפשרי, ולא לסמוך על זה שהאוטו עדיין נוסע.

אם כי:

אם כבר להתקע, אז עדיף שזה יקרה בדיוק מתי ואיפה שזה קרה לי - מרחק של 5 דקות מהבית, בצד הכביש, במקום בו יחסית אני לא מפגע תעבורתי, כאשר רק 2/3 מהילדים באוטו (מס' 3 הבעייתי היה עם הבעל), הילדים אחרי מקלחת וארוחת ערב, מוכנים להכנס למיטה, החום הגדול הוקל במקצת, אני לא ממהרת לשומקום חוץ מלהתקלח, לראות טלויזיה ולישון.

פינת הקונספירציה:

אני לא אוהבת להכניס למוסך אוטו עם מיכל דלק מלא. תמיד יש לי הרגשה שהוא חוזר אלי עם הרבה פחות דלק ממה שהיה אמור להיות בו. אני מבינה שהם צריכים לבצע סיבוב נסיון באוטו, כדי לראות אם התיקון עובד, אבל כמה דלק כבר לוקח סיבוב עירוני של 10 דקות? תמיד יש לי הרגשה שאחד מהמוסכניקים השכירים שעובד במוסך  בא לבוס שלו ואומר לו: "בוס, אני צריך להגיע הערב לחתונה ברמת הגולן. איזה אוטו אפשר לקחת?" והבוס עונה לו: "קח את היונדאי לנטרה הלבנה, זאת שהיתה לה בעיה במערכת החשמל, יש לה מיכל דלק מלא. אני אגיד ללקוחה שהתיקון יארך עוד יום. אבל תחזיר אותה מחר על הבוקר".

כמה אבחנות:

1. אם מישהו יעצור לעזור לך זה או בגלל שהוא מכיר אותך מאיזשהו מקום או בגלל שהוא דתי צעיר, נחמד וכנראה רווק, שלא שם לב לעובדה שאת עונדת על אצבעך טבעת נישואים.

 2. עדיין יש לי את זה! עדיין מתחילים איתי ברחוב.

 3. כשיום מתחיל כשכל הגב שלך תפוס וכואב, עדיף לא לצאת בכלל מהבית. ימים כאלה כמעט תמיד נוטים להתחרבש לגמרי.

פינת הנוסטלגיה:

שנים נסעתי לעבודה באוטובוס. כל בוקר אותו אוטובוס, אותה שעה, אותם אנשים באותן תחנות.

מאז התקדמתי לאוטו. כל בוקר שעה אחרת (לפי השעה בה אני מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה), כל בוקר אידיוטים אחרים על הכביש, כל בוקר פקקים אחרים.

הבוקר חזרתי לאוטובוס. הימם אותי לפגוש מחדש את אותם נוסעים קבועים. זו היתה הרגשה כאילו הם תקועים בזמן עבר, בעוד אני כבר ממזמן נמצאת בזמן עתיד. מצד שני זו היתה תחושה חזקה מאוד של נוסטלגיה. לא נוסטלגיה מתוקה חלילה - אני לא ממש מתגעגעת לימי האוטובוס שלי - אלא יותר נוסטלגיה במובן של לחיות שוב את העבר.

הנסיעה עצמה עבר יחסית בשלום, למרות שחשבתי כמה אירוני יהיה אם דווקא  הבוקר יעלה מחבל מתאבד על האוטובוס בו אני נוסעת.